כביית מנוע אחרי המראה
בטיסותי כמדריך מלווה טייסים בטיולי טיסה בארה"ב, אני אוהב להדגים לשותפי לדרך כמה דברים שלא יוצא להתנסות בהם באימונים בארץ. היתרון הגדול של ארה"ב הוא שניתן למצוא שם מנחתים לא מבוקרים, אשר אין בהם פעילות כלל או פעילות מעטה ביותר, ובהם ניתן לנסות דברים, בצורה בטוחה, ללא סיכון עצמי או סיכון של מטוסים אחרים בהקפה. אחד הדברים שאני אוהב להדגים הוא כביית מנוע אחרי המראה תוך התיחסות לשאלה: " האם לפנות לאחור לכיוון המסלול או לא?" בדרך כלל, התשובה היא בפירוש "לא" - אם "הולך" מנוע - נחת ישר לפני או ב 45 מעלות לכיוון הטיסה. בהדגמה אשר אני מבצע, איני רוצה לומר "כן" כתשובה לשאלה, אלא פשוט לתת חומר למחשבה, ולהראות כי ישנם מקרים , ואפילו רבים, אשר הפנייה לאחור למסלול הינה הדבר הנכון לעשותו. ראשית, יש להדגיש כי אין מדובר בכביית מנוע בגובה מתחת 400 רגל מעפ"ש, סיטואציה בה נראה לי כי אין לשקול בה פנייה חזרה למסלול . ההדגמה אותה אני עורך מתבצעת כך: מוצאים מסלול באורך של כ 3000 רגל, או מדמים את האורך הזה ע"פ "סימון" בזכרון של נקודת ה 3000 רגל על המסלול. ממריאים המראה רגילה, ובגובה שבין 400 עד 500 מעפ"ש, אני מוציא מאייד וסוגר לסרק. מיידית אני מוריד אף בחדות ונכנס לפנייה של 45 מעלות נגד כיוון הרוח, על מנת לצמצם את רדיוס הפנייה. בפנייה אני שומר על מהירות 65 (ססנה 172), דבר אשר מביא לעיתים קרובות את אתראת ההזדקרות להשמיע קול. אני מכוון את אף המטוס לתחילת מסלול ורואה האם אני מגיע. אם לא - הליכה סביב. הסבר: ע"פ חומר שקראתי ווידאו של בארי שיף שראיתי, זווית הטייה של 45 מעלות היא הפשרה הטובה ביותר בין: שיעור הפנייה המקסימלי, רדיוס פנייה מינימלי, סכנת הזדקרות במהירות בה נעשית הפנייה, תוך התחשבות באפקט הפאניקה של הטייס כשכבה מנוע אחרי ההמראה. מהירות 65 אינה המהירות לגלישה מיטבית בזמן הפנייה, עקב הגידול בזווית ההתקפה, אלא היא עוזרת בשמירת רדיוס קטן יחסית של פנייה. יש לזכור שברוב הפעמים אנו ממריאים עם רוח אף, ורוח זו עוזרת להביא אותנו למסלול לאחר הפנייה לאחור. את הפנייה, יש לבצע תמיד לכיוון ממנו באה הרוח. תוצאות: מגובה 400 רגל עם רוח גב (שהיתה רוח אף בהמראה) של כ 5 עד 10 קשרים, במסלול שאורכו כ 1000 מטר, הצלחתי להגיע למסלול באובר שוט של כ 10 עד 15 מטר מסף המסלול. ללא רוח כלל, היו מקרים שהיה אנדר שוט קטן ונאלצתי ללכת סביב. מסקנה (לדעתי האישית והלא מחייבת בלבד): א. אין לפסול תמיד את הפנייה לאחור בכביית מנוע אחרי המראה בגובה שמעל ל 400 רגל מעפ"ש ורוח אף בהמראה על מסלול שאורכו מעל ל 1000 מטר. ב. לפני המראה, יש לקבוע בתדריך ההמראה, מה יהיה הגובה, אם בכלל (כתלול באורך המסלול, המטוס, משקלו, טמפ´, רוח וכד´), שבו , בכביית מנוע, תנסו לפנות לאחור (כמה פעמים אנו באמת עושים תדריך המראה?) הערה חשובה: לפני שתרגישו שתוכלו לבצע פנייה שכזו, נסו את התמרון מספר פעמים עם מדריך מנוסה במנחת ללא תנועה אוירית ובמקום בו ביצוע התרגיל חוקי. אם יש הרוצים לנסות זאת - אשמח להיות המדגים (כמובן שלא בהרצליה, חיפה או שדה דב...)
בטיסותי כמדריך מלווה טייסים בטיולי טיסה בארה"ב, אני אוהב להדגים לשותפי לדרך כמה דברים שלא יוצא להתנסות בהם באימונים בארץ. היתרון הגדול של ארה"ב הוא שניתן למצוא שם מנחתים לא מבוקרים, אשר אין בהם פעילות כלל או פעילות מעטה ביותר, ובהם ניתן לנסות דברים, בצורה בטוחה, ללא סיכון עצמי או סיכון של מטוסים אחרים בהקפה. אחד הדברים שאני אוהב להדגים הוא כביית מנוע אחרי המראה תוך התיחסות לשאלה: " האם לפנות לאחור לכיוון המסלול או לא?" בדרך כלל, התשובה היא בפירוש "לא" - אם "הולך" מנוע - נחת ישר לפני או ב 45 מעלות לכיוון הטיסה. בהדגמה אשר אני מבצע, איני רוצה לומר "כן" כתשובה לשאלה, אלא פשוט לתת חומר למחשבה, ולהראות כי ישנם מקרים , ואפילו רבים, אשר הפנייה לאחור למסלול הינה הדבר הנכון לעשותו. ראשית, יש להדגיש כי אין מדובר בכביית מנוע בגובה מתחת 400 רגל מעפ"ש, סיטואציה בה נראה לי כי אין לשקול בה פנייה חזרה למסלול . ההדגמה אותה אני עורך מתבצעת כך: מוצאים מסלול באורך של כ 3000 רגל, או מדמים את האורך הזה ע"פ "סימון" בזכרון של נקודת ה 3000 רגל על המסלול. ממריאים המראה רגילה, ובגובה שבין 400 עד 500 מעפ"ש, אני מוציא מאייד וסוגר לסרק. מיידית אני מוריד אף בחדות ונכנס לפנייה של 45 מעלות נגד כיוון הרוח, על מנת לצמצם את רדיוס הפנייה. בפנייה אני שומר על מהירות 65 (ססנה 172), דבר אשר מביא לעיתים קרובות את אתראת ההזדקרות להשמיע קול. אני מכוון את אף המטוס לתחילת מסלול ורואה האם אני מגיע. אם לא - הליכה סביב. הסבר: ע"פ חומר שקראתי ווידאו של בארי שיף שראיתי, זווית הטייה של 45 מעלות היא הפשרה הטובה ביותר בין: שיעור הפנייה המקסימלי, רדיוס פנייה מינימלי, סכנת הזדקרות במהירות בה נעשית הפנייה, תוך התחשבות באפקט הפאניקה של הטייס כשכבה מנוע אחרי ההמראה. מהירות 65 אינה המהירות לגלישה מיטבית בזמן הפנייה, עקב הגידול בזווית ההתקפה, אלא היא עוזרת בשמירת רדיוס קטן יחסית של פנייה. יש לזכור שברוב הפעמים אנו ממריאים עם רוח אף, ורוח זו עוזרת להביא אותנו למסלול לאחר הפנייה לאחור. את הפנייה, יש לבצע תמיד לכיוון ממנו באה הרוח. תוצאות: מגובה 400 רגל עם רוח גב (שהיתה רוח אף בהמראה) של כ 5 עד 10 קשרים, במסלול שאורכו כ 1000 מטר, הצלחתי להגיע למסלול באובר שוט של כ 10 עד 15 מטר מסף המסלול. ללא רוח כלל, היו מקרים שהיה אנדר שוט קטן ונאלצתי ללכת סביב. מסקנה (לדעתי האישית והלא מחייבת בלבד): א. אין לפסול תמיד את הפנייה לאחור בכביית מנוע אחרי המראה בגובה שמעל ל 400 רגל מעפ"ש ורוח אף בהמראה על מסלול שאורכו מעל ל 1000 מטר. ב. לפני המראה, יש לקבוע בתדריך ההמראה, מה יהיה הגובה, אם בכלל (כתלול באורך המסלול, המטוס, משקלו, טמפ´, רוח וכד´), שבו , בכביית מנוע, תנסו לפנות לאחור (כמה פעמים אנו באמת עושים תדריך המראה?) הערה חשובה: לפני שתרגישו שתוכלו לבצע פנייה שכזו, נסו את התמרון מספר פעמים עם מדריך מנוסה במנחת ללא תנועה אוירית ובמקום בו ביצוע התרגיל חוקי. אם יש הרוצים לנסות זאת - אשמח להיות המדגים (כמובן שלא בהרצליה, חיפה או שדה דב...)