יש לי שאלה
יש לכם לפעמים תחושה שהסרטן הוא המרכז בחיים שלכם? (לא כאן בפורום, כמובן, אלא בכלל)? אני כבר לא יודעת. כמה שאני מנסה לעזוב את זה ולהתמקד בדרים אחרים זה כל הזמן איתי. אולי אפילו לא בגללי - אולי בגלל אנשים סביבי, שנראה להם שאם יש או היה לי סרטן זה הדבר העיקרי שצריך להטריד אותי וכל היתר פחות חשוב. למה חושבים שאם אני מבריאה מסרטן, אז עכשיו אני צריכה להיות שמחה ולהודות על זה שהבראתי, ושאר הדברים זניחים. למה לא מבינים (חברים / משפחה / אנשי מקצוע / סגל רפואי) שהבעיות שלי עם הכבד ועם הפוריות חשובים לי באותה מידה בדיוק (אבל - בדיוק) כמו הסרטן. לא מבינים שהמתח שלי כל חודש אם אקבל מחזור או לא (הנה, הייתי אמורה לקבל אתמול וזה לא קרה) מטריד אותי ממש כמו המתנה לתוצאות של בדיקת PET או ביופסיה של מח העצם. נראה שזניח לטפל בכבד שלי כי יותר חשוב לא להסתבך עם ההיבטים ההמוטו-אונקולוגים שיש לי. למה לא מבינים שאין אצלי סדר חשיבויות בנושאים האלה - שהכל חשוב לי באותה מידה. אני רוצה להיות בריאה ופוריה, ולחיות וללדת ילדים. כל עניין הלימודים המתקדמים עם ההצטיינות וכל יתר השטויות זה בעיקר דרך להעביר את הזמן עד שאוכל ללדת - ממש לא מנחם אותי שאני יכולה להתעסק בכל מיני שטויות קטנות בחיים כמו תארים. אולי אני לא בסדר - אולי אני צריכה רק להודות על כל יום שעובר ועל הדברים שאני יכולה לעשות בו כי תמיד יכול להיות יותר גרוע. אני באמת מודה על כל יום שעובר והכל בסדר פחות או יותר, אבל ממש לא מסתפקת בזה. אני מרגישה מאוד בודדה - וטוב שיש לי את הפורום הזה כי רק כאן אפשר אולי קצת להבין אותי. פניתי לאורית שפירא כי רציתי להצטרף לקבוצה של יוצאים לחיים, אבל היא ממש סירבה לאפשר לי לנסות אפילו בטענה שאני ממש ממש לא מתאימה לקבוצה כי אני נשואה ומדברים שם על דברים של רווקים (אפשר לחשוב שאין לי חברות רווקות שמתארות לי כל שבוע את הסטוצים מסוף השבוע האחרון). היא אמרה שאולי אם תהיה היענות היא תפתח קבוצה של נשים צעירות שלדעתה אני אתאים לשם - אבל לדעתי, אני לאתאים לשם כי לרובן יש ילדים, וזה, בינינו, הנקודה שהכי כואבת אצלי - אין לי ילדים!!! אני לא מתעסקת בביביסיטר ובמה ואיך לספר לילדים. אני מתעסקת בלימודים, מבחנים, טיולים לחו"ל (שמתבטלים בגלל מצב רפואי ושלא רוצים לעשות לי ביטוח). אולי יש עוד כמה כמוני?
יש לכם לפעמים תחושה שהסרטן הוא המרכז בחיים שלכם? (לא כאן בפורום, כמובן, אלא בכלל)? אני כבר לא יודעת. כמה שאני מנסה לעזוב את זה ולהתמקד בדרים אחרים זה כל הזמן איתי. אולי אפילו לא בגללי - אולי בגלל אנשים סביבי, שנראה להם שאם יש או היה לי סרטן זה הדבר העיקרי שצריך להטריד אותי וכל היתר פחות חשוב. למה חושבים שאם אני מבריאה מסרטן, אז עכשיו אני צריכה להיות שמחה ולהודות על זה שהבראתי, ושאר הדברים זניחים. למה לא מבינים (חברים / משפחה / אנשי מקצוע / סגל רפואי) שהבעיות שלי עם הכבד ועם הפוריות חשובים לי באותה מידה בדיוק (אבל - בדיוק) כמו הסרטן. לא מבינים שהמתח שלי כל חודש אם אקבל מחזור או לא (הנה, הייתי אמורה לקבל אתמול וזה לא קרה) מטריד אותי ממש כמו המתנה לתוצאות של בדיקת PET או ביופסיה של מח העצם. נראה שזניח לטפל בכבד שלי כי יותר חשוב לא להסתבך עם ההיבטים ההמוטו-אונקולוגים שיש לי. למה לא מבינים שאין אצלי סדר חשיבויות בנושאים האלה - שהכל חשוב לי באותה מידה. אני רוצה להיות בריאה ופוריה, ולחיות וללדת ילדים. כל עניין הלימודים המתקדמים עם ההצטיינות וכל יתר השטויות זה בעיקר דרך להעביר את הזמן עד שאוכל ללדת - ממש לא מנחם אותי שאני יכולה להתעסק בכל מיני שטויות קטנות בחיים כמו תארים. אולי אני לא בסדר - אולי אני צריכה רק להודות על כל יום שעובר ועל הדברים שאני יכולה לעשות בו כי תמיד יכול להיות יותר גרוע. אני באמת מודה על כל יום שעובר והכל בסדר פחות או יותר, אבל ממש לא מסתפקת בזה. אני מרגישה מאוד בודדה - וטוב שיש לי את הפורום הזה כי רק כאן אפשר אולי קצת להבין אותי. פניתי לאורית שפירא כי רציתי להצטרף לקבוצה של יוצאים לחיים, אבל היא ממש סירבה לאפשר לי לנסות אפילו בטענה שאני ממש ממש לא מתאימה לקבוצה כי אני נשואה ומדברים שם על דברים של רווקים (אפשר לחשוב שאין לי חברות רווקות שמתארות לי כל שבוע את הסטוצים מסוף השבוע האחרון). היא אמרה שאולי אם תהיה היענות היא תפתח קבוצה של נשים צעירות שלדעתה אני אתאים לשם - אבל לדעתי, אני לאתאים לשם כי לרובן יש ילדים, וזה, בינינו, הנקודה שהכי כואבת אצלי - אין לי ילדים!!! אני לא מתעסקת בביביסיטר ובמה ואיך לספר לילדים. אני מתעסקת בלימודים, מבחנים, טיולים לחו"ל (שמתבטלים בגלל מצב רפואי ושלא רוצים לעשות לי ביטוח). אולי יש עוד כמה כמוני?
חוסר פוריות? הרי למה אישה חולת סרטן (שכמובן לא תחיה עוד הרבה זמן) צריכה ילדים? לא חבל עליהם, שיגדלו בלי אמא? את הכוחות היא צריכה לשמור כדי להיאבק ולהישאר בחיים ושתגיד תודה על כל יום שהיא קמה ועדיין נושמת... במצב כזה מה שמטריד אותה הוא ילדים??? בעיות בכבד??? בושה להשוות את זה בכלל לסרטן (וממש לא חשוב אם זה יותר או פחות קשה...) (אגב, לא יודעת מה יש לך בכבד אבל, גם לאבא שלי התגלה בנוסף לסרטן הפטיטיס בי, אבל זה הולך ומשתפר.) בקיצור, תגידי תודה שאת חיה ותשתקי... לצערי הטבע האנושי הוא שבני האדם לא מספיק רגישים למה שהאחר מרגיש. הם גם משליכים את המצב עליהם ולכל אדם לא חולה סרטן ושלא נתקל בזה נראה שזה הדבר הקשה ביותר שיכול להיות. ורופאים - כבר נתקלנו בחוסר רגישות שלהם בכל כך הרבה מקרים, כך שאין טעם לנתח את זה... הלוואי והיתה דרך לשנות את זה. הלוואי והרבה אנשים שלא חולי סרטן היו נכנסים לפורום הזה ומקבלים קצת יותר מידע וקצת יותר פרופורציות לגבי המחלה... לעניין השני, כל כך צר לי שבנוסף לכל הצרות את עוד נאלצת להרגיש בדידות. (אגב, לדעתי הצרה הגדולה ביותר שלך היא המבחנים והעבודות שאת נאלצת לעשות במסגרת הלימודים! בעעעעע!) אני לא ממש מכירה את הארגון של יוצאים לחיים אבל בהחלט נשמע שאת מתאימה לסוג האוכלוסייה שם. (ההיפך, מעניין לשמוע קצת על הסטוצים של אחרים... אם לנו אסור לעשות, לפחות להרגיש עדיין חלק מזה...
