תודה על התוספת ברוש..
אישית אני יכולה להגיד עליי שאני באה ממשפחה שמאמין באלוהים ומקיימים מנהגים מסורתיים ושומרים חלב/בשר, כשר וכו' אבל לא בצורה פאנטית וכפוייה כלפי מי שלא. בישבילנו זה לא הכל או כלום, כל אחד עושה מה שהוא מאמין ועושה לו טוב לקיים. אמא שלי מדליקה נרות כל שבת בלי לפספס מאז שאני זוכרת (ובטוח שהרבה לפני) כשהייתי בת 7 התחלתי להדליק יחד איתה נר משלי (הייתי כל כך גאה) ואחרי 5 שנים הפסקתי כי זה כבר לא היה לי נכון לאותו זמן (הרבה דברים שעברו וגרמו לי להיות פאסיבית מאוד לגבי אמונה וקיום מצוות) ואף אחד לא הגה בדעתו לחייב אותי בכלל, כי זה משהו שאו אתה עושה מהלב או שלא כדאי לעשות בכלל. תמיד לימדו אותי שאלוהים נמצא בכל מקום והכל, שהוא אחראי לכל דבר שקורה ושתמיד יש סיבות לדברים, גם לרעים... לימדו אותי שאני לא צריכה שום דבר ואף אחד שיקשר ביני לבין אלוהים כי הוא שייך לכולם באותה מידה (ולא רק לחובשי הכיפות שמבלים את חייהם בתפילות) ולאף אחד אין זכות בלעדית עליו ומתי שאני ארצה אני תמיד אוכל למצוא נחמה ומענה בתפילה/דיבור אליו, שהוא תמיד ישמע. זה דבר שהלך איתי שנים במיוחד ברגעים הכי קשים שלי כילדה... עברתי מספיק דברים שיכלו לספק לי את כל הסיבות בעולם למה לא להאמין באותו זמן אבל המשכתי להאמין, רציתי להאמין, האמנתי שגם הברים שקרו לי שהיו נוראיים עבורי, אפילו הם נעשו במטרה מסויימת, ששום דבר לא קרה לשוא. קשה להגיד ששמחתי שקרו אבל באותו זמן, שמחתי מאוד לחשוב שהסבל שלי לא יהיה לחינם לנצח, בזמן מסויים אני אהיה מספיק גדולה, חכמה, נאורה, כדי לראות את הדברים כמו שהוא התכוון אליהם, להבין את המהות של השינוי הזה שהתחולל בי בעקבות המקרים האלו. אני חושבת שהיום, אחרי כמה שנים של פיקפוק מצטבר באלוהים ובי ואחרי שבדקתי את עובדות החיים שלי עשרות אם לא מאות פעמים ובחנתי כל דבר וחיטטתי עמוק בניסיונות להבין "למה?"... היום אני מתחילה לקבל חזרה את האמונה שלי בעצמי, בחיים ואפילו בו. אני יכולה להגיד שסוף סוף אני מבינה את זה, אני מבינה שכנראה הייתי צריכה לעבור את הדברים הקשים האלו שוב ושוב כדי להבין כמה החיים שברירים, כמה אני בעצם
כן רוצה לחיות, כמה יש לי מקום כאן, כמה שאני נחוצה ויכולה להביא תועלת אישית לעצמי ואולי בתקווה גם לחברה. היום אני מוצאת כל בוקר סיבה לחייך כי יש לי מטרה, יש לי אמונה שאני אצליח להגשים כל מה שאני ארצה כי אני אף עם לא לבד, תמיד יש שם "מישהו" לידי/מעליי שרואה ומבין ותומך. קיבלתי חזרה את התחושה המנחמת הזאת של חמימות פנימית וזה לדעתי מה שאמונה נותנת לנו ולא משנה במי מאמינים, יד חיצונית שמנחה את הכח הפנימי שלנו בדרכו החוצה במעשים שלנו. לתוספת ששאלת... אישית אני לא מאמינה בבריחה מאחריות, לצערי אצלי זה קצת הוך, תמיד האשמתי את עצמי גם בדברים שלא הייתי ממש אחראית עליהם או לפחות לא אחראית בלעדית. הכי קל לי תמיד זה להפנות את האצבע המאשימה כלפי עצמי ולא כלפי אחרים כך שאת אלוהים מעולם לא האשמתי. גם כשכעסתי שהכל קרה וה"למה?" הזה כל הזמן רדף אותי ורציתי לקבל ממנו תשובה ידעתי שזכות הבחירה שניתנה לאדם פועלת בשני כיוונים. כמו שלי ניתנה הבחירה לעשות מעשים מסויימים לטוב או לרע, כך גם לאנשים שפגעו בי. הם בחרו לעשות דבר רע ואם אלוהים היה מונע מהם את הבחירה הזאת אז מי אמר שלי היא מגיעה? יודעת שנשמע קצת פלצני ואני ממש לא באה לסנגר על שום אדם שפושע אבל לכולנו מגיע לעשות את השיקולים שלנו בתקווה שנעשה את השיקול שיהיה הכי טוב עבורנו כל עוד שלא פוגע באחר או מונע ממנו את הזכויות הטבעיות שלו (גאד..איך אזרחות נדחף לי לכאן?) אני מקבלת את זה שאלו שפגעו בי ביצעו את ההחלטות הלא נכונות בעליל וביצעו מה שמוגדר גם על פי חוק כפשע, אני לא מזכה את עצמה לגמרי מכל אשמה שנתתי לדברים להמשיך ולקרות אבל יודעת שגם אז כילדה קטנה, ביצעתי את הבחירות שלי ולא נעזרתי באחרים שיצילו אותי.. בעצמי עשיתי את הבחירה הלא נכונה ואין לי טענות כלפי אף אחד כרגע, אבל היום, אני מספיק גדולה כדי לעשות בחירות יותר ראויות מהשיקולים הכוללים (מתוך ראייה בוגרת יותר) ואני בטוחה שעכשיו אני עושה את הבחירה הנכונה בזה שאני לוקחת את החיים שלי חזרה לידיים שלי ומתחילה לחיות עבורי ועבור אלו שאני אוהבת. כל הדברים שאני עושה עכשיו כמו תמיד הם הבחירה שאני רואה לנכון באותו רגע בזמן, מעולם לא חשבתי לזרוק את כל האחריות על אלוהים בעזרת תפילה או כל דבר אחר בסגנון ("אלוהים עוזר למי שקודם עוזר לעצמו"?) ואהוו יצא ארוך
תודה ברוש על החידוד לשאלה
) ועניין אותי לדעת.. האם אתם מאמינים באלוהים, בגורל, בהשגחה עליונה או כל יישות רוחנית/קוסמית אחרת? אם כן, איך אתם חושבים שזה השפיע עליכם בהתמודדיות שלכם לאורך החיים (אם בכלל...)? הועיל לכם להאמין במשהו "גדול ממכם"? זה חיזק את האמונה או להפך? פרטו נמקו הסבירו והביאו דוגמאות
