יש לי שאלה

[SuperGirl 25]

טיפול בקהילה עדיף, אך מה קורה

כשאין מענים בקהילה??? כשאין תקציבים לבניית מענים?? וכשלוקח זמן עד שמוקמים מענים כאלה?? סיסמאות זה טוב ויפה, אך המציאות בשטח מראה שהכל קפוא-הפרויקטים העתיד(נ)ים רחוקים מלפרוח. התקציב לפנימיות יורד ולכן יש פחות מכסות, אך זה עוול לילדים ולהורים, כי הקהילה לא ערוכה לקלוט אותם ואני מדברת אפילו על בתי-ספר מתאימים (!!) אז על אחת כמה וכמה על טיפול של ממש.

 

[SuperGirl 25]

ועוד משהו...

התשובה הקודמת שלי מתקשרת לשאלה ששאלת אתמול (או שלשום)-מהי חובתנו המוסרית כחברה לאותם הורים וילדים?? אז נכון, התשובה היא לא לשלוח אותם לפנימיה, אך לדעתי זה עוד יותר נורא אם מוציאים ילד (שהשתלב יפה מאוד) מפנימיה טיפולית, מפאת חוסר תקציב, כשידוע בוודאות שהוא לא ייקלט בשום מסגרת בעיר (אפילו לא ביה"ס תיכון) ויוכל לקבל התייחסות מאנשי מקצוע, התייחסות שהיא לפעמים יותר חמה ומכילה מזו של הוריו. ויש לי עוד כמה סיפורים כאלה...

 

[ג שם]

תקציב גמיש.

הרי סיפור המסגרת הוא שתמיד אין מספיק תקציבים להכל. 5% מהילדים בסיכון שמוכרים על ידי לשכות הרווחה נמצאים בפנימיות. הילדים בפנימיות מקבלים 70% מתקצוב הרווחה. ל 95% (בסיכון!) שבקהילה, לא נשאר כמעט כלום. כלום! לא מוענדונית, לא חונך, לא אבחון.. ובוודאי שלא עו"ס. בשנה האחרונה משרד הרווחה אפשר ללשכות הרווחה לקחת "מכסות"- תקציב שניתן עבור השמת ילד בפנימיה (אלה סכומי עתק, יש תקצוב שונה לפנימיות שונות, אבל המדובר בממוצע של 44000 ש"ח לשנה לילד) ולבחור לבנות משהו שונה בקהילה באותו הכסף. לשכת הרווחה שלך יכולה להחליט להשקיע בטיפול סוציאלי בביה"ס לחינוך מיוחד, או בהקמת מועדונית אחה"צ שתשרת 8 ילדים עם צרכים מיוחדים.. וכו'. זו תמיד הכרעה נוראית, למי לתת ולמי לא. תמיד יהיו כאלה שיפגעו ונורא. וכעת נותנים ללשכת הרווחה/ עירייה את ההחלטה איך לחלק את מה שיש ואת מה שאין.