כולה טיפת דם, או חתיכת עור

[פולספגן]

מצאתי משפט שמראה חוסר ידע שלו -

"אין הכוונה לכך שכל האוטיסטים רעים, או שכל הרעים אוטיסטים" שזה בדיוק ההפך, כי הייחוד של אוטיסטים הוא שהכשל באמפתיה כלל לא קשור לרוע.

אגב, לא הופתעתי שנכנס להם מים לפה

לאחר תגובתך

 

[rainbow i]

זו אחת הבעיות הקשות ביותר שאני מכירה

בנוגע לחוקרים ו"מחקר". במיוחד כשהמחקר נעשה דרך פריזמה צרה, ולחוקר אין מגע ישיר עם מושא המחקר שלו.
אלא אם יש טעות בתרגום, או בפרשנות של כותב המאמר - למרבית האוטיסטים אין בכלל שום כשל באמפתיה אלא בדיוק להפך.
מרבית האוטיסטים הבוגרים שלי הזדמן להכיר הם רגישים לעילא.
עוצמת הרגישות, ומידת האמפתיה שאליה הם מכווננים ומסוגלים היא לעתים קרובות נמצאת לפחות בדרגה אחת למעלה ממה שמכנים ניורו-טיפיקליים.
מרביתם רגישים ביותר לכל ניואנס של זיוף או צרימה ביחס שבין שפת גוף, מחוות של הבעה ובין מה שהאדם אומר להם במלים.
גם עוצמת הקליטה וההזדהות שלהם היא חזקה - ולכן, אם פגשת אחד ששאל לשלומך, וענית לו שהכל נפלא - והעיניים שלך אומרות שהכל חרא, הוא עשוי לנתק קשר עין ולהיות נבוך ומבולבל עד עמקי נשמתו. הוא לא יבין למה שיקרת לו, ולא ידע איך לבטא את הרגישות והאמפטיה שלו אל מה שאת מרגישה באמת.

אני מנחה שאילו סיימון בארון-כהן היה נפגש קצת פנים אל פנים עם אוטיסטים, ומקיים איתם שיחה ישירה שאינה ממקום מעמדו כ"רופא", אלא כאדם אל אדם - הוא היה מתפלא לגלות עד כמה גדול הפער בין מה שנהוג ו"מקובל" לחשוב ולהגדיר בו אוטיסטים, ובין מה שהם באמת. זה היה יכול אולי לנפץ כמה "מסקנות מחקריות" שהוא הציג בעבר - אבל ייתכן מאוד שהיה מעלה בכמה דרגות את איכות החקר שלו.

 

[rainbow i]

אני מצרפת לכאן קישור למאמר מהארץ

כנראה אחד המאמרים הכי טובים שהזדמן לי לקרוא בשנים האחרונות.
ולחלוטין מאפשר נקודת מבט אחרת לגמרי על הנושא.

 

[פולספגן]

כרגיל, רואה רק את תחילת הכתבה

האם כתבו שם איך הוא נכנס לזה בפתאומיות? מה גרם לכך?

 

[rainbow i]

אני מקווה שיפתחו אותה לקריאה לכולם

מצרפת גם את המקור מהניו-יורק טיימס. כתבה, כנראה, הכי ארוכה שקראתי בחיי.

בכתבה לא מוזכרת הסיבה. אפשר לנחש, או אולי לחכות בסבלנות עד שיצא הספר...

מה שכן, זה נותן הצצה נדירה באיכותה לראות משהו מעולמו הפנימי של אוטיסט. עולם הרגשות, החוויות - וכמובן, דרגות האמפטיה והרגישות שאיכשהו למרבית האנשים על הספקטרום מייחסים בדיוק את ההפך מזה.

הכתבה גם נוגעת בפער העצום בין מה ואיך מגדירים "אנשי מקצוע" ומומחים וחוקרים בנושא, ובין מה שיש בפועל בחייו של אדם, וחייה של משפחה.

אני חושבת ש"קרה להם נס", שהפסיכולוג הסכים ללכת עם הקו הרעיוני של ההורים. לרוב אנשי המקצוע בתחום אין את האומץ, התעוזה, והנכונות לנהוג כך.
זה כמובן מגובה במיליון סיבות מוצדקות, אבל מכשיל המוני ילדים להישאר קבורים עמוק בתוך המצוקה שלהם, והמון הורים שמשוכנעים שה"מומחים" יודעים - לעתים לא זוכים "לפגוש" את הילד שלהם עצמם.