יש פה מישהו עם קשיי נשימה חמורים?

[אופה קטנה 75]

אין לי המלצות

אבל רק רציתי לכתוב שעומדות לי דמעות בעיניים.
עליך ועל אנבל.

 

[Sigal H]

לא, אל תבכי

מפעם לפעם אני מזכירה לעצמי שבמקום להעצב שאני צריכה לחיות עם כל הקשיים האלו, עדיף לשמוח שעם כל הקשיים האלו - אני חיה! וזה כבר משהו אחר לגמרי.

שיהיו לנו הרבה חיוכים, לכולנו

 

[אופה קטנה 75]

מצחיק שבסוף

את מעודדת אותי..

הגישה שלך מצוינת והלוואי על כולנו לראות את החצי המלא.
גם לי יש "פרצי אופטימיות" ואני שמחה לראות את הילדים שלי גדלים, (כשלפני 5 שנים הייתי מוכנה לעצום את העיניים לנצח ולא לראות אותם לעולם).

פשוט קראתי מה ששתיכן כתבתן וכאב לי ששתי בחורות צעירות צריכות להתמודד עם קשיים כאלה.

 

[annabell Lee]

אם לא איכפת לך..

הייתי שמחה לשמוע איך יצאת מהמצב הזה..כי לפעמים באמת יש את ההרגשה שיותר קל לוותר, בייחוד שזה תוקף מכל כך הרבה כיוונים, ולא נראה שזה משתפר אלא רק הולך ומחמיר. מרגישים לפעמים כמו שפן ניסיונות שכל הזמן עסוקים ב"כיבוי שריפות" של כל הסימפטומים כי תרופה בעצם אין.

 

[אופה קטנה 75]

לא יצאתי מזה וזה ילווה אותי כל החיים,

אבל פשוט עברתי ניתוח.

היתה לי פריצת דיסק ובגלל שאני בת-זונה קשוחה

לא לקחו אותי ברצינות.
הרופאים הוסיפו לי עוד ועוד תרופות וזריקות ושלחו אותי הביתה, גם כשאיבדתי תחושה ברגל, כי לא הבינו כמה המצב חמור.
ואני, למרות הייסורים, לא התנהגתי כמו שמתנהג אדם שכל כך סובל.
קוקטייל תרופות לא עזר לי לכאב והייאוש היה נורא. ממש רציתי למות.

בסוף הגעתי להדסה באמבולנס (נסיעה איומה על קרש, כשכאב לי לשכב על הגב..)
ונשארתי כמה ימים עד הניתוח המיוחל.
כשיצאתי לחדר התאוששות, בעלי שאל אותי איך אני מרגישה. ואיך שאני - עם חתך עמוק של 5 ס"מ בגב - אמרתי לו: פי אלף יותר טוב מאתמול.

מאז עברו 5 שנים ויש פרקוסט בארון, ליתר בטחון, אבל הוא כמעט לא רואה את אור השמש.
אורח חיי מאפשר לי מנוחה כשאני צריכה ולמדתי איך להתנהל ביום-יום עם מינימום נזקים.
אני מרגישה את הגב כמעט כל הזמן, אבל לרוב לא ברמה שמנטרלת אותי, ואני שמחה בחלקי!

(והרגל - מתעוררת בקצב שלה)

 

[annabell Lee]

אוי אוי אוי

את נשמעת מקסימה ואני מאוד מקווה שאגיע יום אחד לתובנות שלך, והכי חשוב אצליח ליישם אותם.

הזכרת לי שהסתובבתי תקופה ארוכה עם שחלה שהתפוצצה לי בבטן ומסתבר שהייתי בסכנת חיים במשך תקופה ארוכה בלי לדעת. מה שהציל אותי, כמו שהגדיר המנתח, זה שאני לא ספורטאית גדולה כי היה מספיק שאעשה איזה תנועה או פעולה גופנית מאומצת והייתי חוטפת שטף דם פנימי ומתה תוך 20 דקות מבלי להבין בכלל מה קורה לי..יופי של המלצה איך להמשיך לא לעשות ספורט

 

[אופה קטנה 75]

תודה

תובנות באות לי רק כשלא כואב.
כשהייתי במצב רע לא היה אפילו שביבון של אופטימיות.

איך התפוצצה לך שחלה בלי שהרגשת???

 

[annabell Lee]

היו לי התקפי כאבים מאוד קשים

עד כדי התקפלות על הריצפה בלי לזוז.והכל כמובן בזמן מחזור..במיון נפנפו אותי שאני היסטרית..כעבור כמה שנים הכאב נעלם כלא היה ואני האמנתי שזהו, הכל בסדר. בניתוח הראשון התברר שהכאב היה השחלה שהלכה וגדלה כמו בלון וזה היה הכאב הקשה, עד שהיא התפוצצה כמו בלון שיצא ממונ האוויר ודיממה לחלל הבטן...אז הפסיק הכאב. כך הסתובבתי שנתיים. המזל היה שהשחלה היתה מכוסה בהידבקויות שעצרו את הדימום למרות שהפכתי למאוד אנמית..וכמובן כמו שכתבתי לא הייתי ספורטאית גדולה. הרופא אמר אז שמספיק שהייתי קופצת מהמדרגות ומשהו באיזור היה נקרע..וזה היה הסוף.

 

[אופה קטנה 75]

 

[annabell Lee]

כן זה בערך הפרצוף

שיש על כל בחורה עם אנדומטריוזיס..עד שמאבחנים וגם אז לא חסר פועלים עם חלוק לבן שמזלזלים בסיכון שקיים בה. זו לא היתה הפעם הראשונה שהגעתי למצב קיצוני עם המחלה הזו.

 

[עוד יבואו ימים]

בא לי

לכתוב ספר על הרופאים האלה ועל השטויות שהם עושים בשם החשיבות העצמית שלהם וזה שהם כל כך מלאים בעצמם. באמת.
אני אומרת לך , זה כל כך מרתיח אותי בכל פעם מחדש לקרוא סיפורי אימים של רופאים, והאמת, אני חושבת שאם יעשו מחקר רציני יגלו (באופן "מפתיע") שרוב הסיבוכים של אנשים בחייהם הרפואיים הם תוצאה של רופאים טיפשים! יהירים! וחסרי אחריות (או סתם עייפים ולא מפוקסים, שזה עוד יותר מרגיז).

והכי הייתי רוצה, שיפסלו כבר את האפשרות הזאת להעביר כל מי שהם לא יודעים מה לעשות איתו להסתכלות פסיכיאטרית.
זה ממש מרגיז שבאופן אוטומטי כל אישה שעומדת על דעתה ואומרת שכואב לה ושהיא צריכה טיפול ובדיוקת - "מאובחנת" כהיסטרית ונשלחת או מוצעת לה הסתכלות.

אני אל אשכח שבניתוח האחרון שלי (ממש קצת חרי שפתחנו את הפורום) השתתקה לי הרגל, ו.. אני אומרת להם -ה רגל משותקת, והם מתבוננים בי ואומרים לי שאינ לחוצה, וצריכה להירגע
ושכאני אומרת להם אני רוצה שתפסיקו מיד את כל הטיפולים שאתם עושים, הם אומרים לי - אולי את רוצה לראות פסיכיאטר.
ו.. אחרי יומיים - כמעט מתי ממנת יתר שהם הזריקו לרגל, ו.. אחרי שבועיים - התברר שלא דמיינתי (די, איזו הפתעה) ושהם פשוט ניתחו את הרגל במקום הלא נכון...

אי אפשר להבין אי ך אנשם שאמורים להיות האנשים הכי אחראים בעולם מרשים לעצמם שהאגו שלהם ינחה אותם. ואיך הם לא מסוגלים לומר "אני לא יודע".

מרגיז!

 

[annabell Lee]

לא יודעת איך להסביר את זה

ברור שיש אחוז מסוים של היפוכונדרים. אבל זה לא יתכן שרוב הבנות עם המחלה נופנפו על ידי הרופאים כהיסטריות. ולא רק זה. בת שכבה שלי התלוננה תקופה ארוכה על כאבי בטן. שלחו אותה הביתה עם כדורים לדיכאון! כעבור שנה היא נפטרה מסרטן מפושט בחלל הבטן. עוד בן שכבה שלי שהיה שחקן כדורסל, התלונן על כאבים בברך. אמרו לו שזה בגלל הכדורסל. ברגע שגילו את הגידול כבר היה מאוחר מדי. כרתו לו את הרגל כניסיון אחרון. הוא נפטר כחודשיים אחריה והשאיר אחרי תינוק בן 3 חודשים.

אני לא מצליחה להבין את הזלזול בחיים אדם. בניתוח האחרון שלי שהיה מס' 10 איך שהתעוררתי, שאלתי את הרופא אם אני היפוכונדרית או שבאמת מצאו משהו. הוא ענה שהוא לא מבין למה כל כך הרבה נשים מצליחות להאמין שאין להם כלום ושאל "מה עושים לכם בארץ?"

 

[עוד יבואו ימים]

מה שעושים לנו הוא פשוט

רופאים בעולם (אני ימקווה) יודעים לו מר "אני לא יודע מה יש לך".
בארץ, האגו הגברי לא מאפשר את זה
ואז.. במקום לומר "אני לא יודע מה יש לך" אומרים "אין לך כלום" ומגלגלים אותך לרופא אחר, כדי שאולי הוא ימצא את ה"בעיה" ש"אין לך".

 

[annabell Lee]

 

[עוד יבואו ימים]

סיגלי, מה שלומך היום?

אני קוראת אותך, וכל כך מבינה. גם אצלי זאת התוצאה של האופיאטים, אלא שאף רופא לא טרח לומר לי בזמן שזאת הבעיה. כשבאתי עם האמירה שאני מרגישה קוצר נשימה ושאלתי אם זה מהאופיאטים אמרו של " לא ידוע על זה"....
אבל כן זה עושה את זה
ו.. לא, אין לי שום פתרון טוב אחר.
לצערי.
ו.. גם נוגדי אלרגיה עושים לי את זה

כאלה שמיועדים להיות נגד קוצר נשימה.

מה שאינ עושה הוא משתדלת שלא לקחת יום יומיים משככים, ולנשוך את השפתיים, ולהחזיר לעצמי נשימה ואז.. חוזר חלילה.

אם את מוצאת רעיון גאוני אחר, אשמח מאוד מאוד לשמוע.

 

[Sigal H]

אשמח מאוד להשמיע

אם אמצא כזה רעיון גאוני. אבל מתישהו מישהו בעולם יהיה מספיק יצירתי ויפתח משככים מסוג חדש לגמרי, מתמצית של צוף הדרים נורווגי מדולל במרכיב הפעיל של טביעות הרגליים של לטאת כוח מצויה. שלוש טיפות מתחת ללשון, עם תופעות לוואי שכוללות שמחת חיים, מרץ ובתקופת ההסתגלות גם ישנוניות מרעננת. בריח מנטה-לימון. או משהו כזה

שלומי אי שם בהסתעפות אחרת של השרשור. ומה שלומך את?

 

[עוד יבואו ימים]

שלומי....

כמו שכתבתי למעלה - מורכב, אבל .. אני עדיין חיה

איך את השבוע? איך עבר? מצאת פתרון?

אני גם הייתי בשלושת השבועות האחרונים עם התקף של קוצר נשימה משוגע, ומאח ר שהחלטתי על ניקיון ארון התרופות שלי וזרקתי את רוב מה שהיה בו.. גם אין לי משאפים או דברים אחרים שבד"כ עוזרים.
אז.. אני מנסה לעשות תרגילי ביו פידבק שבד"כ עוזרים לי להשתלט על הקוצר.

ספרי איך את...