זה נושא יותר מורכב ממה שאתה חושב.
דתות בנויות על שתי נטיות אנושיות שהשתרשו בנו כחלק מתהליך האבולוציה:
 
1. הנטייה לחשוב שיש כוונה מאחורי כל התרחשות.
 
כשאדם קדמון הלך בסוואנה, והיה שומע רשרוש של הדשא הגבוהה, הוא יכל לחשוב שמדובר בסתם רוח שמזיזה את הדשא.
לחלופין, הוא יכל לחשוד שמדובר באריה, שמתכוון לטרוף אותו.
 
מבחינה הישרדותית, עדיף תמיד להניח שמדובר באריה ולנקות אמצעי זהירות כגון לברוח או להרים את החנית כדי להתגונן ממתקפה.
 
אם צדקת, הפעולה שלך הצילה את חייך.
אם טעית, לא קרה כלום. אולי בזבזת קצת זמן, אבל אתה עדיין חי ובריא.
 
במקרה ההפוך - אם תניח שמדובר ברוח, טעות תהיה קטלנית.
האריה יטרוף אותך, ולא תזכה להביא צאצאים לעולם ולהעביר הלאה את הגנים שלך ואת הידע שלך.
 
באופן אבסטרקטי, הנטייה הזו להאמין שיש כוונה מאחורי כל מה שקורה צמחה עם הזמן לאמונה שיש "אל" או "אלים" שמנהלים את העולם.
 
2. הרצון להסביר כל דבר כדי לאפשר חיזוי של תוצאות מעשים.
אחד הדברים השימושיים ביותר שאפשר לבני אדם להתפתח לרמה הנוכחית הוא היכולת לתכנן לעתיד.
 
זה מתחיל במשהו פשוט כמו הבנה שאם זורקים חנית בצורה X הוא ינחת בנקודה A, אבל אם זורקים בצורה Y הוא ינחת ב-B.
היכולת לחזות היכן ינחת ולתכנן בהתאם שיפרה את יכולות הציד ומכאן את יכולת ההישרדות.
 
מכאן שמצב כאותי מפחיד אנשים, ומצב צפוי שמאפשר תכנון קדימה מתקבל בברכה.
 
לפני שפותחה השיטה המדעית ואנשים התחילו ללמוד על העולם באמת, הסברים מצוצים מהאצבע שהבטיחו סדר (גם אם שקרי) שימשו לנחם ולהרגיע את האוכלוסייה.
 
ואז הופיעו אנשים שניצלו את הנטיות האלה כדי לצבור כוח וסררה ולהרוויח.
בחברות קדומות, אנשים חזקים פיזית יותר מהממוצע יכלו להגיע לעמדת שלטון ע"י כוח זה בלבד.
 
אבל למי שלא היה כוח פיזי כזה, נותר רק השימוש בשכל, וכך נוצרו שאמנים, כוהנים, ויתר "מנהיגים דתיים".
 
תאר לך אדם משוות קדמון שלא רוצה לצוד אלא שיביאו לו אוכל.
הוא לא יכול פיזית להכריע את הציידים כדי שיצייתו לו, אבל הוא יכול להמציא סיפור:
 
שיש אל - ישות חזקה יותר מכל אדם, שחי אי שם במערה הקדושה והמיוחדת שלו.
ורק אותו שמאן השבט רשאי להיכנס למערה ולשוחח עם האל (או רוח, או איך שלא תקרא לזה), והוא זה שמעביר את ההוראות של אותו אל לשאר השבט.
 
וכמובן, האל דורש מנחה, אז חייבים לתת לו חלק מהבשר שהציידים השיגו, וחלק מהפרות וירקות שהמלקטים השיגו.
 
אחרת, האל יכעס וימטיר אסון על השבט.
 
כדי לחזק את הסיפור, השמאן מספר הסברים מומצאים על איך האל הזה יצר את העולם, ובעצם יצר גם את השבט עצמו, ואת כל החיות וכו'.
ייתכן שהשמאן גם מדגים איך האל פועל, למשל מכריז: בקרוב האל יגרש את שד הכפור והאדמה תפשיר.
 
כל מה שהשאמן צריך לה ללמוד לספור ימים כדי לדעת מתי בערך נגמר החורף באזור ומתחיל האביב, אבל היות ויתר השבט לא יודעים לספור, בשבילם אותה הכרזה על אביב מקושטת ב-"רצון האל" היא הוכחה הן לקיומו של האל והן לסמכות השמאן לדבר בשם האל.
 
כמובן, תמיד ימצא בסוף הרפתקן לא ממושמע שיכנס לאותה מערה, ויגלה שאין שם שום אל, אלא רק מחבוא של השמאן בו הוא אוגר את כל האוכל שגנב מהשבט.
 
אז לאט לאט היה צריך להרחיק את האל מאוכלוסייה.
 
בתחילה לראש ההר, לשם קשה לטפס, אחרי זה לשמיים, לשם אי אפשר לעוף, והיום זה מחוץ ליקום, שכן אנחנו כבר מזמן טסנו מעבר לשמיים, וצפינו בטלסקופים בקצוות היקום, ושום אל לא מצאנו שם.
 
זו הסיבה שהיום אנשים שמתעקשים להמשיך להאמין באלים כאלה ואחרים מתחלקים לשני קבוצות:
מכחישי המדע שבוחרים לעצום עין לעולם האמתי ולהאמין בסיפורי אגדות.
אלה בד"כ פונדמנטליסטים, כמו החרדים בישראל.
 
ותומכי "אלוהי החורים", שמקבלים את כל מה שלמדנו על העולם סביבנו, אבל בכל פעם שמוצאים "חור" - נקודה שמדע עדיין לא ידע להסביר, אומרים שזה מעשה האל שלהם.
 
מה גרם למפץ הגדול? אלוהים!
איך עובדת תודעה של בני אדם? אלוהים!
 
כמובן, יש גם אנשים שנמצאים במקומות שונים על הסקלה בין שני הקצוות האלה, כמו אנשים שטוענים שאבולוציה מתרחשת, אבל אלוהים מכוון אותה.
 
הנה סרטון שמדגים את הרעיון הזה בצורה ציורית וקצרה יותר:
https://youtu.be/pA5PlJiqOnk?t=302
 
