אני מתארת לעצמי שהתכוונת לכתוב על
נשאים שנפטרו, אבל אצלי זה "הצית" משהו אחר...גם אם זה לא מה שהתכוונת, זה דברים שהייתי צריכה להוציא - ל"נשא שלי", כבר כמה שנים טובות אני קוראת על איידס. לא יודעת למה נדבקתי דווקא לנושא הזה. יש לי בבית מדף ספרים על איידס (מסומן בדגל גאווה קטן) - מחזות וסיפורים אישיים, ספרים על הפוליטיקה של המחלה והתפתחות המחלה עם השנים. דווקא מזה כשנתיים לא התעניינתי בנושא. עד ש... אידיוט. שנאתי אותך ברגע שאמרת לי. כששאלתי אם אתה נזהר בסאונה ובגן אמרת שאתה תמיד נזהר, לא לוקח סיכונים, ומקפיד להיבדק כל 3 חודשים. רק לפני שבועיים נתת הרצאה לידיד על החשיבות של מין מוגן. מה?! על מה חשבת?? איך לעזאזל נתת לזה לקרות לך?! בכיתי באותו רגע כמו שלא בכיתי שנים. פשוט קרסתי על הרצפה עם הטלפון ביד. התאוששתי, רק כי היית צריך לשמוע אותי מדברת ותומכת, לא בוכה. רציתי להמשיך לבכות עוד שעה. חשבתי שאני מאבדת אותך. ראיתי בראש תמונות של בתי-חולים ומוות. אני לא כל כך זוכרת, אבל אני לא חושבת שדיברתי הרבה באותה שיחה. סיפרת לי על הבדיקה ועל הרגע שהרופאים סיפרו לך. ועוד כמה דברים. אני לא זוכרת מה. אני זוכרת: "כן", "זה יסתדר", ו-"אם תצטרך עזרה כספית", ו-"עוד מעט נעבור דירה ונהיה קרובים יותר", ו-"חיים היום עשרות שנים עם זה"...אין לי מושג איך סיימנו את השיחה. בטוח היתה הבטחה לדבר שוב מחר בבוקר. אחרי שסגרתי את הטלפון, חשבתי על השרשרת שנתתי לך רק לפני שבועיים, כסגולה לבריאות טובה. חשבתי מחשבה מטופשת שאולי נתתי לך את זה מאוחר מדי... התיישבתי על האינטרנט רוב הלילה. קראתי והדפסתי עשרות עמודים על סיפורים אישיים של נשאים, החיים עם איידס, ויטמינים, תרופות, בדיקות, ומידע על הסיוע של הועד למלחמה באיידס. שמתי הכל במעטפה, וכבר למחרת בבוקר זה היה אצלך בידיים דרך שליח. התקשרתי לועד לשאול אם באמת היום כבר לא מתים מאיידס, וכמה התרופות עולות (כי בספרים זה תמיד היה נורא יקר). אז זה נכון - היום כבר לא מתים מאיידס, והתרופות יקרות רק במקומות אחרים, כי כאן יש קופ"ח. הבדיקה הראשונה היתה מבהילה. היינו בהלם. הרי רק נדבקת? איך יכול להיות שאתה על הגבול בין נשא לחולה?? אחרי שבועות של פחד, תרופות, ויטמינים, ושיחות, הבדיקה הבאה הראתה שיפור מדהים, ונשמנו לרווחה. אולי, בכל זאת, אפשר לנצח את "זה"... דרך הועד הגעת גם לקבוצת תמיכה, לעובד סוציאלי, ולבאדי תומכת. היום, רק חצי שנה אחרי, אנחנו כבר בעולם אחר. מכל הבחינות. היום הבדיקות שלך מראות עומס נגיפי אפס, וה-CD4 עולים באומץ ובהתמדה. והבנתי עד כמה אתה חשוב לי. אתה פשוט יקר לי יותר מאחי. באמת שלא ידעתי עד כמה עד שהגיעה המחלה הזאת. ובעקבות הקשר שלי עם הועד בימים ראשונים, היום אני כבר מתנדבת ותיקה שם. אני לא אגיד שאני שמחה שחלית. ממש לא. הלוואי והמחלה היתה נשארת אצלי בספרים על המדף ולא מופיעה בפניי במציאות בכל כובד משקלה. מה למדתי בכל זאת? שאני מאוד אוהבת אותך. נכנסת לי מתחת לעור כשלא שמתי לב. לא ידעתי עד כמה. ומה עוד? איידס - היום, עם גילוי מוקדם, בדיקות ותרופות, כבר לא מתים מזה. ועוד? יש אנשים טובים. רק צריך לחפש. חברים שתמכו בך בימים הראשונים, עובדים בועד, מתנדבים, ונשאים אחרים, כמו ג'וני. זהו. האמת, עוד מוקדם מדי למסקנות. רק מאחלת לך בריאות, בריאות, ועוד בריאות. אוהבת מאוד, נירית
