המחלה. שון קיבלה אותה קל יחסית בלי הרבה פצעונים. על אלה שכן היו שמתי איך שהם התחילו את התמיסה הלבנה הזו ששכחתי איך קוראים לה, ואז הם עברו במהירות בלי להשאיר סימן. וחוץ מזה השתדלתי להזהר שהן לא ייפתחו כתוצאה ממכה או נפילה כי גם זה גורם להן להזדהם ולהשאיר סימן. זו הסיבה העיקרית שהמליצו לי להשאיר אותה בבית, למרות שבשלב הזה היא כבר לא מדבקת, כדי שלא תפול בחוץ על החול וייכנס חול לשלפוחית שנפתחה, מה שיכול לגרום לזיהום וסיבוכים וגם לסימנים שלא עוברים.
האמת שלי אין ספקות, אני לא חושבת שהחיסון (בניגוד לחיסונים אחרים) הוא חשוב כל כך, עברתי את המחלה פעם אחת עם הגדול, פעמיים עם האמצעי ועכשיו את הקטן (שנולד לא מזמן) אין לי שום כוונה לחסן כי זו בדרך כלל לא מחלה כל כך קשה, אמנם לא נעימה, אבל לדעתי עדיף כמה שפחות חיסונים ולתתלטבע לעשות את שלו אלא אם מדובר במחלות הרבהי ותר מסובכות שבאמת מסוכנות כמו הפטיטיס או פוליו, טטנוס וכו´.
ורותם היתה בת כמעט שנתיים כשקיבלה. אני לא מחסנת ומחכה שיבוא לבד לדפנה. כן אני יודעת שזה יהיה קשה אבל כאשר מקבלים את המחלה להבדיל מהחיסון - הגוף יוצר נוגדנים יותר טבעיים שמחזיקים לאורך יותר זמן וגם אח"כ בגיל 12 כשמקבלים שלבקת חוגרת (מחלת הבת) הילדים עוברים את זה יותר בקלות וזה מנסיון של אמא שלי. לשיקולכם.
