שלום, שמי קרמיט524, ואני, כזה,
מכורה,עוד מהתיכון. למען הסדר הטוב, אוסיף ואגיד שהייתי בתיכון לפני "קצת" יותר מ-20 שנה. את אבא שלי זה הוציא מדעתו, והוא פשוט לא הניח לי. לא יכולתי להגיד משפט אחד לידו בלי שיפסיק אותי באמצע עם איזה שאלה מתחכמת, כמו אלה שאתם כולכם כאן מתגאים בהן, ויקרע לי באכזריות את חוט המחשבה. לא יכולתי לפתח רעיון אחד שלם, בלי שאיזה קריאת ביניים מצידו תגרום לי לאבד את ההשראה לנצח. אבל יום אחד, כמה שנים מאוחר יותר, זכיתי בנקמה המתוקה. הגעתי הביתה היישר משיעור של החוג ללימודים קלאסיים ונפנפתי בפניו את אחד הנאומים של קיקרו. "בָקָשָה!" הרעתי, "עכשיו אני אראה לך מה זה!". הושבתי אותו ליידי, ובעודו עקוד לכסא, הקראתי לו את כל הנאום (בלטינית). כל פעם שהגעתי למשהו מסוג: "אכן", "ובכן", "אם כן", כי-כן", תרגמתי לו את המילה בתרועה רמה, וזה קרה בערך 7 פעמים במשפט. בקיצור, התיאוריה שלי (היחידה שהצלחתי להשלים) אומרת, שכל שפה חיה ובועטת זקוקה ל-"מיליות" שלה, שבעצם אולי מקבילות לחושחשונים/רגשונים בשפה המוקלדת. המשמעות היחידה של המיליות היא רגשית, והתרומה שלהם למשפט היא ביכולתם להביע איזשהו רגש או גוון בדיבור. יכול להיות גם שזה המחיר שאנו נאלצים לשלם בעבור המחוות הגופניות (תנועות ידיים והעוויות פנים תיאטרליות) שנגזלו מאתנו בשם ה-"תרבותיות" וה-"נימוסיות". הרי, כאילו, אפילו קיקרו? הנואם הדגול, כזה? כאילו, אמן השפה? משתמש בהן, ולא רק כשהוא מדבר עם החבר'ה שלו על הברזלים, אלא כשהוא נואם נאום חשוב לאומה בלטינית קלאסית (שהיתה שפת דיבור בערך כמו שערבית ספרותית היא שפת דיבור). למשל, משהו בסגנון: "עד מתי, אם-כן, קטילינה, תנצל את הסבלנות שלנו?!" במשך כמה שבועות לאחר מכן אבא שלי היה עושה עיקוף כשהוא היה רואה אותי. מהטראומה. איימתי עליו שאם לא ייזהר, אני אדקלם לו גם שירים של אניאס. אגב
, כאילו, אומרים "קיקרו" או "ציצרו"?
מכורה,עוד מהתיכון. למען הסדר הטוב, אוסיף ואגיד שהייתי בתיכון לפני "קצת" יותר מ-20 שנה. את אבא שלי זה הוציא מדעתו, והוא פשוט לא הניח לי. לא יכולתי להגיד משפט אחד לידו בלי שיפסיק אותי באמצע עם איזה שאלה מתחכמת, כמו אלה שאתם כולכם כאן מתגאים בהן, ויקרע לי באכזריות את חוט המחשבה. לא יכולתי לפתח רעיון אחד שלם, בלי שאיזה קריאת ביניים מצידו תגרום לי לאבד את ההשראה לנצח. אבל יום אחד, כמה שנים מאוחר יותר, זכיתי בנקמה המתוקה. הגעתי הביתה היישר משיעור של החוג ללימודים קלאסיים ונפנפתי בפניו את אחד הנאומים של קיקרו. "בָקָשָה!" הרעתי, "עכשיו אני אראה לך מה זה!". הושבתי אותו ליידי, ובעודו עקוד לכסא, הקראתי לו את כל הנאום (בלטינית). כל פעם שהגעתי למשהו מסוג: "אכן", "ובכן", "אם כן", כי-כן", תרגמתי לו את המילה בתרועה רמה, וזה קרה בערך 7 פעמים במשפט. בקיצור, התיאוריה שלי (היחידה שהצלחתי להשלים) אומרת, שכל שפה חיה ובועטת זקוקה ל-"מיליות" שלה, שבעצם אולי מקבילות לחושחשונים/רגשונים בשפה המוקלדת. המשמעות היחידה של המיליות היא רגשית, והתרומה שלהם למשפט היא ביכולתם להביע איזשהו רגש או גוון בדיבור. יכול להיות גם שזה המחיר שאנו נאלצים לשלם בעבור המחוות הגופניות (תנועות ידיים והעוויות פנים תיאטרליות) שנגזלו מאתנו בשם ה-"תרבותיות" וה-"נימוסיות". הרי, כאילו, אפילו קיקרו? הנואם הדגול, כזה? כאילו, אמן השפה? משתמש בהן, ולא רק כשהוא מדבר עם החבר'ה שלו על הברזלים, אלא כשהוא נואם נאום חשוב לאומה בלטינית קלאסית (שהיתה שפת דיבור בערך כמו שערבית ספרותית היא שפת דיבור). למשל, משהו בסגנון: "עד מתי, אם-כן, קטילינה, תנצל את הסבלנות שלנו?!" במשך כמה שבועות לאחר מכן אבא שלי היה עושה עיקוף כשהוא היה רואה אותי. מהטראומה. איימתי עליו שאם לא ייזהר, אני אדקלם לו גם שירים של אניאס. אגב
. השרשור הזה נכנס למועדפים שלי כדי לקרוא כל פעם מחדש כמו מנטרה, ותדעו לכם שהצלחתם לגרום לי להתבייש בעצמי אחרי כל פעם שנפלט לי "כאילו". 