עד גיל 21
רציתי חבר אבל זה לא הטריד אותי יותר מדי.
הרצון והחשק היו קיימים, אבל זה לא הפריע לי.
בגיל 21 עבר עלי משהו שגרם לי לרצות קשר נואשות.
אני מניחה שלעובדה שכל החברות שלי או נכנסו לזוגיות ושכחו ממני או סתם לא היה בזין שלהן להיות שם בשבילי כשרע לי והרגשתי הכי לבד בעולם היה חלק גדול בתחושה הזאת.
בגיל 23 הכרתי את החבר הראשון שלי (שאני כיום איתו).
לפעמים זה קצת קשה, ההרגשה הזאת של להיות תלויה בנוכחות של מישהו. הצורך הבלתי נשלט לראות אותו ולדבר איתו והגעגועים כואבים (כן, אני קרציה וזונת צומי). אבל אין ספק שאני מתפקדת הרבה יותר טוב כשהוא בסביבה. הוא רשת הביטחון שלי. כדור ההרגעה שלי.
הרבה אנשים אומרים שזוגיות פגעה להם בלימודים אבל אצלי היא רק עזרה להם.
מאידך, אני לא יודעת מה אני אעשה אם הקשר הזה יגמר. אולי אחפש קשר חדש במיידי כי זה לא כיף להיות לבד אבל התחושה היא שאני פשוט אמנע מזה הרבה זמן כי ההיקשרות הזאת לא קלה לקונטרול פריק כמוני.
שורה תחתונה? אני 7 בערך.