מה, אף אחד לא ענה?
ישנם כמה נושאים שהעסיקו את ווטרס מאז ומתמיד. אחד מהם הוא מותו של אביו במלחמת העולם השניה, ומכאן שנאתו של ווטרס את המלחמות בכלל, ואת הפוליטיקאים הגורמים להן, בפרט. הנושא השני הוא השגעון, והלחצים שמביאים אנשים לידי התמוטטות נפשית. ברור מה ההשראה שלו בתחום הזה. ווטרס החל לכתוב על כך עוד בסוף שנות השישים, אך הביטוי האמנותי לתימה הזו הגיע לשיא, לטעמי, ב-DSOTM וב-WYWH. DSOTM מדבר על הלחצים היומיומיים שמביאים אנשים לידי טירוף: כסף, הזמן החולף, לחצי עבודה וכו'. האלבום מגיע לשיאו בשני הקטעים האחרונים – Brain Damage/Eclipse, שבהם מתאר ווטרס כיצד מביאים לחצים אלו להתמוטטות. מסקנתו באלבום זה היא די פסימית, כזכור: Everything under the sun is in tune/but the sun is eclipsed by the moon. (היינו, מסר הפוך - לכאורה - מזה של קהלת, עליו נסמך הקטע הנ”ל). ווטרס המשיך לעסוק בתימה הזו גם ב-WYWH, כאשר כאן, לראשונה, הוא הודה באופן פומבי ששיריו נכתבו בתגובה למה שקרה לסיד בארט. בתחילה, הוא היה מוכן להודות רק ב-SOYCD, אך כיום הדעה הרווחת היא שהאלבום כולו הוא “מחווה” לבארט. HAC ו-WTTM מתארים לחצים מסוג שונה, המביאים לטירוף: הלחצים של תעשיית המוסיקה הדורסנית. חברות התקליטים מציעות דברים מפתים לאמנים רגישים, ואז מנצלים אותם, דורסים אותם והורסים אותם. ווטרס דן בכך גם בשירים שכתב קודם לכן. התימה הזו מופיעה גם במפורש בשיר Cymbaline מתוך האלבום More (לטעמי, אולי השיר הכי טוב של הפלויד). כאן, כל האלבום הוא בעצם על כך. כמובן, ש-WYWH הוא יותר מאשר רק סיפורו של סיד. זהו אלבום בעל מסר אוניברסלי, כמו כל אלבומי הפלויד. היינו, כל אחד ואחת מאיתנו יכולים לראות את עצמנו במצבים דומים. כולנו עברנו, עוברים ונעבור חוויות מסוג דומה, ויכולים להזדהות עם הרגשות המבוטאים בשירים האלו. וזו גדולתו של האלבום - וכנראה ההסבר להצלחה המסחרית הגדולה של הפלויד.