כואב לי טריגר בערך

[אלומת האור]

כואב לי

טריגר בערך

שלשום קיבלתי זריקת הורמונים ועכשיו אני פשוט מתפתלת מכאבים. כואב לי כל כך ברחם וגם בגב, שאני כבר לא יודעת מה לעשות. אולי בכל זאת אשתמש בכדורים שיש לי שמכילים קצת מורפיום? הרי בשביל זה הם נועדו. אבל עשיתי את הזריקה כדי שלא יהיו לי כאבים! כדי שלא יהיה לי מחזור, אז

?! איזה כאבי תופת. אילו ייסורים. לא יודעת מה לעשות עם עצמי ואסור לי כרית חימום כדי שזה לא יפזר את ההורמונים יותר מדיי מהר, זה אמור להספיק ל-3 חודשים...

כל היום הייתי עסוקה עם הממ"ן. הוא נראה קל יחסית, אבל הוא היה טריקי וכל הזמן שיניתי את התשובות שלי. הגשתי אותו באיחור של יותר משבוע 10 דקות לפני הדדליין הדחוי

. אני כל כך פרפקציוניסטית, אבל אין לי כוח להתעמק. אני עושה כמיטב יכולתי, ואני פועלת הכי טוב תחת לחץ בנושא הלימודים.

אבל כואב לי ברמות כל כך מטורפות שאני לא יודעת מה לעשות. בא לי לצרוח. קשה לי לשבת. כל ההתעסקות שלי בממ"ן הסיחה את דעתי מהמחשבות הקשות שלי, שזה טוב, אבל הנה הכול חזר בבום. אני רעבה כל הזמן ואין סיכוי שזה גופני, כי אני אוכלת כמו בהמה קטנה. אלמלא במקרה קראתי באינטרנט שחג עכשיו, לא הייתי זוכרת, לא הייתי יודעת. לא יודעת מה לעשות. כואב כל כך.

חלמתי בלילה שעבר על איילה, על הפגישה האחרונה שלנו. היא הזמינה אותי (בחלום) אליה הביתה, ולא רציתי. לא רציתי לראות את הבית שלה ואת הילדים שלה ואת בעלה ולא רציתי להיות שם בכלל, אבל לא היה לי נעים לסרב. שאלתי אותה שאלות אישיות כמו הגיל שלה וגרמתי לה למבוכה, כי התברר לי שהיא יותר צעירה ממני בקצת, והיא ממש לא נראית (הכול בחלום). וצעקתי "מה?!" כי איך ייתכן שמישהי שבשבילי היא סוג של תחליף אימא יותר צעירה ממני? זה היה הזוי. אולי לא נכון לי לשמור איתה על קשר, אבל אני מרגישה שאני אמות אם לא, והיא הרי הסכימה. עוד לא קבענו איך ומה, אבל בגדול היא הסכימה כשהצעתי. אבל לא, אני לא רוצה להתערב בחיים שלה, זה כואב מדיי. זה מעורבב מדיי. אבל היא לא תהיה המטפלת שלי יותר, וזה מבחינתי נחווה כאסון. משהו מפריד בינינו ואי אפשר לשנות את זה. אני פוחדת כל כך. אני פוחדת למות, למרות שרוצה.

אני כל כך כועסת ולא יודעת למה, כי זה לא רק סביב העזיבה שלה, זה לא התחיל עכשיו, אבל זה מתגבר. ושוב אי הבנה באיזה פורום. אי אפשר לתקשר עם אנשים, הם כל הזמן מבינים אותי לא נכון, או שלא מבינים אותי בכלל ויורדים עליי ומתעלמים ממני ותוקפים אותי כביכול בחזרה למרות שלא תקפתי אותם בכלל. וקשה לי להימנע מהציניות שלי ששומרת עליי. אני לא מצליחה לתקשר נורמלי עם אנשים. הם מעייפים אותי ומעיקים עליי וזה מתיש.

אני צריכה לסדר את קלמר התרופות שלי ואת המסמכים לאיזו מחלקה בבית חולים שיש לי תור אליה מחר. אני לא מרגישה טוב.

 

[מיצי2013]

יכולה להציע לך חיבוק בחזרה (למרות שהוא מלא דמעות ונזלת) ושלוק מהתה כי when people are upset, the cultural convention is to bring them hot beverages. (אחח שלדון שלדון)

 

[אלומת האור]

חיבוק זה מצוין

ואני אקח את מה שכתבת בסוף לכיוון שוקו דיאט או תה צמחים. מי זה שלדון?

נ"ב - אני רוצה כל כך את איילה... ולא אראה אותה עד יום רביעי, איך אני אעבור את הזמן??? ואז כשיגיע יום רביעי זה אומר שיישארו לנו רק שבועיים

אני הרוסה מזה. הרוסה. אני רק רוצה שהיא תישאר. רק שהיא תישאר.

נ"ב 2 - לפני כמה דקות פתאום בלי שום קשר לכלום הרגשתי מעולה. הרגשתי שאני פשוט אוהבת את החיים האלה ונהנית ושמחה, איזה פרץ של אושר. פתאום לא הבנתי מה רע לי כל כך... הרגשתי שאני רוצה לבלוע את החיים... במקום זה הלכתי ובלעתי אוכל בתירוץ ששכחתי לקחת איזו תרופה שחייבים לקחת עם אוכל. כלומר באמת שכחתי, כי אלו טיפות ולא כדורים שאפשר להכניס לקלמר התרופות, אבל לא היה קורה לי כלום אם יום אחד לא הייתי לוקחת. וכמובן מצב הרוח יורד פלאים... בדרך כלל זה לוקח יותר זמן, האפיזודות המשונות האלה. אולי נפילת מתח אחרי כל המאמץ של הממ"ן. והממ"ן הבא הרבה יותר קשה וארוך...

.

אני רוצה לראות את איילה

מה אני אעשה בלעדיה??? מה אני אעשה??? איך אני אמשיך לחיות בלי אף אחד שיחזיק אותי??? אין לי מדריכה, העו"סית שלי - כנראה שאחליף אותה אם העניינים לא יתחילו להשתפר באופן דרמטי, ומה יהיה, מה יהיה, אין לי כסף, אין לי שותפה... אני פוחדת כל כך...

ביום שני יום הפטירה של אבא שלי, וזה מעורר בי רגשות קשים, אתם בטח מבינים למה. הדואליות הזאת.

ואיך אני אלך לישון עכשיו? מחר יום ארוך מחוץ לבית ויש כל כך הרבה עבודה...

והכאבים האלה...

אני כל כך צריכה חיבוק

 

[הקוסמת הורודה]

 

[המנותק1]

קבלי

, ומי זה שלדון את שואלת?

שלדון קופר האיש והאגדה חחח:
http://he.wikipedia.org/wiki/שלדון_קופר

יש מצב שתשימי טריגר ממ"נים?

יש כאן או"פניקים שמנסים לשכוח שיש להם ממ"נים שהם מאחרים בהגשתם, ואז פתאום הם חייבים להיזכר, דווקא במקום המפלט שלהם.
אני צוחק כמובן

תרגישי טוב

 

[אלומת האור]

תודה רבה קוסמת ומנותק

הלינק לא תקין ואין לי כוח עכשיו לחפש, אבל תודה בכל אופן. עפתי לישון קצת ואז יש ממ"ן שמחכה לי... ובערב תתקשר אליי הלקוחה של הסמינריון, מקווה לסיים היום את הסאגה הזאת, אין לי כוח לזה. ומקודם בא שליח עם לקטורה חדשה. הידד. איזה מזל שהייתי בבית... מוזר שהשליחים לא טורחים לתאם עם הנמען את המסירה, אבל איזה מזל שאני לא צריכה ללכת לדואר ולהיסחב עם זה. עוד לא סיימתי עם הלקטורה המפלצתית הנוכחית (מפלצתית מבחינת המשקל שלה, הסיפור דווקא מעניין). יאללה, לילה טוב בינתיים (מה זה האובך הזה? איכס).

 

[מיצי2013]

בוקר טוב (?)

תה צמחים ו/או שוקו דיאט מיד מגיע.
שלדון הוא מהמפץ הגדול. סדרה טובה.

את לא צריכה להעביר את הזמן עד יום רביעי, הוא כבר יעבור לבד (כמו תמיד, לטוב ולרע). את תראי שזה יגיע וגם ההמתנה עצמה מחזיקה אותך במקום טוב בינתיים, כי את יודעת שתראי אותה בקרוב.
אני מקווה שהפרידה תעבור בשלום. הכל יהיה בסדר, את יודעת שזה לא סוף העולם. זה קשה, אבל בסוף זה יסתדר.

 

[אלומת האור]

אני לא יכולה, מיצי, לא יכולה

אני נקרעת, הלב שלי נקרע, לא יכולה להתמודד עם זה, לא מסוגלת. אני עומדת לקרוס ואין מציל. אני עומדת לטבוע ואין מושה. אני מרגישה שהחיים שלי עומדים להיגמר בקרוב, הקרקע מתחת לרגליי עומדת להישמט ואני לא יכולה לעצור את ההידרדרות. הלב שלי נשבר. לא יכולה בלעדיה.

 

[מיצי2013]

מה איילה אומרת על הפרידה?


הלב של כולנו שבור. לב שבור הוא לב שלם, או איזה חירטוט מהסוג הזה.
את יכולה. אני באמת מאמינה שאת תצליחי, למרות הכאב.

 

[אלומת האור]

איילה מודאגת מאוד ממה שעלול לקרות לי

ביטאתי בפניה רצון לפגוע בעצמי כשזה יקרה, אבל לפגוע באמת, באופן בלתי הפיך. אי לכך, היא המליצה לחזור לאשפוז יום, וזה בהנחה שיקבל אותי בכלל הדוקטור המניאק.
וזה לא מנחם אותי שהלב של כולנו שבור. לי יש את הלב שלי, זה די והותר.
ותודה על האמונה בי, מקווה לא לאכזב

.

 

[אלומת האור]

טריגר

בא לי למות, ממש ממש בא לי. אני בבי"ח עכשיו ומרגישה מוצפת. הבהילות שיש לאנשים כאן. החלוקים והמסיכות של הצוותים הרפואיים, כיסאות הגלגלים, הפיג'מות של החולים, האינפוזיות. מזכיר לי נשכחות מההורים. ומחר צריכה לחזור לכאן שוב. ההזדקקות הזאת, הלבד הזה. הזיכרונות. הצורך לתפקד. הבאסה מכך שיש לי דרך מייגעת עד לתחנת האוטובוס. ריחות של זיעה מזעזעת. איכס. אני עייפה ורוצה לחזור הביתה כבר.

 

[Raindrop23]

שולחת חיבוק גדול ומחזק

הלוואי שיכולתי לעזור יותר.

 

[אלומת האור]

תודה, בובי

 

[Lady Stark]

העיקר שאת כבר בבית

איך את עכשיו?

 

[אלומת האור]

סביר, יחסית לעצמי. ואת?

 

[אלומת האור]

טריגר מאוד טריגרי

היום, כלומר כבר מחר, 2.12.13, ימלאו 23 שנים למותו של אבי. אבא שניחם והקשיב. אבא שנסע לעיר אחרת להביא לי ענבים שלא בעונה, רק בגלל שביקשתי. אבא שסינגר עליי כשאימא תקפה ועשה אתי יד אחת נגדה. אבא שהתביישתי בו. אבא שצרח עליי צרחות מקפיאות דם (זו אחת הסיבות שבגללה שיניתי את שמי - לא יכולתי לסבול את השם ההוא שהוא צרח כל הזמן) ופקד עליי לבוא אליו באופן מיידי, אחרת אוי ואבוי לי. אבא שכל החיים איים לשבור לי את השיניים וגרם לי לדבר ולחייך עם היד מסוככת על הפה. אבא שאמר שיש לי פה של בית כיסא. אבא שהשתמש במילים של שבת, אבל שלא בהוראתן הנכונה, מה שגרם לו להישמע גבוה ועילג בו זמנית. אבא שבז לאימא שבזה לו. אבא שהעניש אותי (ואת אימא) בשתיקה שיכלה להימשך ימים, שבועות, ואף יותר. אבא שאמר כל הזמן שאני פרובלמטית ואיים כל הזמן לגרש אותי מהבית לפנימייה או לקיבוץ, עד שאני בעצמי קמתי ועשיתי מעשה ועזבתי את הבית חודשים ספורים לפני שהוא נפטר. אבא שהקציב לי דמי כיס וממתקים במשורה. אבא שכיבה לי את החשמל לפני שסיימתי להכין שיעורים, כי נגמרה ההקצבה להיום. אבא שחינך לחיסכון במים ובחשמל, וצותת לי לשיחות הטלפון, עלה עליהן וצרח לתוך השפופרת: "מי משלם על השיחה???". אבא שהסכים לקרוא לי בכל שם שבחרתי לעצמי, ושיניתי אותו כמה פעמים. לא באופן רשמי אז, אבל יש אנשים שמכירים אותי מאז בשם אחר לגמרי. אבא שהלך עם השיגעונות שלי ותמך בהם. אבא שביקש ממני לרחם עליו כי הוא זקן וחולה (הוא באמת נראה זקן, אבל הוא לא היה - הוא נפטר בגיל 59 ונראה כמו בן 80). אבא שצרח שנביא לו את התרופה לשיכוך כאבים והזעיק אותנו עם הדלקה וכיבוי של המנורה בחדר ועם פעמון כדי שנשמע אותו. אבא שאגר קופסאות שימורים למקרה שתבוא מלחמה (מה שבאמת קרה חודש וחצי אחרי לכתו). אבא שאהב לדבר במילים לא מובנות שהמציא, כדי לשגע אותי. אבא שהזה מחום ופרכוסים ולימד אותי כמה מילים ושירים שלמד בגן בארץ המוצא שלו. אבא שהשכיב אותי כל לילה לישון, כי לה לא הייתה סבלנות אפילו פעם אחת, והקריא סיפורים הכי יפה בעולם והמציא סיפורים שכל כך אהבתי והזמין לי חלומות טובים. אבא שכשהייתי ממש קטנה, פיצית, "התעסק" אתי, נגע בי, ליטף לי מקומות אסורים, ציווה עליי או אסר עליי ללכת לשירותים עד שהוא ירשה. אבא שאילץ אותי לשתות מים ולהתפנות ולשתות מים ולהתפנות שוב ושוב ושוב עד שכבר לא הרגשתי שום דבר משל עצמי. אבא שהביא לי מלא ניירות ועיתונים לקרוע אותם במקום לקרוע את עצמי בפגיעה עצמית. אבא שביקש רחמים ואמר לי שהוא זקוק לי יותר מלאימא שלי ושהוא רוצה שכשיתגרש ממנה אני אעבור לגור איתו, כי הוא צריך שאטפל בו. אבא שאהב לתפוס לי את הסנטר ולהכריח אותי להביט בו בעיניים כשכעס ורצה שאקשיב לו. אבא שהתחכך בי. אבא שעשה לי דברים, אבל נזהר שלא להשאיר סימנים. אבא שהתא המשפחתי היה הכי חשוב לו, ערך עליון. אבא שנהניתי לבגוד בו ע"י פתיחת ברזים סתם ככה כדי לבזבז מים, שאותם הוא ציווה לחסוך. זו הייתה נקמה מתוקה מאין כמוה. אבא שהסביר לי הרבה על המחלה שלו - הסרטן - ולימד אותי מה קורה כשמתים (במובן הפיזי). אבא שקנה לי מגדירי צמחים, פרחים וציפורים, כי זה עדיף על ספרי קריאה סתמיים. אבא שהחזיק לי את המצח כשהקאתי. אבא שהסיע אותי לביה"ס הארור גם על חשבון איחור לעבודה. אבא שהשאיר לי ערכה שלמה של משחקים וכרטיסיות שאת כולם הכין בעצמו, כשהוא טס עם אימי ואחי לחו"ל כשהייתי בת שש. אבא שקבע אתי פגישה בכוכב הצפון כל לילה כשטס לאותו טיול. אבא שהתחנף לאנשים עם המון פאתוס וגועל. אבא שניסה להיות נחמד לאימא והיא דחתה אותו. אבא שכשהייתי בגיל ההתבגרות אמנם הפסיק ככל הזכור לי לגעת, אבל דיבר על דברים מאוד לא ראויים: על הציצים שלי, על השימוש שלי בתחבושות היגייניות (הוא רצה שאחסוך בהן ואמר שמיותר להחליף בקצב כמו שלי). הוא רצה לדעת על המחזור שלי ואיך אני נוגעת בעצמי ואם אני מקפידה לשטוף ידיים לפני ואחרי. אבא שלא הסכים להתקין מפתח לדלת של החדר שלי או לדפוק עליה כשסגרתי. אבא ששכחתי מה עשה לי עד שהייתי עם האקס הראשון המיתולוגי שלי ואז התחילו לחזור לי פלשבקים שמטפטפים לי עד היום, כל פעם נזכרת בעוד ונחרדת. איך בכלל יצאתי נורמלית יחסית, איך.

אז כמו שאתם רואים, אין דיכוטומיה. אין רק טוב ורק רע. שזרתי בפוסט הזה את הטוב עם הרע ואי אפשר להפריד את השיבוץ, את הפסיפס הזה, את התבשיל המוקדח שהקדיח לי במוח. והוא היה חשוב לי. ובכיתי עד מוות בהלוויה שלו. והאחים שלי, שניהם, כל אחד בתורו, האשימו אותי שאני זו שרצחתי אותו ושפוחדים להשאיר אותי עם אימא, פן אעשה לה את אותו הדבר. והייתי רק בת 16 כשנפטר.

אבא ששלח אותי לרופא המחוזי כשהייתי בת 13 כדי שאתחנן בפניו להמשיך לתת לו אישור לתרופה ניסיונית (שהיום פופולרית מאוד) לסרטן, וכמובן שבכיתי מול הרופא הגועלי הזה והוא צחק עליי, אבל אישר לו להמשיך. ממתי שולחים ילדה כזאת קטנה לסידור כל כך גדול? אבא שציווה עליי כל הזמן 'תביאי לי', 'תעשי לי' ותיזז אותי מקומה לקומה ומחדר לחדר בלי רחמים. ממש ניצל אותי לגמרי ואסור היה למחות. אבא שהכריח אותי לנשק את כפות הרגליים שלו כדי שהוא יסלח לי ולא ידעתי על מה ולמה, רק שאני רעה, מאוד רעה, ושכדאי לי להתחנן שיסלח לי. וכשלא הסכמתי הוא לא הסכים לדבר אתי כל כך הרבה זמן. גם התערבות של אימא לא ממש עזרה. אבא שסיפר לי דברים שלא הייתי אמורה בכלל לדעת, ושהתבייש לספר לי דברים הרבה יותר טריוויאליים. אבא שהתבייש באימא שלו הזקנה והחולה והחביא אותה וזלזל בה ביחד עם אימא שלי. סבתא המסכנה. זה היה נורא, אבל הייתי בת חמש כשהיא נפטרה, כך שאני לא ממש זוכרת, רק מהסיפורים של אחותי. אבא שתמיד דאג לי, אבל לא טרח לקחת אותי לרופא שיניים מעולם, גם לא כשנפצעתי תוך משחק עם ילדים ונפלו לי שתי שיניים ודיממתי המון.

ובא לי להקיא. אכלתי היום 3 חפיסות שוקולד עם אגוזים, אמנם ללא סוכר, אבל מספיק כדי לשבת בשירותים עם בטן כואבת ומכווצת ולרצות למות. וכמה זה קשה בכל פעם שאני נזכרת במשהו. ואיך עשיתי לו עיסויים לשרירים הרופסים הדוויים ממש קצת לפני שמת. ואיך טיפלתי בו ואשפזתי אותו (כי אף אחד מהמשפחה המחורבנת שלי לא עשה את זה, כי התאים לכולם שילדה בת 16 בקושי, שעוד לא הייתה לה תעודת זהות, תהיה במחלקה כל לילה מעשר עד שבע בבוקר, ותפסיד חודשיים של לימודים). ונלחמתי בשבילו. והיד שלו, שהיא קופי שלי רק שלי מהדורה מוקטנת, איך שמרתי עליה ישרה כדי שהעירוי יזרום כמו שצריך, כי כשמקפלים את היד העירוי נפסק.

והספרים, הספרונים שהיא מקריא לי, תמיד באינטונציה מעניינת שכבר הכרתי בעל פה. וזה שאף אחד מהמשפחה שלי (כלומר אחותי, היא היחידה שאני מחשיבה אותה למשפחה) לא מוכן לשמוע אפילו במרומז. ואיך אחותי לא מבינה למה אני תמיד כועסת כשהיא מזכירה אותו. כי אני אוהבת ושונאת, בזה ומרחמת, מתגעגעת עד שהלב שלי נשבר ומודה לאלוהים שהוא כבר לא בחיי. והסיוטים שאני לא אפרט כאן כי הם באמת מחרידים. ואיך הוא פחד לשחרר אותי לפנימייה כדי שלא ירדפו אחריי בנים, למרות שכל השנים הוא איים גם ככה לזרוק אותי מהבית. ואני לא יכולה להכיל. לא מסוגלת. זה באמת יותר מדיי. אני מוצפת. אני זוכרת שכשהרשיתי לעצמי לכעוס ולהיזכר, לא מעט שנים אחרי, בכל פעם שהחלפתי מגן תחתון הרגשתי שאני מנצחת אותו. ובכל פעם שאני הולכת לשירותים אני אומרת לו בלב שאני אלך מתי שאני רוצה ומתי שאני צריכה והוא לא יחליט עליי יותר. אני לא בת שנתיים. ולא בת שלוש. ולא צריכה לבקש רשות ולהסכים למשחקים הארורים ההם. ואני עדיין חושבת שיכולתי להפסיק את זה אילו רציתי, אילו מחיתי, אבל קפאתי ושיתפתי אתו פעולה. פחדתי. רציתי לרצות, למצוא חן. וכן, היו גם דברים נעימים, אז איך? הרי הוא היה גם טוב וגם רע, כבר אמרתי. ואיך אפשר, זה לא מסתדר, מכל הנשים בעולם, מכל הבנות, הוא העדיף את יוצאת חלציו הקטנה, שעליה הוא שמר מכל משמר שלא תיפצע, שלא יקרה לה כל רע. הוא שמר עליי מבחוץ ודרס אותי מבפנים. זה חולני. זה בלתי נתפס.

ואני מרגישה בעיקר אשמה. ואני לא יכולה לסבול את זה יותר אפילו שנייה אחת.

נ"ב התמונה שצירפתי היא קולאז' שעשיתי לפני הרבה שנים והתפרסם באיזה מקום, לא חשוב איפה.

 

[אלומת האור]

והוא באמת היה אדם מדהים (ט)

אני לא אומרת סתם. הוא אהב לשמח אותי. בנה לי סוכה בחדר של הבית שגרתי בו בילדותי ותלה לי נורות צבעוניות לקישוט... עשה בשבילי הרבה, אבל איך, איך, אני לא מבינה איך. והכי גרוע זה שאני מובזקת חזור והבזק, אבל אינני זוכרת עד הסוף. אני רק יודעת שכל הסובבים שלו העריצו אותו ואהבו אותו כל כך, ואני כנראה רעה מאוד אם אני מעזה לדבר על הדברים האלה ואפילו חשה צורך לדבר על הדברים האלה כי אני לא מסוגלת להחזיק אותם יותר בבטן. ואני רוצה להפסיק לאכול ככה ולא יודעת איך. אני פוחדת. אני פוחדת. והיא עוזבת אותי עוד שבועיים, וכל מה שהיא מחזיקה בשבילי בינתיים ילך יחד איתה, ואני - אנה אני באה ולאן אני מוליכה את החרפה הזאת. לפעמים אני כל כך רוצה פשוט לא להיות יותר. פשוט להיגמר. לישון ולא לקום, ולעשות כאילו לא היה שום דבר, כאילו הכול פרי מוחי הקודח (ולמה? למה, בשם אלוהים, אני צריכה להמציא דבר כל כך נורא?), והתעתוע הזה מחורר אותי ככברה. ואינני יודעת לאן הולכים מכאן.

 

[תאום2]

נשארתי בלי מילים, רק

רק לומר לך שאני ואנו איתך בכדי לצעוד קדימה
אני ואנו פה בשבילך
מה שהחיים מביאים לנו.. לא נתפס..
איתך

 

[אלומת האור]

תודה רבה שקראת, תאומיק

ועוד יותר תודה שהגבת. אל תעזוב אותנו, שמור על עצמך, בסדר?

 

[תאום2]

אין לי לאן לברוח או ממי