כביש גישה הוא משאת נפשם של
תושבי שני הישובים. קשה לומר "ואל תערבו את התושבים" כאב ככל שנוקף הזמן הופך להיות יותר ויותר מפחיד לנסוע במעבר מלפיד לכפר האורנים מי שטס בלפיד, טס גם בכפר האורנים, וטס גם ברחובות מודיעין. אין קשר להשתייכות יישובית. זה עניין של אופי ותרבות נהיגה. אמר לי תושב לפיד: אתם נוסעים מהר כי זה רק "בדרך הביתה". ועניתי - ברגע שאני פונה ימינה מכביש 446 אני "בבית" מבחינתי. אני חושבת שלא היתה פעם שלא עצרתי לילדים במעברי חציה, עם או בלי משמרות הזה"ב. ואני רואה רבים אחרים שנוהגים כמותי. משני הישובים. מאידך גיסא, אני רואה גם טייסים שפונים ימינה ושמאלה בככר הכניסה, ולא ממשיכים עד למעלה. מה שהולך בימים האחרונים במעבר גורם אכן לכאב עצום ועלבון. תחושה שעד שלא יישפך פה דם אף אחד לא יעצור את כדור השלג הזה. גם כך התוואי הוא מסוכן והראות מוגבלת בגלל העליה החדה. ועכשיו יבוא האדם התורן שיגיד "כן, אבל אתם מסכנים את ילדינו" אז קודם כל - ילדים בד"כ לא הולכים על הכביש, ותושבי כפר אורנים לא נוסעים על מדרכות. כך שמדובר בדרגת סיכון אחרת לגמריי. שמעו זאת תושבי לפיד. גם כשילדינו למדו בביה"ס עם ילדיכם, עשינו את המקסימום כדי לפתור את הבעיה - ואכן פתרנו. אף אחד לא מרגיש טוב מזה שהילדים לומדים בכיתות צפופות, שתושבי רחוב הרי יהודה סובלים מרעש, או שנפח התנועה מסכן את הולכי הרגל. כולם רוצים למצוא פתרון הולם. אבל יש תחושה, שבעוד שבכפר האורנים מקשיבים למצוקות השכנים ומנסים (אם כי אכן יש קשיים) למצוא פתרונות, מהצד השני נוקטים בשיטת שלושת הקופים ההם (לא שומעים לא רואים לא מדברים), ומבחינתם שימותו כולם. או לפחות כל מי שהכתובת שלו שונה משלהם. והשנאה, השנאה. מאיפה באה השנאה הזו? אמרתי בעבר ואני אומרת זאת שוב, כתושבת רחוב אהוד, רחוב רחב ונוח לתנועה בכל נפח, אשמח (בעת שימצא פתרון לכניסה נוספת ליישוב) לארח את כל נפח התנועה מלפיד שירצו לדלג על פקקי שילת. ואני מקווה שדבר כזה ייקרה במהרה בימינו. אך משום מה אני חוששת שברגע שתהיה כניסה נפרדת, השלב הבא יהיה לסגור לחלוטין את המעבר ולזרוק את המפתחות לים. מהיכן השנאה הזו? שרון גינת
