חוויה אישית
בגיל 20 ומשהו התחלתי להתלהב מהיכולת שלי לתפוש ישירות את העולם שמעבר, את המבנה הפנימי של בני-אדם וכדומה; כמו גם מהיכולת שלי לתקשר ישירות עם מי ומה שאני רוצה.
המפגש עם מי שהיתה בת-זוגי דאז (והיא חברה טובה ומופלאה עד היום) שניחנה ביכולות דומות, ליבה אותן אצל שנינו (עד לאותו זמן היינו שנינו צנועים ומתונים בשימוש ביכולות אלה).
נהגנו להתבונן יחדיו על דברים, להשוות תפישות ועוד.
נהננו מה"כוחות" האדירים שהתגלו בפנינו ושיחקנו איתם להנאתנו.
מסתבר שאפשר לעשות איתם דברים רבים.
החלה להיווצר בינינו מעין אתיקה לשימוש בהם.
בשלב כלשהו תקשרתי בהתלהבות עם קבוצה של ישויות שחוויתי בתור משפחתי. סיפור שלם צף ועלה בזכרוני. נזכרתי בשמי. נזכרתי במהותי, בשליחותי. רגיעה עמוקה הופיעה בי. מרגע לרגע היא נעשתה עמוקה אף יותר.
אני זוכר ששוחחתי איתם מבפנים, בעת שהיא ואני ישבנו ליד שולחן בבית-קפה, נהנים מהרגע. היינו מאד פשוטים וישירים, לא היה צורך ב"הו-הא". כל-כך שמחתי לפגוש מבפנים את משפחתי, ראיתי אותם ממש יושבים במעגל.
באותו יום גדוש ונפלא, כשחזרנו למעונות (בת-זוגי דאז היתה סטודנטית לרפואה ואני ביליתי איתה שם), התחלנו בהדרגה להיות מודעים יותר לסבתהּ המופלאה עליה השלום המלווה אותה ומזינה אותה, שומרת עליה ומטפחת אותה.
זה היה מופלא. יכולתי לחוש בנוכחותה. אפשרנו לעצמנו להתוודע לכך עמוקות. ברגע מסויים, בעודי מבקר בשירותים, יכולתי לשמוע חלק מהמלים שנאמרו לבת-זוגי (אפילו שמעתי את מבטאן המדוייק; נשמה מדהימה שכמוה). כשחזרתי, היא אשרה כל מלה והשלימה את מה שלא שמעתי היטב.
השיחה היתה עלי.
תמציתה: "הם מהתלים בו".
אכן, בעזרת סיועה האדיב של נשמה יקרה זו, יכולתי להבחין בכך.
גיליתי שנאמר לי על-ידם, פחות או יותר, מה שקיוויתי לשמוע.
מה שהייתי צריך לשמוע כדי להיות רגוע ושליו.
ושבעצם...
וכך, בשלב מוקדם מאד במסע ה"תקשור" הנלהב שלי, זכיתי בשיעור מאלף מאד ובסופו-של-דבר מרגיע באמת.
ההחלטה שקיבלתי בעקבות ההתנסות המלמדת והמדהימה הזאת מלווה אותי באופן כלשהו עד היום:
לתקשר רק עם ישויות שמסוגלות לתקשר ללא מלים, שמסוגלות לחשוב ללא מלים. כל עוד נדרשות מלים, זוהי אינטראקציה פרימיטיבית יחסית, כמו תכנות בשפת "בייסיק". כלל זה היווה מעין כרטיס-כניסה, בטחון בסיסי, וידוא בסיסי, שמבטיח סטנדרטים מסויימים, שלא מתירים כל סיכוי לארחי-פרחי מטורללים, למשל (אלה שצחקו עלי ואחר-כך עימי, לא היו עבורי ארחי-פרחי מטורללים, חלילה, אלא קבוצה מועילה ונהדרת בפני עצמה).
לכשעצמי, חשיבה ללא-מלים היא יכולת בסיסית חשובה ביותר שרכשתי במלואה בסביבות גיל 19-20.
בלעדי המלים, החשיבה נעשית מהירה ומדוייקת עשרות או מאות מונים; ומפורטת ועשירה אלפי מונים, להערכתי.
ביחד עם גישה זו לתקשור, הופיעה במקביל כאורחת-מלווה הכרחית, גישה של אי-הזדהות: לא משנה מי זה, בטח שלא איך קוראים לזה, משנה רק המסר עצמו, התקשורת עצמה, הלב.
כלומר, לעולם אינני שואל "מי זה?" או "איך קוראים לך?" מפני שהכל אחד. אם המסר מובחן באמצעות מלים - זהו מעין צעצוע אנרגטי. כמעט תמיד אעדיף לנוע אל המקור, אל הנקודה שממנה צעצוע זה נוצר ושממנה ניתן ליצור רבבות צעצועים כמוהו.
המפגש מהלב משמעותי יותר.
ונושא עימו אינסוף מידע, לפי הצורך.
ללא מלים, התקשורת פשוט אמיתית יותר.
ללא "שיוך" למקור מסויים, התקשורת אמיתית אפילו עוד יותר.
היקום מתקשר עם עצמו, בדרכים הפשוטות ביותר שניתן להעלות על הדעת ויותר.
אין שום מסתורין - המיסטיקה כולה בדמיון האנושי; ויחד עם זאת, אין אלא מסתורין, הכל תעלומה קסומה, בלתי-ניתנת-לפענוח, בלה בלה בלה.
בגיל 20 ומשהו התחלתי להתלהב מהיכולת שלי לתפוש ישירות את העולם שמעבר, את המבנה הפנימי של בני-אדם וכדומה; כמו גם מהיכולת שלי לתקשר ישירות עם מי ומה שאני רוצה.
המפגש עם מי שהיתה בת-זוגי דאז (והיא חברה טובה ומופלאה עד היום) שניחנה ביכולות דומות, ליבה אותן אצל שנינו (עד לאותו זמן היינו שנינו צנועים ומתונים בשימוש ביכולות אלה).
נהגנו להתבונן יחדיו על דברים, להשוות תפישות ועוד.
נהננו מה"כוחות" האדירים שהתגלו בפנינו ושיחקנו איתם להנאתנו.
מסתבר שאפשר לעשות איתם דברים רבים.
החלה להיווצר בינינו מעין אתיקה לשימוש בהם.
בשלב כלשהו תקשרתי בהתלהבות עם קבוצה של ישויות שחוויתי בתור משפחתי. סיפור שלם צף ועלה בזכרוני. נזכרתי בשמי. נזכרתי במהותי, בשליחותי. רגיעה עמוקה הופיעה בי. מרגע לרגע היא נעשתה עמוקה אף יותר.
אני זוכר ששוחחתי איתם מבפנים, בעת שהיא ואני ישבנו ליד שולחן בבית-קפה, נהנים מהרגע. היינו מאד פשוטים וישירים, לא היה צורך ב"הו-הא". כל-כך שמחתי לפגוש מבפנים את משפחתי, ראיתי אותם ממש יושבים במעגל.
באותו יום גדוש ונפלא, כשחזרנו למעונות (בת-זוגי דאז היתה סטודנטית לרפואה ואני ביליתי איתה שם), התחלנו בהדרגה להיות מודעים יותר לסבתהּ המופלאה עליה השלום המלווה אותה ומזינה אותה, שומרת עליה ומטפחת אותה.
זה היה מופלא. יכולתי לחוש בנוכחותה. אפשרנו לעצמנו להתוודע לכך עמוקות. ברגע מסויים, בעודי מבקר בשירותים, יכולתי לשמוע חלק מהמלים שנאמרו לבת-זוגי (אפילו שמעתי את מבטאן המדוייק; נשמה מדהימה שכמוה). כשחזרתי, היא אשרה כל מלה והשלימה את מה שלא שמעתי היטב.
השיחה היתה עלי.
תמציתה: "הם מהתלים בו".
אכן, בעזרת סיועה האדיב של נשמה יקרה זו, יכולתי להבחין בכך.
גיליתי שנאמר לי על-ידם, פחות או יותר, מה שקיוויתי לשמוע.
מה שהייתי צריך לשמוע כדי להיות רגוע ושליו.
ושבעצם...
וכך, בשלב מוקדם מאד במסע ה"תקשור" הנלהב שלי, זכיתי בשיעור מאלף מאד ובסופו-של-דבר מרגיע באמת.
ההחלטה שקיבלתי בעקבות ההתנסות המלמדת והמדהימה הזאת מלווה אותי באופן כלשהו עד היום:
לתקשר רק עם ישויות שמסוגלות לתקשר ללא מלים, שמסוגלות לחשוב ללא מלים. כל עוד נדרשות מלים, זוהי אינטראקציה פרימיטיבית יחסית, כמו תכנות בשפת "בייסיק". כלל זה היווה מעין כרטיס-כניסה, בטחון בסיסי, וידוא בסיסי, שמבטיח סטנדרטים מסויימים, שלא מתירים כל סיכוי לארחי-פרחי מטורללים, למשל (אלה שצחקו עלי ואחר-כך עימי, לא היו עבורי ארחי-פרחי מטורללים, חלילה, אלא קבוצה מועילה ונהדרת בפני עצמה).
לכשעצמי, חשיבה ללא-מלים היא יכולת בסיסית חשובה ביותר שרכשתי במלואה בסביבות גיל 19-20.
בלעדי המלים, החשיבה נעשית מהירה ומדוייקת עשרות או מאות מונים; ומפורטת ועשירה אלפי מונים, להערכתי.
ביחד עם גישה זו לתקשור, הופיעה במקביל כאורחת-מלווה הכרחית, גישה של אי-הזדהות: לא משנה מי זה, בטח שלא איך קוראים לזה, משנה רק המסר עצמו, התקשורת עצמה, הלב.
כלומר, לעולם אינני שואל "מי זה?" או "איך קוראים לך?" מפני שהכל אחד. אם המסר מובחן באמצעות מלים - זהו מעין צעצוע אנרגטי. כמעט תמיד אעדיף לנוע אל המקור, אל הנקודה שממנה צעצוע זה נוצר ושממנה ניתן ליצור רבבות צעצועים כמוהו.
המפגש מהלב משמעותי יותר.
ונושא עימו אינסוף מידע, לפי הצורך.
ללא מלים, התקשורת פשוט אמיתית יותר.
ללא "שיוך" למקור מסויים, התקשורת אמיתית אפילו עוד יותר.
היקום מתקשר עם עצמו, בדרכים הפשוטות ביותר שניתן להעלות על הדעת ויותר.
אין שום מסתורין - המיסטיקה כולה בדמיון האנושי; ויחד עם זאת, אין אלא מסתורין, הכל תעלומה קסומה, בלתי-ניתנת-לפענוח, בלה בלה בלה.
