יש לי שאלה?

[hope_29]

לגבי השאלה השניה

למזלי ולשמחתי אינני יכולה לענות בחיוב על אף אחת מן השאלות הללו... אני מניחה שלו היתה מגבלה כזו יכול להיות שהייתי מציינת אותה כמשהו מפריע ויכול להיות שלא אם הייתי חיה עמה בשלום כך שהיא לא היתה מפריעה לי.... hope

 

[קיפודת ים]

יקירה..

ובכן.. למה לא אמרתי את מה שאומר בקרוב בשאלה הראשונה.. כי אלה מגבלות פיזיות. כי אני חשבתי על מה שמגביל אותי מבחינה רוחנית נטו. ראיתי אנשים עם סיסטיק פיברוזיס, עם סרטן, איידס, אנורקסיה, בולמיה, ועוד ועוד. <כולל נכים מרמות שונות> וכל אחד מהם, כל מי שחלה, לקח את המחלה שלו והמשיך בחייו ב2 גישות או שיהיה טוב או שיהיה רע. אני מנסה לטפל בעצמי מהבחינה הרוחנית בלבד. ועל זה חשבתי בשאלה הראשונה והנה התשובות.. 1. יש לי מגבלה פיזית- ואני לא עושה ספורט כבר 5 שנים בגלל זה. 2. אסור לי לאכול המון דברים כבר 7 שנים, ומאוד מפריע לי, במיוחד כשאני שומעת את האנשים בקולנוע, או רואה את אבא שלי מביא אוכל שאסור לי, או בארוחות המשפחתיות <אח.. איך אהבתי כרוב חמוץ..>, וכמובן שלא אוכלת כלום במסעדות. 3. טוב, יש את המחלה עם הבטן שלי, יש סינוסטיס שככה בחורף בשנים האחרונות די בקביעות הכניס אותי לבי"ח <אני חייבת להיות קיצונית גם שמדובר בשפעת, הכל מחמיר אצלי>, אה ואסור לשכוח את הרגל שבגללה אני לא עושה ספורט. <בחיי עברתי.. 7 ניתוחים.. אחח.. נחמד..> 4. אין כאבים, למרות שכשחולה <וזה בא בגלים> זה בהחלט מטריף הכאב ולא יכולה לעשות כלום, אבל יש לי אנמיה מאוד קשה, ומחסור ברכיבים בגוף ולכן הרבה סחרחורות, התעלפויות, וקבלת מכות מכיסאות שולחנות וכו בגלל אותם מקרים. <ובגלל הבטן אסור לי לקבל אותם בכדורים> <אני נפצעת בקלות> 5. כל זאת בפינתנו מה הבעיה הפיזית של שני. ובכל זאת.. מה שמפריע לי.. כתוב בשאלה 1. <אה, ואני בקרוב אצטרך לבלות כמה ימים בביח בגלל תשובה מספר 4> אני צריכה להביא את הרופאים שלי <כל אחד בתחומו> לקרוא את זה, ואחכ שיגידו לי שרק חתן יעזור ושהם ישדכו לי אחד, והם מחפשים. מבדרים ממש... שני.

 

[ילדה גדולה]

בקשר לשאלה השנייה...

לא.

 

[קיפודת ים]

איך אני בתור ספונטנית?...

אוהבת!

 

[אף אחד]

אוקי...

-אין לי מגבלה פיזית. -מותר לי לאכול ולשתות הכל (בגבולות הסביר כמובן...). -כן. לא. -לא. -לא. -לא. -לא. טוב, אז כמו שאפשר לראות, רוב התשובות שלי הן לא. ולגבי השאלה אם אני חולה במשהו וזה מפריע לי, עניתי כן ולא. אני לא ממש בטוח אם כן או לא... מצד אחד כן - כי דיסתימיה, לפחות לפי מה שהסבירו לי, זו מחלה. ויש לה טיפול תרופתי. ומצד שני לא - כי אולי כשאמרו לי את זה, זה פשוט היה נסיון להזדהות ואולי זו לא באמת מחלה ואולי אני סתם מנסה לנפח. בקיצור, אני ממש לא יודע... אף אחד. שמקווה שהוא לא נשמע עוד יותר אידיוט.

 

[נטע....]

אז ככה:

יש לכם בחיים איזה שהיא מגבלה פיזית? לא יש משהו שאסור לכם לאכול,לשתות ומפריע לכם? לא יש משהו שאתם חולים בו ומפריע לכם? כן יש משהו שבגלל מחלקה או פגיעה או שבר אתם לא יכולים לבצע ומפריע לכם? לא יש לכם איזה שהם כאבים חוזרים שתוקפים אותכם ומפריעים לכם? כן יש לכם איזה שהוא תלות פיזית במשהו מכשירים, כדורים, טיפולים, בדיקות? לא יש לכם איזה שהיא תלות פיזית שמשהו, חוסר יכולת לנהוג , משהו רפואי שמגביל אותכם ומטריף אותכם, כואב לכם פיזית , קוצר, לב, משהו?לא לסיכום: על שתי שאלות עניתי ב"כן" לגבי המחלה, חשבתי על הנכות שלי בכל מה שקשור בקשרים עם בני אדם. זאת מחלה לדעתי וכפי שציינתי בעבר, מחלה חשוכת מרפא. למה לא כתבתי את זה בשרשור? הרי ביקשת לזרוק מה שבא, וזה פשוט באותו רגע לא בא לי לראש. אולי מרוב שזה כל כך רגיל אצלי, את יודעת לפעמים על הדברים הכי פשוטים והגיוניים לא חושבים (זה דומה למשל לאתמול שהלכתי לסופר ואת הדבר הכי חשוב ובסיסי שכחתי לקנות: חלב) ועל השאלה השניה דווקא כן עניתי בשרשור. המילה הראשונה שציינתי באותיות מודגשות היא הכאב: והכוונה היא לכאב רגשי שמתורגם גם לכאב פיזי בכל הגוף. ואגב: אם מישהו מהמשתתפים בשרשור הזה יענה בחיוב על אחת מהשאלות למרות שהוא לא כתב עליה בשרשור, זה נראה לי לא פייר שציפית שהוא יחשוב על זה מהר. בראש עולות כל הזמן מחשבות שונות ויכול להיות שאם בזמן אחר הוא היה עונה על אותה שאלה, מהר ובלי לחשוב הוא כן היה מציין את זה.

 

[איש ללא תכונות]

תשובה

לא. אף על פי שאני מודה עכשיו ששוב הצנזור הכללי במוח שלי התערב בתשובה הראשונה כנראה באופן בלתי נמנע תוך כדי כתיבתה ומנע ממני לכתוב דברים אחרים. אבל חלק מהדברים שכתבו האחרים נכונים גם לגבי. אני חושב שהכאב הוא אמיתי על מה שנראה לי כחוסר יכולת עצמית או אובדן יכולת שאולי הייתה לחיות פשוט את החיים,להיות ספונטאני לפעמים,לחזור ולהרגיש בעוצמות גדולות, לחזור לישון כמו שצריך בלילה ולחלום באותה עוצמה שבה הייתי חולם פעם. הכאב מהניתוק מהעצמי,ממחוזות הרגש האבודים. הכאב על הפחד שהיה בעוכרי ואשר עכשיו עשוי לשמש ככלי בידי האחרים כנגדי. כי יש בקרב האחרים לא מעט שהיו שמחים להוכיח שאני דפוק על מנת שיוכלו לחיות טוב ולהצדיק את העליבות של עצמם. כי עדיין אני סבור שהחברה האנושית רוצה להקריב קורבנות והבחירה בדרך כלל נופלת על השונה והייחודי, כי עדיין מאוד קל לזרות מלח על הפצעים ויש בקרב בני האדם "אנשים טובים" באמצע הדרך שאוהבים לעשות בדיוק כך מתוך הפחדים שלהם מהאחר. וכמובן,אינני יכול להכחיש מה שמענה את מרבית האנושות, מחסור באהבה.הרצון לאהוב ששיקולים רציונאליים ולא רציונאליים מדכאים אותו. וכאשר אני אומר אהבה אינני מתכוון למין,כי אדם יכול עדיין להסתדר בלי מין,אולם לא בלי אהבה. והאהבה היא הצורך שלנו ליצור שותפות נפשית עם האחר, כל שאר השותפויות האחרות הנובעות מכך הם משניות בעיני וכאשר מתמקדים רק בהם הם הופכים להיות לאבן נגף תחת רגלי המתמקדים בהם,אם כי יש בהם חשיבות כזאת או אחרת למרבית בני האדם. זהו פחות או יותר.

 

[lance-knight]

אז ככה

יש לי התקפי מגרנה שחוזרות על עצמן- בתדירויות שונות. לפעמים זה כל כך חזק, שאני מעדיף במקום כדור אופטלגין (שגם לא עוזר) לקבל כדור של 9 מ"מ. ולמה לא ציינתי את זה מההתחלה- כי זה הדבר שאני רגיל לחיות איתו שנים על גבי שנים. זה כבר הפך להיות חלק ממני.

 

[סיריוס]

דמעות זה טוב נגד זה

 

[lance-knight]

באמת?

אבל קודם כל איך להוציא אותן כאשר ממש לא בא לי לבכות? וחוץ מזה- ממש לא גברי.

 

[נטע....]

לאביר, כדי להוציא את הדמעות

לדעתי הדבר הראשון שצריך זה להוציא קודם מהראש את המחשבה על זה שלגברים אסור לבכות. נכון, זה מה שהחברה החליטה, אבל מי אמר שכל מה שהחברה מכתיבה זה נכון וצודק? דבר שני, באמת שאין לי מושג איך הצלחתי לבכות אתמול למשל, אבל זה קרה. אולי בגלל שהכאב כבר היה כל כך גדול, שהגוף שלי כבר היה צר מלהכיל אותו והוא היה חייב לצאת. ולא להאמין איזה הקלה עצומה מרגישים אחרי שהבכי יוצא. כמה שזה נפלא. עד כדי כך שזה אפילו שווה שתיתן

לכל הדעות הקדומות של אנשים קרי לב ותבכה כמה שאתה רוצה וכמה שאתה צריך ושכל המאצ´ואיסטים הגדולים יקפצו לך!

 

[קיפודת ים]

קצת על בכי, אם יורשה לי..

בתור ילדה, הייתי ידועה כ"בכיינית".. על כל דבר קטן בכיתי.. וכמובן גם גדול. שלא רציתי לישון, שנפלה לי השן, שאיבדתי את הדובי, ועוד ועוד ועוד.. בתור ילדה קצת יתר גדולה, עדיין בכיתי.. על הבדידות, על המחלה, על הכאבים, על חלומות רעים.. בתור ילדה עוד יותר גדולה, הפסקתי לבכות. לא רציתי לבכות עוד. לא הסכמתי לבכות עוד, כי הרגשתי שזה לא עוזר, ואין טעם, ועדיין יהיה לי רע גם אחרי שאפסיק לבכות.. <למרות שבאמת ריחמתי על הכרית> והיום.. חזרתי לבכות לפעמים, כשהדאגה באוויר, כשהחיוכים לא מגיעים וכל כך רוצה אותם. כשמבינה.. קצת יותר.. וכששומעת לי צלילי בלוז ככה באמצע הלילה..

 

[רחל-נשמה]

אין לכם מושג כמה אני מודה לכם

אין לכם מושג איך אני מרגישה כמוכם..איך אמרו נטע שני.ואחרים..זה לא פייר....את שאלת ונראה שהשאלה היא רוחנית......ככה אני הרגשתי ומרגישה. אני כמוכם חושבת שהשאלה לא פיירית, וכמו שאתם מרגישים מרומים, גם אני מרגישה מרומה.גם אני לא דיברתי על כל המגבלות שלי , הכאבים שלי, שלצערי החיים לימדו אותי להלשים איתם כחלק מחיי, בעזרת מה שעוזר לי .....ויותר הגבתי כמוכם ראו בתגובה הספונטנית..על הצד הרוחני.....מה שעובר על הנפש...... אז תרגישו טוב, אני מאוד מודה לכם על כל מה שהגבתם, נתתם לי להבין שאני לא עם בעיית הבנה כמו שחשבתי , והבנתי כמו שהאדם הסביר יכול להבין שאלה כזו ולהגיב עליה....ואי התיחסתו לבעיות הפיזיות שלו , בתשובה לשאלה הזו לא אומר שהן לא קיימות. המון תודה רחל-נשמה

 

[פרוזק]

יקירתי

אני כותבת את זה עכשיו כי חשוב לי וזה למרות שאני נמצאת עכשיו בתחתית של התהום הנפשית שלי לצערי הרב אני יכולה לענות בחיוב על כל השאלות כן אני תלויה במכשירים שיעזרו לי כן אני מוגבלת מבחינת החופש פעולה שלי כן יש דברים שאסור לי ואני לא יכולה לעשות. לשאלה שלך למה לא ציינתי את זה כי זה לא מה שמפריע לי או בעצם כן רק אני לא מודה בזה. יש רגעים במיוחד במצבים שבהם הבעיה שלי הופכת להיות בולטת למשל כשצריך להגיע לאיפה שהוא ואני לא יכולה לנהוג ותלויה באחרים ולהם לא ממש מתאים אז אני נופלת וחזק מתוסכלת וכואבת כואסת על כל העולם. אבל אני נולדתי ככה זה מה שאני מכירה זו אני. יש לי עוד הרבה מה לומר אבל לא יכולה עכשיו המוח לא עובד בכל מקרה נראה לי שיש על מה לדבר ואנחנו נדבר

 

[agness_666]

סליחה על האיחור, אבל רק עכשיו

נכנסתי. בכל זאת אנסה לענות: לשאלה הראשונה, מה שמפריע לי זה חוסר הביטחון שלי, שלצערי עדיין חי קיים ובועט למרות שאני מנסה להתכחש אליו, תחושת המוזרות והניתוק שאני מרגישה לפעמים תוך כדי שיחה עם אנשים, ההרגשה הזו שבטח מדברים איתי רק מתוך רחמים ובטח לא סובלים אותי. הבדידות. ולגבי השאלה השנייה, כן יש לי מגבלה. לא רואים אותה, וגם אני מנסה להתעלם למרות שיש לזה השלכות חמורות על חיי, ולא, אין פתרון לזה. אני לא מתכוונת לפרט, ואין לי מושג למה לא חשבתי על זה בעת התשובה לשאלה הראשונה. אולי נהייתי כל כך טובה בלשקר, שגם לעצמי אני משקרת. אולי סתם התרגלתי. אין לי מושג. רחלוש, קראתי את ההודעות הקודמות שלך. אני רק מקווה שההרגשה שלך תשתפר, אין לי מילים. אוהבת אותך, ושולחת לך את כל החיבוקים שבעולם. תרגישי טוב נשמה. אגנס.