כואב לי טריגר בערך

[אלומת האור]

כשאתה כותב על מוות אני נבהלת...

 

[Lady Stark]

תשמעי, מותק

נורא קשה לי לקרוא את מה שאת מספרת עליו ואחרי זה לשמוע שהוא היה אדם מדהים.
בשבילך, בתור אבא, הוא היה חלק משמעותי ממך. אז אפשר להבין למה את מתבלבלת ומערבת בזה את הרגש הטבעי שיש לבת מול אבא שלה. אבל מבחוץ אני רואה מפלצת.

הדבר הראשון שפסיכולוג יגיד לך זה שגילוי עריות, במיוחד בגיל כזה צעיר, גורם לערבוב בין רגשות שליליים וחיוביים, ולכן כל כך קשה להתמודד איתו.
אבל תנסי, לפחות בהיגיון שלך, להסתכל על הפסיפס שציירת כאן שכולו אבא שלך, ולהבין שלא משנה שהיו צדדים חיוביים בהתנהגות שלו מדי פעם. אם לא תסתכלי עליו בצורה דיכוטומית לא תצאי מהבלבול, מותק.

לא הגיע לך לקבל את היחס הזה מכל בני המשפחה. את חייבת להשלים עם זה שהם חריגה מהנורמה. סטייה. הם ולא את.

 

[אלומת האור]

תודה. והנה שוב רע לי

 

[פרפרית התקווה]

הוצאת לי את המילים מפה

יכול להיות שאם היו לה הורים נורמלים, היא לא היתה ככה היום. עצוב ומכעיס כול הסבל שאנשים מקבלים בגלל אחרים

 

[המנותק1]

רציתי להגיד שקראתי

תודה ששיתפת, זה לא דבר פשוט לדעתי. את אמיצה.
אני מבין טוב יותר את מה שעברת בחיים. זה נורא שהאדם שהיה הכי קרוב אלייך הוא בסופו של דבר זה שפגע בך הכי הרבה.
איזו תפיסה קשה של העולם עלולה להתעצב עקב חוויות שכאלה מגיל כה צעיר. אין שום דבר בטוח, אין שום דבר יציב. מבין את הכמיהה שלך אחרי משהו שהוא לגמרי טוב. בטח קשה להכיל אמביוולנטיות כלשהי כשהחוויה הבסיסית שלך הייתה האמביוולנטיות בשיא "תפארתה".

שולח לך

מחזק את ידייך, את אדם מיוחד ומוכשר ואני רוצה להאמין שכן יש לך כוחות להתעלות מעל הצלקות שהוטבעו בך.

 

[אלומת האור]

כאילו, באמת ואוו. תודה על המילים הטובות והמנחמות. ותודה שקראת. תודה

 

[אלומת האור]

אני עייפה מאוד (טריגר)

ועוד שבועיים אני צריכה שישמרו עליי. עוד שבועיים זה קורה. שבועיים ויומיים, ליתר דיוק. היא הבטיחה שניפגש פגישה אחת של סיום, פגישה מיוחדת באיזה בית קפה או משהו, אחרי התאריך של הפגישה האחרונה בביה"ח. אני מרגישה שאני צריכה למצות אותה עכשיו כמה שיותר. אני מכינה לה מתנה בסטודיו לאמנות ומקווה שזה יצא יפה ושהיא תאהב את זה. ומילים, מובן שיהיו גם מילים. ואני אשתדל להיות חזקה למענה, למעני, אבל אני יודעת שלא יהיה לי טוב. היא חלק מעצמי, חלק מהנפש שלי, מהנשמה. היא נכנסה לי כל כך חזק ללב וגם אני לה, והיא דואגת לי. הייתי רוצה להיות חלק מהיומיום שלה, אבל אני לא אוכל להיות. הייתי רוצה שהיא תטפל בי, אבל היא לא תוכל (ולדעתי זה יקל עליה במידת מה). הייתי רוצה להמשיך לראות אותה ולשמוע אותה כל הזמן. זה כל כך כואב - הזמנים האלו שבין לבין, ועוד מעט כבר לא יהיה בין לבין, פשוט לא יהיה בכלל... אני נחנקת כשאני חושבת על זה. האיילה הרחומה שלי. ואורלי שעוזבת אחריה. הלוואי שיקרה נס ולפחות שהיא לא תעזוב. חצי נחמה. איילה היא האדם הכי חשוב לי בעולם אחרי אחותי. לעולם לא תהיה לי מטפלת כמוה. היא מלאכית שלי. היא הטוב שלי. היא החיים והאביב שפיעם בי. וכל כך קשה איתה. וכל כך קשה יהיה בלעדיה. כבר לא יעזור לי לפצוע את עצמי כי היא לא תחבוש. כבר לא יעזור לי לרעוב, כי היא לא תזין אותי. והמקום של החיבוק, השקע הזה שבאזור עצם הבריח, יתרוקן ויהיה עצוב עצוב וכבר לא יאמרו לי שאוהבים אותי ושאני נהדרת. וכבר לא יחמיאו לי על הכתיבה שלי. וכבר לא יגידו לי מילים ומשפטים שהפכו לחלק מהפנתיאון שמשותף רק לשתינו, סוג של שלם שגדול מסך חלקיו: אני, היא, והקשר. אני רוצה שהיא תהיה אימא שלי, אבל רק שלי. לא לחלוק אותה עם אף אחד בעולם. ואני לא רוצה לדעת שום דבר עליה. שום דבר. לא כמה ילדים יש לה, מה שמותיהם, מה עושה בעלה, איפה בדיוק היא גרה, בת כמה היא. אני נורא סקרנית, אבל לא רוצה לדעת. אני זקוקה לגבולות האלה שישמרו עליי. אני לא יכולה שהיא באמת תהיה חברה שלי בעולם החוץ-טיפולי. תמיד תהיה א-סימטריה, ולא חשוב מה יקרה בהמשך. ומה שיפה כל כך אצלה זה שהיא מעולם לא נתנה לי הרגשה שהיא מעליי בשום אופן. אולי זה שייך גם לפן הפיזי: היא הרבה יותר מיניאטורית ממני, וזה די מפתיע שיש אנשים שנמוכים ממני, כי אני נחשבת די נמוכה. אבל היא ענקית. נשמה ענקית וקורנת. אי אפשר שלא לאהוב אותה. אי אפשר לצאת מהחדר שלה עצבנים וכועסים. כל הגברים החסונים, הבריונים, כאלו שלא נחמד כל כך להיתקל בהם בסמטה חשוכה, נכנסים אליה נרגנים וקולניים ויוצאים שקטים, ראשם מורכן בכבוד, ולפעמים נקווים חיוכים בזוויות פיהם, יוצאת מהם רכות ועדינות כמו שלה, שמהלכת עליהם קסם. אבל הכי גרוע לי לראות שהיא מתייחסת בחום גם לנשים אחרות, במיוחד לנשים צעירות כמוני. זה הכי כואב. כואב בכלל לראות אותה מעניקה יחס חם לאנשים, אבל במיוחד לבנות גילי. אני רוצה להיות הכי מיוחדת. ואני יודעת שאני לא. שיש עוד אנשים שבכו בהיסטריה כששמעו שהיא עוזבת. שהתפרקו. ואני רוצה להיות הכי. אני רוצה שגם היא תרגיש עצובה להיפרד ממני. אני לא יודעת מה לעשות אם היא לא תהיה חלק מהחיים שלי. אני לא יודעת מה לעשות. לא הייתי רוצה להיות שם כשזה יקרה. אני עייפה כל כך ועוד מעט צריכה לישון, לא הצלחתי ללמוד היום ובקושי לעבוד. אני צריכה חיבוק, את החיבוק שלה, אין טוב ממנו. הוא מרגיע ומכיל ואני מרגישה הכי קרובה, הכי רצויה. איך אפשר לוותר על כל הטוב הזה??? איך אפשר לעשות כאילו החיים ממשיכים, כאילו השמש תמשיך לזרוח ולהשתקף בחלונות הראווה של חנויות אחרי? זה מה ששאלתי את עצמי כשידעתי שאימא שלי הולכת למות. איך בכלל השמש תמשיך לזרוח. והיא זורחת כבר עשר שנים פלוס, ואני עדיין תוהה איך, וממשיכה מכוח האינרציה כי צריך להמשיך, כי הבטחתי לה, ועכשיו מה? שוב? גם אם אני אחתוך את עצמי עכשיו זה לא יעזור. זה יעזור כמו בולמוס - ירגיע וישכך לקצת, ומה אחר כך? הבטחתי לה שלא אעשה כלום כל השבוע, אני בקושי עומדת בזה. אני ממש רוצה. לא יכולה עם כל המחשבות האלה ועם כל הרגשות האלה. ולהוסטל לא מתקבלים כל כך מהר, צריך לנסוע, לראות, לדבר... והרי רבתי עם העו"סית שלי ואני לא יודעת איך נדבר בכלל בפעם הבאה. לפחות היה לי שכל להציע לה להיפגש בבית קפה, כי שם לא נוכל להתפרץ זו על זו אני משערת. אני כל כך רוצה לראות את איילה! למה לוקחים לי את האדם הכי משמעותי? למה כשיש טוב הוא חייב להיגמר?

אלוהים, איך אני אעמוד בזה...

 

[אלומת האור]

טריגר

אני רוצה לאכול. לאכול עד מוות. לאכול ולבלוע מהר. למלא, לדחוק, לדחוס עד שאי אפשר יותר לנשום. לא להשאיר מקום לטיפת אוויר. אני רוצה שיכאב. שיהיה טעים ומענג ויצליף בי מבפנים כי מגיע לי. כי אם למות, אז לפחות ליהנות בדרך. יש לי גבולות, יש לי קווים אדומים: לא סוכר. לא בעלי חיים. אבל חוץ מזה הכול הולך. אני משתדלת לא לצרוך גם קמח לבן, לא תמיד מצליחה. אני רוצה לאכול אוכל בריא, אבל הרבה, הרבה. ואוכל לא בריא. חטיפי אנרגיה בלי סוכר, יש אחד שהוא מדהים יותר מכל השאר. ולא אכפת לי להשמין, גם ככה אין כבר לאן, כמה עוד הלב יוכל לשאת בזה. אולי עוד יש לאן. אולי השמים הם הגבול, תראו מה קורה בארה"ב, יש שם אנשים ששוקלים בערך 200 קילו וזה לא כזה נדיר. אילו הייתי אוכלת סוכר מצבי היה דומה לשלהם. אבל הנה, גם עכשיו, גם ככה, אני כבר חולה בסוכרת, שלא לדבר על כל המחלות האחרות שלפחות 50% מהן נובעות מעודף המשקל החולני שלי. כל רופא שאני הולכת אליו, ולא משנה אם זה רופא אף אוזן גרון שאני רואה בגלל דלקת אוזניים, אומר לי לרדת במשקל. כאילו דה?!?! ומה הקשר עכשיו? ואני מהנהנת ומתגוננת שהנה, אני מועמדת לקיצור קיבה, ונראה, אבל עוד לא עברתי את האבחון הפסיכולוגי שלהם, נראה מה יהיה. אני רוצה לפצוע כדי לא להרגיש דבר מלבד הכאב הפיזי שמנקז לתוכו את הנפשי. אני רוצה להפסיק לרצות כבר. רצון זה רע. זה גם טוב, אבל זה גם רע. אני מתחילה ללהג, וחבל. אולי באמת עדיף ללכת לישון. אני מקווה שאימא שלי תמשיך לשמור עליי מלמעלה. אם היא כשלה לעשות את זה בעודה בחיים, אז לפחות עכשיו. אני פוחדת, אנשים, אני מתה מפחד. אני רוצה להפסיק לנשום בשנתי ולהתאדות מכאן. אני פוחדת מאוד שאעשה משהו שאין ממנו דרך חזרה. לא עכשיו, יש לי שבועיים בשביל זה, בשביל לחשוב, בשביל לתכנן. אני לא רוצה את החיים שלי אם היא לא תהיה חלק מהם. אני רוצה לישון. לישון. אולי אני אקח סרוקוול? אני לא מרגישה טוב. אני מסטולה מאוכל ורק רוצה עוד, וכל כך אסור לי, עם הסוכרת והכולסטרול ועודף המשקל... אני נגעלת מעצמי ובזה לעצמי, אבל משתדלת לא להלקות את עצמי על כל זה. אני פשוט רוצה שיפסיק לכאוב כל כך.

 

[תאום2]

שולח לך חלומות פז

מקווה שאת בסדר
תשמרי על עצמך מאמי

 

[תאום2]

שיר לילה טוב.. נומי.. Z z

תיסלם - לכי ילדה אהובה

 

[אלומת האור]

תודה, תאומי

אני מרגישה שאני לא יכולה יותר. לא יכולה עם הכאב והזיכרונות האלה. והפלשבקים. אני חושבת שאני משתגעת. רוצה את איילה שתרגיע...

 

[אלומת האור]

מזמן לא עשיתי רשימת תודות, אז הנה

שש. עדיין אוהבת אותי.

שיש לי פגישה עם איילה ביום רביעי

.

שהייתה לי שיחה מאוד נעימה ומצחיקה עם הלקוחה שלי והיא אמרה לי שהיא "התאהבה" בי ושהיא תמליץ עליי לכל החברים והמשפחה שלה

. ותכל'ס, יש לי איתה סבלנות של ברזל - היא כמעט לא יודעת מילה עברית וזה עלה לי בבריאות להבין כל משפט שני שהיא כתבה... ישבנו מלא שעות בטלפון בניסיון להבין מה היא רוצה...

.

שקיבלתי היום מכשיר CPAP לניסיון עם מסיכה שמסתמנת יותר נוחה מהקודמות.

על ס' החמודה.

שהצלחתי לסמם את עצמי כהוגן בימים האחרונים (עם אוכל) כדי לא להרגיש את מה שאני לא מסוגלת להרגיש כרגע. כן, אני יודעת, תודה קצת מעוותת, אבל זה כרגע עדיף לי על הכאוס המחשבתי.

על מה שעשיתי לעצמי בשיער ועל המחמאות שקצרתי בשל כך.

על הידע הלשוני שלי, בעיקר האינטואיטיבי.

על כך שאוהבים אותי בהוצאה לאור.

על כך שיש לי הרבה תושייה איך לתקשר ולהסביר את עצמי בשפה קלה למי שמתקשה בעברית.

שיש לי הרבה רצון טוב לעזור (מתי אפנה את זה גם כלפי עצמי?)

שהמחשבות הקשות קצת מרפות.

שיש לי עוד מעט פגישה עם יועצת ההשמה המקסימה שלי, שעוזרת לי גם לתכנן את הלו"ז.

שיש לי בית יפה ובגדים יפים.

שאחותי אוהבת אותי ואני אותה.

שסימסתי היום למדריכה שלי לשעבר ובירכתי אותה בחג שמח.

שיש תכניות מגניבות בטלוויזיה מעת לעת.

על כל מה שהשח"ע עושה למעני.

שהלימודים שלי מעניינים.

שהעבודה שלי מעניינת.

שהיה יום שמשי למהדרין.

שאימא שלי שומרת עליי מלמעלה.

שלא משעמם לי כמעט אף פעם.

שלפעמים יש לי תחושה שיהיה טוב.

על הפורום המקסים הזה

 

[אלומת האור]

הו, יש עוד תודה חשובה!

תודה שמישהי עזרה לי במהירות הבזק לאתר סרט תיעודי שהיה לי מאוד חשוב להעביר למישהי ולא זכרתי כמעט שום פרט על אודותיו. איזה כיף!

 

[Raindrop23]

כל הכבוד לך על התודות, יקירה

זה בטח לא פשוט עבורך בתקופה קשה שכזו. יופי של תודות, נהניתי לקרוא.

 

[אלומת האור]

לגמרי לא פשוט. מקודם צהלתי והייתי בהיפר

עכשיו אני בדאון כזה שאני לא מסוגלת לראות שום דבר חיובי. משגע אותי המצב הזה, משגע. אני בחרדה נוראית.

 

[אלומת האור]

טריגר

אני רוצה למות. התאריך של הפרידה מתקרב. שתי מדריכות נטשו אחרי שעה. העוזרת עזבה את הארץ בלי לומר מילה. עם העו"סית אני מסוכסכת, המילים בורחות לי וכולם נעלמים, כולם עוזבים, והיא, והיא, והיא, שהיא האישה הכי יקרה בחיי אחרי אחותי, אלוהים, איך אני אעמוד בזה. כמה כדורים אני אצטרך כדי להתמודד. כמה כדורים אני אצטרך כדי לגמור את הסיפור. מה אני אעשה כדי שהיא תישאר. אלוהים, אני פוחדת כל כך. איך בדקות יורד לי מצב הרוח, זה בלתי נסבל. וכואב לי ברחם. ובגב. ואני לחוצה מהמטלה ללימודים ומהעבודות. אני קוראת על אנשים שרע להם במשפחתיות שלהם, שנוסעים להדלקת נרות ובוכים, שיושבים בארוחות שבת ורע להם, שיש להם מי שיחבק אותם ורע להם. ולי אין כלום מזה. ואני רוצה. ואני יודעת שלכל אחד יש השק שלו ואל לי להשוות, זה לא הוגן ולא פייר, אבל גם אני רוצה הדלקת נרות. גם אני רוצה שיהיה לי עם מי. אני רוצה שיזמינו אותי. אני כל כך צריכה חיבוק, וחוץ משלה אין לי. אין לי. אני יכולה להתפגר ולא יהיה לי. לא חיבוק מיני, אלא חיבוק אימהי. ואני חיה מחיבוק לחיבוק עד שעוד מעט זה ייגמר, ואני מוטרפת מכאב. אין מי שישמור עליי חוץ מאמי שבעולם האמת, וההרגשה הזאת עוזרת לי, אבל לא היה לי חיבוק ממנה גם כשחיה, אז על אחת כמה וכמה. הנפש שלי קרועה ושסועה, אני לא יכולה יותר. אני בקושי נושאת את עצמי, בקושי נושמת. קשה לי לעלות אפילו 4 מדרגות. אני לא יכולה ללכת ולדבר בו זמנית. אני הולכת כמו צב ומתנשפת. גם הבעיה בריאות, גם עודף המשקל. אין לי סבלנות לעצמי, גם לאימא לא הייתה סבלנות אליי, היא תמיד רצה קדימה כשהלכנו "יחד". אני רוצה אימא. אני זקוקה לאימא. ואני הולכת לאבד אותה. את אמי הביולוגית איבדתי לפני 10 שנים, למה שוב????????? זה לא פייר. זה לא הוגן שיש בתים של ילדים אחרים שאימא מספרת להם סיפור לפני השינה, שאימא שלהם לוקחת אותם לבית חולים כשצריך. אפילו כשלקחו אותי לבית חולים כשהייתי תינוקת וצרחתי מכאבים "שם" לקחו אותי רק אבא שלי ואחותי. מתערבת אתכם שאימא נשארה לראות טלוויזיה בבית. ככה זה היה תמיד. למה?????? זה לא הוגן שיש ילדים שאימא שלהם מחבקת אותם. זה לא הוגן שאותי ליטפו ושיגעו לי את השכל ואת הגוף ומנעו ממני את הדבר הכי בסיסי וציוו עליי את הדבר הכי בסיסי. זה לא נורמלי שנאלצתי לנשוך שפתיים כל הזמן ולהסכים. זה לא נורמלי ששיתפתי פעולה. מה אני אעשה. אני לא יכולה להחלים. לא יכולה. אני נועדתי להיות דפוקה ומנוולת עד אחרון ימיי, ואשמה בכל דבר שעשיתי ושלא. יכולתי למנוע את זה, אבל זה היה מטורף. פחדתי. נהניתי. רציתי לרצות. ממילא אף אחד לא שמע מה שרציתי לומר, מה שניסיתי לומר. ממילא אף אחד לא ראה את הציורים ולא קרא את השירים ואת הסיפורים ואת מה שכתבתי ביומן. ממילא אף אחד לא השכיל לקרוא אותי בין השורות עד ששכחתי הכול. אבל הגוף זוכר, ורע לי בו. אני רוצה גוף אחר. אני רוצה נפש אחרת. אני רוצה זיכרונות אחרים. אני רוצה הורים נורמליים. אני לעולם לא אהיה נורמלית ולעולם לא תהיה לי משפחה משלי. איזה דיכאון. רק אוכל ואוכל ואוכל, מה יהיה הסוף. אני לא יכולה. היא עוזבת אותי, הנחמה היחידה שלי, החיבוק היחיד שלי, הטוב. כל הטוב הזה הולך ממני ואני נשארת לבד. לבד. בלי שום גורם תמיכה חוץ מיועצת ההשמה המקסימה שכוחה כמובן מוגבל ותחום, ומהעו"סית שאילו היה לי אומץ הייתי מעיפה אותה לכל הרוחות אבל אין לי כוח לוויכוחים איתה, היא מתישה אותי. אני לא יודעת איך אני מחזיקה מעמד. אני מרגישה כרגע שאני ממש לא רוצה להיות פה. רוצה להיגמר. לא מתכוונת לעשות כלום ברגע זה ממש, בטח לא לפני שאפגוש שוב את איילה, אבל הקרביים שלי זועקים אותה, בוכים אותה, ואני הולכת ואוזלת. עד מתי.

 

[אלומת האור]

לא יכולה יותר - טריגר נורא טריגרי ביותר

כמה בן אדם יכול לאכול. וכמה שוקולד. וחטיפי שוקולד. וזוועות משמינות אחרות. נכון, הכול ללא סוכר, אבל הממתיקים האלה החלופיים עושים שלשולים חבלז. אין לי כוח ואין לי אוויר. אני מתאכזרת אליי. מה יעזור לי ניתוח אם אפשר להמשיך לאכול את הדברים האלה, ומי מתחייב שאפסיק? אני רוצחת אותי בשיטתיות ובדבקות. יורד לי דם מהאף ואין לי מושג למה, הרי לא היה היום יובש באוויר, להפך, הייתה לחות רצינית וכל הזמן הזעתי. אני קוברת את עצמי לאט. אני לא מצליחה לעבוד על הסמינריון של הלקוחה, כי יש משהו טכני שאני לא יודעת לעשות וחבריי העורכים עדיין לא הגיבו לי. אני מפחדת. איכשהו הזמן ממשיך לעבור והשעון ממשיך לתקתק והלב שלי ממשיך לפעום ואיילה עוד מעט הולכת. היא הולכת עוד מעט ולא תטפל בי יותר. אני לא מסוגלת. לא מסוגלת. מרגישה כל כך רע. השוקולד נשפך לי כבר מהאוזניים ובא לי להקיא כי אין לי שום פרופורציות ואמות מידה. אני רוצה לפגוע בעצמי, אבל הבטחתי לה שלא. ולמה שאקיים בעצם? אני חולת סוכרת, לעזאזל. אני מטופלת בכדורים נגד סוכרת, אבל ממשיכה לבלוס בלי הכרה. דברים ללא סוכר, אבל המון פחמימות ושומנים. בקצב הזה אני עוד אצטרך חלילה אינסולין כמו אחותי, רק שאחותי מתקרבת ל-60 ואני עוד לא בת 40. אני לא יכולה להפסיק את זה!!!!

ואני לא יכולה להפסיק לחשוב על אבא שלי. אני חייבת לכתוב על זה עוד ועוד ועוד כדי להשתחרר. אולי אם הייתי עושה משהו אחרת הוא היה עדיין חי. למה האחים שלי אמרו לי שאני רצחתי אותו עם ההתנהגות שלי? כל כך ניסיתי להיות טובה, ואפילו הוא עצמו אמר לי באותו לילה שאשפזתי אותו באשפוז האחרון, שאני הילדה הכי טובה שלו. חשבתי שהוא עובד עליי, אבל הוא התכוון ברצינות, ואני לא האמנתי לו. אני כל כך פחדתי וסלדתי ושנאתי וכאב לי פיזית ונפשית ונגעלתי ואהבתי, כן, גם אהבתי. איך אפשר דיכוטומיה? אני צריכה שיחבקו אותי חיבוק טוב. בני הזוג שהיו לי (חוץ מההומו הדפוק שהיה בארון והשתמש בי) חיבקו אותי טוב ונעים, אבל כשעצמתי את העיניים במיטה ראיתי אותו מבזיק לי כאילו זה הוא שוכב שם במקום אהובי. זה היה נורא. אני משתגעת. אני משתגעת. לא יכולה. גם לא רוצה. אני רוצה לסיים את החיים שלי כשאיילה ואני ניפרד. לא רואה שום סיבה להמשיך עם הכאב הזה ככה. עם זה שרגע אחד אני על פסגת העולם ואני פשוט מאושרת וצוחקת ועוזרת לכולם ולא מבינה למה בכלל אני לוקחת תרופות ולמה הכול נראה לי שחור כשבעצם הכול צבעוני ויפה, וכמה דקות או שעות אחר כך אני רוצה להתאבד.

אולי אם הייתי לובשת פיג'מות אחרות זה לא היה קורה? מה כבר מגרה בציורים של כדורי ים, של דובונים, של דובדבנים ושל פרחים? מה מושך בסיכות ראש צבעוניות, בשתי צמות חלקות ארוכות ארוכות? אולי משהו בזה לא היה תקין? מה חושני בראש עם תלתלים קצרצרים ורכים של תינוקת? אולי הפולקעס שלי בלטו החוצה יותר מדיי? או הכתף? אחותי אהבה לגעת בהם ולמעוך אותי, גם את הטוסיק היא אהבה למשש למרות שזה הפריע לי מאוד ולמרות שאימא שלי צעקה עליה שתפסיק. למה נגעו בי ככה? למה לא נגעו בי טוב? חיבוק מנחם, כזה שאפשר להירגע בתוכו, כמו של איילה? ולמה היא דחפה אותי כל פעם שניסיתי עד שכבר הפסקתי לנסות? מה בי הגעיל אותה כל כך? כשקצת גדלתי אלו היו הציצים שלי. כמה היא לעגה להם, לגודל שלהם. תראי איזה יפים וקטנים שלי, היא אמרה. כאילו אני אשמה שאני ילדה מפותחת ושיש לי חזה גדול. כאילו שהייתי. מה היא רצתה ממני גם כן. איזה זלזול. למות.

אני לא יכולה להרגיש את עצמי. הרגליים שלי לפעמים נראות לי כמו רגליים של מת. לבנות ומקומטות כמו שַיש. אני צריכה לנוח מהמחשבות ולא מצליחה. רק עבודה ולימודים מסיחים את דעתי, אבל עד שלא יענו לי החברים אין לי מה לעשות. יש! עכשיו קיבלתי מייל סוף סוף מהמרצה שלי, הוא אישר לי דחייה של הגשת המטלה וזה יקל עליי מאוד. אמנם ביקש שאשתדל כן לסיים את זה בזמן והבטחתי לו שאעשה את כל המאמצים. אני הרי לא רוצה לעכב את כל הקבוצות בארץ.

אני לא יכולה. החלומות שלי. החרדות שלי. כולם מתים לי. כולם עוזבים. מגיל אפס זה ככה, ואני לא מצליחה להתמודד עם סופים, עם שינויים, עם פרידות. כשהאקס האחרון עזב אותי זה היה מה שהוביל אותי לאשפוז הראשון, בדיוק לפני 5 שנים - האשפוז המזעזע ההוא בגהה, של יומיים, שהתחננתי שישאירו אותי למרות שלא הייתה אינדיקציה להשאיר אותי שם בכלל. זה היה בחנוכה לפני 5 שנים. סיוט. הוא היה נפקד-נוכח כזה, וממש לקראת סוף הקשר גיליתי שהוא על הספקטרום האוטיסטי. הוא לא סיפר לי על זה, ואני לא ידעתי מה הבעיה שלו ולמה הוא מסתגר כל הזמן ומתנהג נורא בילדותיות למרות החזות הסקסית הגברית שלו והקול המדהים שהיה לו. גבר-גבר אבל ילד כל כך. הקשר הזה היה נורא וידעתי שמתישהו הוא יסתיים, אבל לא יכולתי לשחרר וגם הגעתי למיון לילה אחד בגלל משהו שקשור אליו. לא חשוב, אבל זה היה נורא.

אני משתגעת, אנשים. אני משתגעת מהמחשבות על הפיג'מות. אולי בגלל שבקיץ הלכתי בבית רק עם תחתונים כי היה חם? וכבר בגיל 8-9 התחילו לי ניצנים של שדיים כי בגיל 7 התחלתי להשמין. אבל עד אז הייתי שטוחה והוא אהב גם את זה. הרי כשהייתי תינוקת לא היו לי ציצים. ובכלל, כשנכנסתי לגיל ההתבגרות ועברנו דירה לדעתי הוא הפסיק ועבר לשלב של חדירה לפרטיות - כיבוי אורות, ציתות לטלפון, פתיחת הדלת הסגורה והדיבורים על הפדים ועל איך אני עושה לעצמי ואם אני שוטפת ידיים וכל החרא הזה. אני חושבת שכשהתחילו לי ניצני התבגרות, מהמחזור והלאה, הוא כבר פחד או שזה כבר לא היה ילדי ומושך בשבילו יותר.

כל לילה. כל לילה. אלוהים, זה בלתי נתפס. אני כל הזמן נזכרת. אני רוצה לברוח מתוך הגוף המסואב הזה ולא יכולה. לא מצליחה. הרגתי כבר את הילדה ההיא עם השם ההוא, אבל היא חיה בתוכי ובועטת ואני לא רוצה אותה. לא רוצה את הזיכרונות והפלשבקים. רוצה לברוא את עצמי מחדש ולא מצליחה. השומן הורג אותי. האוכל. המחלות. אני לא מדמיינת חיים אחרים שיש בהם חברים, חברות, בטח לא בני זוג (אני באמת לא רוצה את החרא הזה). אני רק רוצה אימא טובה, והאימא היחידה שיש לי עכשיו, זאת שבחיים, עוזבת עוד שבועיים, עוזבת אותי פצועה וחבולה, מבוהלת עד מוות. אני רוצה שהוא יעזוב אותי כבר, שיניח לי. הפיג'מות שנרטבו. תעזוב אותי כבר קיבינימט. לא נלחמתי, לא הוצאתי הגה, צחקקתי כי הוא הצחיק ודגדג ועשה לי נעים חוץ ממתי שזה כאב. אבל הוא לא עשה שום דבר אסור, הוא לא ביצע... הוא לא... נו. דברים אחרים, לא לגמרי את זה, אבל דומה, קרוב, להיזהר. אני לא יכולה לסבול את זה יותר. הריח לא עוזב אותי. בא לי להקיא אז אני דוחפת שוקולד כדי לא להרגיש. שוקולד או סרוקוולים. אני רוצה שהוא יניח לי לנפשי. הוא שמר עליי מכל משמר, שאף אחד לא יזיק לי, שלא אפול, שלא אפצע. תמיד אמרו שהוא שמר עליי בצמר גפן. אבל בפנים, בתוך הבית, בתוך החדר, ליד מנורת הלילה החביבה שהוא התקין לי, הוא "פינק" ו"שיחק", ככה הוא קרא לזה, אבל אף אחד לא ידע ולאף אחד לא היה אכפת. סתם דלקות שמגיעות משום מקום ואף אחד לא חושד. והתחנונים שלי כשרציתי ללכת לשירותים והוא לא הסכים. וכשלא הייתי צריכה והוא אילץ אותי לשתות וללכת לשירותים. והוא בדק, הוא סתם אמר שהוא בדק, הרי אי אפשר לבדוק באמצעות מגע אם אני צריכה או לא צריכה. איזה שטויות. כל כך פחדתי. ושאני אראה לו מאיפה זה יוצא. הוא ביקש. כל פעם אותו דבר. תקנה ספר של אנטומיה ותראה לבד מאיפה זה יוצא. קשה לי לכעוס, כי הוא היה חולה ומסכן. וכשעליתי על הכיסא של הרופא של המחלה שיש לי ברחם, לפני שבוע וקצת, הוא עשה לי אולטרסאונד שמכוון לאספקט מסוים ברחם, והוא אמר שהוא רואה שהשלפוחית שלי מלאה ואמר לי "יש לך מלא פיפי" ואני בכלל לא הרגשתי. ורציתי למות על המקום מהבושה ומהזיכרונות. הוא היה כל כך אדיב, מקסים וסובלני, הרופא, אבל אני לא יכולתי שיגידו לי דבר כזה. איך אבא יכול לגעת ולנחש לפי המגע אם יש או אין ולפי זה לאפשר לי ללכת או לצוות עליי לא ללכת. והכאב. ומי יאמין לי, מי. אני נחנקת. אין לי אוויר, ליטרלי.

"והרופא כבר מדבר על סוף הדרך, אבל אני יכול לשים לפחד קץ, עיניי פקוחות בשביל לראות את השמים, בשביל לראות כחול של ים, ירוק של עץ. ילדים קטנים. ילדים גדולים. ילדים טובים. וילדים רעים. את יודעת, אימא? כולנו ילדים של החיים"

"אני חופשי, אך אין לי מנוחה".

 

[אלומת האור]

טריגר

אני רוצה למות. למות. למות. לעשות לזה סוף. גם אני יכולה לשים לפחד קץ, תוך שימת קץ לחיים עצמם. אני לא מכירה דרך אחרת חוץ מדה פרסונליזציה, אבל אני לא יכולה לגרום לה לקרות ולהביא אותה אליי. זה קורה הרבה, אבל לא לפי הזמנה. הכי טוב לישון ולא לקום יותר לעולם, ויש לי רעיונות. אני רוצה, אני צריכה שמישהו יטפל בי, שיחזיקו אותי. שהיא. שהיא תשמור עליי. אבל היא הולכת. כמו שכולם הלכו גם היא הולכת. לא רוצה. לא רוצה. רוצה למשוך לה בדש הבגד ולהתחנן, אבל אני כבר לא בת שלוש ויודעת שזה לא יעזור.

הייתי מתנצלת על המקום שאני תופסת כאן ועל המגילות, אבל בלאו הכי מי שלא רוצה לא קורא, ומדלג.

סמינריון. סמינריון. אני חייבת לשכתב לה אותו הכי טוב שאני יכולה, היא כזאת מקסימה, הלקוחה. אבל אני חייבת תשובה ממישהו שמבין טכנית בסקירה בוורד.

אני לא אעשה כלום עכשיו, אבל אני חוששת שזה לא יימשך עוד הרבה זמן. אני רוצה לפני זה לקבל אישור לניתוח, כי אם אני אעשה את זה לפני האבחון הפסיכולוגי ברור שלא יאשרו לי. אני לא רוצה לעשות את זה בכלל, אבל אני מרגישה שאין לי ברירה, אני לא מצליחה להכחיד את הכאב בשום דרך לגיטימית ובריאה. אני לא יכולה להתמודד עם ההצפה הרגשית הזאת. ועד שלא יזמינו אותי כבר מהמקום שאני מחכה לו בכליון עיניים לטיפול, אני יכולה לשבוק פה חיים מאה פעם.

אני לא מרגישה את עצמי, הכול מרגיש לי הזוי ודיסוציאטיבי. אני חייבת להתרכז. להתפקס. אי אפשר ככה פשוט. הכול כואב ומרוב כאב משותק. המחשבה על לגמור את הכול מנחמת אותי ונעימה לי, אבל גם מפחידה. מתחשק לי "לקשט" את עצמי בגלל שאני רעה מאוד. אני יודעת שאני לא רעה ושאוהבים אותי, אבל אני מרגישה רעה כי אני גרמתי לו לעשות לי את זה ואני לא יכולה יותר, אבל השתדלתי להיות טובה. לא הצלחתי ורק שמעתי כמה אני רעה. והנה נזכרתי בעוד משהו, אבל אני לא מסוגלת לכתוב יותר עכשיו. אני חייבת לנוח מהמחשבות. אני נגעלת מעצמי, פשוט נגעלת. איך אפשר כל פעם. למה אני חיה בכלל והוא לא. זה לא הוגן. אני לא רצחתי אותו. אני הייתי טובה, אבל הם אמרו שהייתי רעה וכן רצחתי אותו. אני לא יכולה, שמישהו ישתיק כבר את המחשבות האלה שזורמות באין מפריע. שמישהו יעשה לזה סוף

 

[פרפרית התקווה]

גם אם לא רצחת אותו

היית צריכה. הגיע לו לסבול ולמות על מה שהוא עשה לך.

 

[אלומת האור]

היה לי ממש קשה לקרוא את זה

הוא כבר סבל מספיק מהסרטן ונפטר ממנו (ועדיין אני מרגישה אשמה)...