כותבת ומקווה לתמיכה כלשהי
- פותח הנושא נישנושיט2
- פורסם בתאריך
כותבת ומקווה לתמיכה כלשהי
אני בפרק ב' של בעלי (ילדה בת 5.5), ילדה משותפת של שנינו (בת 9 חוד').
כבר מההתחלה לא חשבתי שזה יהיה קל או משהו כזה, אבל הוא פשוט בנאדם די נדיר וטוב ואני אוהבת אותו.
הבעיה היא אמא של הילדה אבל מבחינתי זה משתקף בהכל. היא גרושה ממורמרת. זכותה, אבל היא מסיתה את הילדה ומנסה להרוס לבעלי את החיים (ובינתיים מצליחה כי כל הכל התערער פה בזמן האחרון). במהלך השנים היא עשתה המון דברים דפוקים, גם נגד בעלי (כשאני כמובן סובלת מזה גם) וגם לילדה כדי שהקשר ביניהם ייפגע. דברים כמו לקרוע ביחד תמונות של האב (בילוי מושלם לאם וילדה ביום שישי), להגיד לו שהוא דפוק ושהוא לא אוהב אותה וכו' וכו'. אותי באופן אישי היא תקפה פיסית וגם המציאה שאני פוגעת בילדה שלה.
כל השנים הרגשתי שזה פשוט מתחת לכבודי שאני חלק מדרמה יבבנית כזו שבה מאשימים את האבא והאישה החדשה בהתעללות וכו' וכו'. אציין ששנינו נורמטיביים פלוס פלוס, כלומר- זה לא הסגנון שלנו, להתעלל בילדים. למרות הכל קיבלתי תמיד את הילדה ובאמת ניסיתי לפתח איתה יחסי קרבה וחום. הילדה כל הזמן ביחסים אמביוולנטיים כלפיי וכלפי בעלי. פעם אוהבת ופעם שונאת ומבטלת. בעלי עשה הכל כמו שצריך כל השנים ולתמיד השקיע בקשר ולא וויתר. את הילדה שלו הוא מסוגל להכיל. (אותי לא כפי שיתברר בהמשך)
אחרי הלידה קיוויתי שבעלי יתמסר יותר למשפחה החדשה. זה לא קרה. מצאתי את עצמי ממורמרת על כך שהוא מקדיש 3 ימים בשבוע לילדה הראשונה וחוזר אחרי שעת ההשכבה (ובימים אחרים צריך להשלים עבודה אז אותו סיפור). לאט לאט צברתי תסכולים וכעסים. תמיד כעסתי על המצב אבל עכשיו זה פשוט הגיע לשיאים חדשים. רק אגיד שבעלי איש קצת לא דברן. קשה לדובב אותו והוא גם לא תמיד רגיש למצבי רוח שלי. כך יוצא שעסוקים בעניינים שוטפים כל הזמן ואני נאכלת מבפנים, עצובה, כועסת והוא מתנהג כאילו הכל בסדר- לא מדברים ולא מתעכבים. לפני כמה שנים עברתי משבר פיטורים במהלכו הרגשתי חוסר תמיכה ובדידות. עכשיו אחרי הלידה זה משבר גדול גם כן.
המצב שנוצר הוא שלא ראיתי את הילדה כמעט 3 שנים במצטבר (תקופות ארוכות בכל פעם ובאחרונה שנה וחצי שהסתיימו קצת אחרי הלידה), הכל היה במרכז קשר ורחוק ממני. היו לי אפילו מתנות בשבילה בארון שהיא מעולם לא קיבלה. ותאמינו לי שזה הכעיס אותי ושבר לי את הלב באותה מידה.
העניין עכשיו הוא שמבחינה רגשית היא התחילה גם לבוא בתקופה שהכי קשה לי- משכב לידה, בלי הרבה תמיכה של אנשים מסביב וכשאין לי כוח לטפל בשני ילדים. בעלי יכול להיעלם לשעתיים לפעמים רק כשהוא יוצא להוריד את הזבל ולהשאיר אותי עם שתיהן. אחרי כל מה שהיה עם אמא שלה ואיתה (לא באה באופן סדיר, מסרבת לבוא, עושה קונצים, מתעלמת מהנוכחים כשמגיעה וכו' וכו'- אני לא מאשימה אותה אבל צריך להבין מה זה עושה למישהי שלא מרגישה מחויבות הורית כלפיה וגם ככה כל הקשר איתה על תנאי ותלוי על בלימה באיזשהו מקום) וממשיך להיות התחלתי פשוט לפתח אנטי כלפיה.
העניין הוא שאני לא רוצה לטפל באנטי הזה. אני פשוט רוצה לצמצם איתה מגע ואמרתי את זה לבעלי. אני בדיעה שיש הרבה משפחות שבהן אין קשר בין אישה/ בעל בפרק ב' לילדים שלא גדלים בבית וזה טוב לשני הצדדים. אני אכולת כעס ומקנאה שהוא מקדיש לה יותר תשומת לב ("כי היא נזקקת לה"). מבחינה לוגית אני אמורה להיות "הבוגרת". אבל... מצד שני... אני לא חייבת לה כלום , לצאצאית לא שלי מסיבוב קודם. ובטח שאם בעלי עושה משהו על חשבוני, מקדיש תשומת לב לילדה ראשונה בגלל רגשות אשם בעוד אשתו והבת השנייה צריכות כל הזמן להתגמש ולהיות חלק מהמעגל הזה (בלי שניתן את הדעת על החיים שלנו אלא רק כל הזמן על איך "מתקדמים" ואיך כולם עושים שמיניות באוויר כדי שהיא תהיה מרוצה!), אני לא רוצה לקדם את המצב הזה. אני מרגישה שעד עכשיו הייתי חלק מהמשחק אבל הגיע הזמן שיגיע הזמן שלי ושלנו (של הילדה החדשה והמשפחה החדשה). לכן ביקשתי מבעלי שלא אהיה חלק מפעילות משותפת ואני לא מונעת אותה מאף אחד, פשוט לא בהשתתפותי. האמת היא שאני לא מסוגלת לראות אותה אפילו, אני נעשית עצבנית ברמות שאין לתאר.
אנחנו עכשיו מתכסחים בנושא הזה. הוא חושב שאני לא מקבלת אותו איך שהוא. ואני חושבת שהוא דופק אותי ואת הילדה המשותפת שלנו. אני מרגישה בתחרות ואני מרגישה שאני לא רוצה לשחרר את המקום הזה לא משנה כמה הוא יצהיר או יעשה צעדים לכיווני. בכנות, אני כועסת כ"כ שאני פשוט רוצה שיגיע הזמן שעכשיו יתרפסו לרגליי ויתעניינו ברצונות שלי ושהילדה שלי תהיה במרכז ולא בצד. ככה, בלי להתבייש. אני מרגישה שאני בנקודה שהוא צריך להתחנן על המקום שלו. עד כדי כך. ואני בנאדם רציונאלי בד"כ, אמנם יש לי פרצי אמוציה אבל עובדה שעד עכשיו פעלתי בצורה שקולה ושמתי את עצמי מאחור במובן מסוים. אני מרגישה שכעת הופעל לי סוויץ' במוח שדורש את המקום שלי ואני לא אשקוט עד שאקבל אותו. אני מרגישה שאני לא מעוניינת לכבות את המתג הזה. וברציונאל- אני קצת מרגישה באיזה מצב דפוק אבל אני לא רוצה שהארס שסביב הקשר עם הילדה (לרצות אותה כל הזמן= לרצות את אמא שלה, ללכת מסביבה, להתבטל בפניה כמעט) ימשיך לחדור לי לעצמות. ואם להיות כנה לחלוטין- אני חושבת שבתור אישה חדשה אני לא אמורה *באמת* לרצות לטפח קשר עם הבת של בעלי. סה"כ יש פה אינטרסים מנוגדים. כל זה נכון פי 1,000,000 כשמדובר בזרע של פורענות. ילדה מוסתת שגדלה עם המושג שאבא זה חרא.
כל השנים גם הגורמים המטפלים התייחסו אליי כאל אחרונת הדמויות המשמעותיות. פתאום הם טוענים שאני הגורם לחבלה האחרונה בקשר עם הילדה. שפתאום בגללי היא לא רוצה לבוא (שזה בולשיט כי היא תמיד מגיעה כ"כ טעונה כלפי הכל בשבועות האחרונים שהיא כבר לא רואה אותי בעיניים). זה גורם לי לרצות עוד יותר שיעזבו אותי כבר מהילדה הזו. האם זה שהתחתנתי עם אבא שלה אומר שאני צריכה לספוג כל חרא שקשור בה? אמרתי להם את האמת- הקשר איתה לא יציב, אני חיה בפחד על הבת שלי (כל הזמן התבטאויות שאמא שלה שתלה לה, כמו שאסור לה לשחק עם אחותה) ואני לא מעוניינת לטפח אותו (ובכלל, אתם נזכרים בי כעוד דרך לנגח את אבא שלה), תסתדרו בלעדיי.
האם יש פה מישהו אחד שקרוב ללהבין את זה?
אני מתארת לעצמי שהתגובה הראשונית תהיה שאני מבוגרת אז אני צריכה להכיל אותה ולזכור שהיא רק ילדה ובלה בלה בלה- אז אני אחזור ואומר שמבחינה רגשית אני לא מסוגלת לראות אותה, היא כרגע מייצגת כבר כל דבר ששחור ורע בחיים שלי (שזה אני מניחה די מובן) אבל בניגוד לפעם- עכשיו יש לי סוויץ' בראש שאין לי שום רצון לכבות.
תודה למי ששרד
אני בפרק ב' של בעלי (ילדה בת 5.5), ילדה משותפת של שנינו (בת 9 חוד').
כבר מההתחלה לא חשבתי שזה יהיה קל או משהו כזה, אבל הוא פשוט בנאדם די נדיר וטוב ואני אוהבת אותו.
הבעיה היא אמא של הילדה אבל מבחינתי זה משתקף בהכל. היא גרושה ממורמרת. זכותה, אבל היא מסיתה את הילדה ומנסה להרוס לבעלי את החיים (ובינתיים מצליחה כי כל הכל התערער פה בזמן האחרון). במהלך השנים היא עשתה המון דברים דפוקים, גם נגד בעלי (כשאני כמובן סובלת מזה גם) וגם לילדה כדי שהקשר ביניהם ייפגע. דברים כמו לקרוע ביחד תמונות של האב (בילוי מושלם לאם וילדה ביום שישי), להגיד לו שהוא דפוק ושהוא לא אוהב אותה וכו' וכו'. אותי באופן אישי היא תקפה פיסית וגם המציאה שאני פוגעת בילדה שלה.
כל השנים הרגשתי שזה פשוט מתחת לכבודי שאני חלק מדרמה יבבנית כזו שבה מאשימים את האבא והאישה החדשה בהתעללות וכו' וכו'. אציין ששנינו נורמטיביים פלוס פלוס, כלומר- זה לא הסגנון שלנו, להתעלל בילדים. למרות הכל קיבלתי תמיד את הילדה ובאמת ניסיתי לפתח איתה יחסי קרבה וחום. הילדה כל הזמן ביחסים אמביוולנטיים כלפיי וכלפי בעלי. פעם אוהבת ופעם שונאת ומבטלת. בעלי עשה הכל כמו שצריך כל השנים ולתמיד השקיע בקשר ולא וויתר. את הילדה שלו הוא מסוגל להכיל. (אותי לא כפי שיתברר בהמשך)
אחרי הלידה קיוויתי שבעלי יתמסר יותר למשפחה החדשה. זה לא קרה. מצאתי את עצמי ממורמרת על כך שהוא מקדיש 3 ימים בשבוע לילדה הראשונה וחוזר אחרי שעת ההשכבה (ובימים אחרים צריך להשלים עבודה אז אותו סיפור). לאט לאט צברתי תסכולים וכעסים. תמיד כעסתי על המצב אבל עכשיו זה פשוט הגיע לשיאים חדשים. רק אגיד שבעלי איש קצת לא דברן. קשה לדובב אותו והוא גם לא תמיד רגיש למצבי רוח שלי. כך יוצא שעסוקים בעניינים שוטפים כל הזמן ואני נאכלת מבפנים, עצובה, כועסת והוא מתנהג כאילו הכל בסדר- לא מדברים ולא מתעכבים. לפני כמה שנים עברתי משבר פיטורים במהלכו הרגשתי חוסר תמיכה ובדידות. עכשיו אחרי הלידה זה משבר גדול גם כן.
המצב שנוצר הוא שלא ראיתי את הילדה כמעט 3 שנים במצטבר (תקופות ארוכות בכל פעם ובאחרונה שנה וחצי שהסתיימו קצת אחרי הלידה), הכל היה במרכז קשר ורחוק ממני. היו לי אפילו מתנות בשבילה בארון שהיא מעולם לא קיבלה. ותאמינו לי שזה הכעיס אותי ושבר לי את הלב באותה מידה.
העניין עכשיו הוא שמבחינה רגשית היא התחילה גם לבוא בתקופה שהכי קשה לי- משכב לידה, בלי הרבה תמיכה של אנשים מסביב וכשאין לי כוח לטפל בשני ילדים. בעלי יכול להיעלם לשעתיים לפעמים רק כשהוא יוצא להוריד את הזבל ולהשאיר אותי עם שתיהן. אחרי כל מה שהיה עם אמא שלה ואיתה (לא באה באופן סדיר, מסרבת לבוא, עושה קונצים, מתעלמת מהנוכחים כשמגיעה וכו' וכו'- אני לא מאשימה אותה אבל צריך להבין מה זה עושה למישהי שלא מרגישה מחויבות הורית כלפיה וגם ככה כל הקשר איתה על תנאי ותלוי על בלימה באיזשהו מקום) וממשיך להיות התחלתי פשוט לפתח אנטי כלפיה.
העניין הוא שאני לא רוצה לטפל באנטי הזה. אני פשוט רוצה לצמצם איתה מגע ואמרתי את זה לבעלי. אני בדיעה שיש הרבה משפחות שבהן אין קשר בין אישה/ בעל בפרק ב' לילדים שלא גדלים בבית וזה טוב לשני הצדדים. אני אכולת כעס ומקנאה שהוא מקדיש לה יותר תשומת לב ("כי היא נזקקת לה"). מבחינה לוגית אני אמורה להיות "הבוגרת". אבל... מצד שני... אני לא חייבת לה כלום , לצאצאית לא שלי מסיבוב קודם. ובטח שאם בעלי עושה משהו על חשבוני, מקדיש תשומת לב לילדה ראשונה בגלל רגשות אשם בעוד אשתו והבת השנייה צריכות כל הזמן להתגמש ולהיות חלק מהמעגל הזה (בלי שניתן את הדעת על החיים שלנו אלא רק כל הזמן על איך "מתקדמים" ואיך כולם עושים שמיניות באוויר כדי שהיא תהיה מרוצה!), אני לא רוצה לקדם את המצב הזה. אני מרגישה שעד עכשיו הייתי חלק מהמשחק אבל הגיע הזמן שיגיע הזמן שלי ושלנו (של הילדה החדשה והמשפחה החדשה). לכן ביקשתי מבעלי שלא אהיה חלק מפעילות משותפת ואני לא מונעת אותה מאף אחד, פשוט לא בהשתתפותי. האמת היא שאני לא מסוגלת לראות אותה אפילו, אני נעשית עצבנית ברמות שאין לתאר.
אנחנו עכשיו מתכסחים בנושא הזה. הוא חושב שאני לא מקבלת אותו איך שהוא. ואני חושבת שהוא דופק אותי ואת הילדה המשותפת שלנו. אני מרגישה בתחרות ואני מרגישה שאני לא רוצה לשחרר את המקום הזה לא משנה כמה הוא יצהיר או יעשה צעדים לכיווני. בכנות, אני כועסת כ"כ שאני פשוט רוצה שיגיע הזמן שעכשיו יתרפסו לרגליי ויתעניינו ברצונות שלי ושהילדה שלי תהיה במרכז ולא בצד. ככה, בלי להתבייש. אני מרגישה שאני בנקודה שהוא צריך להתחנן על המקום שלו. עד כדי כך. ואני בנאדם רציונאלי בד"כ, אמנם יש לי פרצי אמוציה אבל עובדה שעד עכשיו פעלתי בצורה שקולה ושמתי את עצמי מאחור במובן מסוים. אני מרגישה שכעת הופעל לי סוויץ' במוח שדורש את המקום שלי ואני לא אשקוט עד שאקבל אותו. אני מרגישה שאני לא מעוניינת לכבות את המתג הזה. וברציונאל- אני קצת מרגישה באיזה מצב דפוק אבל אני לא רוצה שהארס שסביב הקשר עם הילדה (לרצות אותה כל הזמן= לרצות את אמא שלה, ללכת מסביבה, להתבטל בפניה כמעט) ימשיך לחדור לי לעצמות. ואם להיות כנה לחלוטין- אני חושבת שבתור אישה חדשה אני לא אמורה *באמת* לרצות לטפח קשר עם הבת של בעלי. סה"כ יש פה אינטרסים מנוגדים. כל זה נכון פי 1,000,000 כשמדובר בזרע של פורענות. ילדה מוסתת שגדלה עם המושג שאבא זה חרא.
כל השנים גם הגורמים המטפלים התייחסו אליי כאל אחרונת הדמויות המשמעותיות. פתאום הם טוענים שאני הגורם לחבלה האחרונה בקשר עם הילדה. שפתאום בגללי היא לא רוצה לבוא (שזה בולשיט כי היא תמיד מגיעה כ"כ טעונה כלפי הכל בשבועות האחרונים שהיא כבר לא רואה אותי בעיניים). זה גורם לי לרצות עוד יותר שיעזבו אותי כבר מהילדה הזו. האם זה שהתחתנתי עם אבא שלה אומר שאני צריכה לספוג כל חרא שקשור בה? אמרתי להם את האמת- הקשר איתה לא יציב, אני חיה בפחד על הבת שלי (כל הזמן התבטאויות שאמא שלה שתלה לה, כמו שאסור לה לשחק עם אחותה) ואני לא מעוניינת לטפח אותו (ובכלל, אתם נזכרים בי כעוד דרך לנגח את אבא שלה), תסתדרו בלעדיי.
האם יש פה מישהו אחד שקרוב ללהבין את זה?
אני מתארת לעצמי שהתגובה הראשונית תהיה שאני מבוגרת אז אני צריכה להכיל אותה ולזכור שהיא רק ילדה ובלה בלה בלה- אז אני אחזור ואומר שמבחינה רגשית אני לא מסוגלת לראות אותה, היא כרגע מייצגת כבר כל דבר ששחור ורע בחיים שלי (שזה אני מניחה די מובן) אבל בניגוד לפעם- עכשיו יש לי סוויץ' בראש שאין לי שום רצון לכבות.
תודה למי ששרד
מנסה ומתנסה
New member
אני חושבת שאת צריכה לגשת לטיפול....
ושם להתחיל ולהבין שהבעיה שלך היא לא גרושתו של בעלך, ובטח לא
הבת של בעלך...
את אמורה לחיות את חייך עם בתך וכן / לא עם בעלך.
כשאת חיה עם בעלך "עיסקת החבילה" כוללת גם את גרושתו ובתו השנייה.
אם בעלך מצטרף לטיפול - אשרך, אבל אפשר להתחיל גם בלעדיו.
ובינתיים לנסות לגייס כל תמיכה שאת יכולה עבורך - משפחה, חברים...
כל השאר - למרות שכתבת בפירוט - ממש לא רלוונטי.....
ושם להתחיל ולהבין שהבעיה שלך היא לא גרושתו של בעלך, ובטח לא
הבת של בעלך...
את אמורה לחיות את חייך עם בתך וכן / לא עם בעלך.
כשאת חיה עם בעלך "עיסקת החבילה" כוללת גם את גרושתו ובתו השנייה.
אם בעלך מצטרף לטיפול - אשרך, אבל אפשר להתחיל גם בלעדיו.
ובינתיים לנסות לגייס כל תמיכה שאת יכולה עבורך - משפחה, חברים...
כל השאר - למרות שכתבת בפירוט - ממש לא רלוונטי.....
mother cat
New member
קודם כל קבלי
נשמע שאת בסיטואציה מאד לא פשוטה.
אתחיל ואמר שאת אומרת שבן-זגך נדיר וטוב, אבל ממה שאת מספרת עליו אני לא שומעת שהוא טוב אליך... הוא לא היה שם בשבילך בשני משברים שעברת - הפיטורין מהעבודה והלידה (שאם כל הנפלא בלידה, זו תקופה מאד לא פשוטה של שינויים וקשיים - ולכן אני מתיחסת לזה כאל משבר). מתי הוא כן שם בשבילך? במה מתבטא ה"טוב" שלו?
מעבר לזה - אני מצטערת אבל את לא מציאותית בדרישות שלך. התחתנת עם גבר שיש לו ילדה. הילדה הזו תהיה חלק חושב וגדול מחייו, ולכן גם מחייך. הלידה של בתכם אינה משנה את זה. התינוקת החדשה לא מחליפה את הבת שיש לו - היא תוספת. את לא חייבת להחליט להיות אמא שניה של הילדה, אבל את כן חייבת לקבל אותה ולתמוך בבעלך וביחסים שלהם. הרי אם אתם תתגרשו לא תרצי שהוא יעלם מחייה של הבת שלך, נכון?
משהו בהתנהלות של שניכם אינה מאוזנת. אני יכולה מאד להבין את התסכול אם הוא מקדיש את כל זמנו הפנוי לילדה ואת נשארת לבד עם התינוקת - והדרך היחידה להגיע למצב מאוזן יותר הוא לדבר. אני ממליצה בחום על שיתוף איש מקצוע - מטפל פרטני לך כדי לפתור את סבך הרגשות שלך, ואולי אף טיפול זוגי שיעזור לכם להגיע להחלטות משותפות על איך להתנהל. אבל בראש ובראשונה את צריכה להבין שהילדה הזו תהיה שם כם הזמן, וצריך ללמוד איך לחיות ביחד בצורה נכונה.
לגבי הגרושה אין לי כל-כך מה לאמר - היא נשמעת אישה מרירה ופגועה שמנסה רק להזיק. צריך להזהר לא להגרר אחריה ולא להרעיל את הילדה עליה באותה צורה - כן, תהיו הבוגרים יותר... אני חושבת שבארוח של הפסיכולוג עמי ברונסקי בשבוע שעבר היתה שאלה שנוגעת לזה. אנסה למצא לך קישור.
נשמע שאת בסיטואציה מאד לא פשוטה.
אתחיל ואמר שאת אומרת שבן-זגך נדיר וטוב, אבל ממה שאת מספרת עליו אני לא שומעת שהוא טוב אליך... הוא לא היה שם בשבילך בשני משברים שעברת - הפיטורין מהעבודה והלידה (שאם כל הנפלא בלידה, זו תקופה מאד לא פשוטה של שינויים וקשיים - ולכן אני מתיחסת לזה כאל משבר). מתי הוא כן שם בשבילך? במה מתבטא ה"טוב" שלו?
מעבר לזה - אני מצטערת אבל את לא מציאותית בדרישות שלך. התחתנת עם גבר שיש לו ילדה. הילדה הזו תהיה חלק חושב וגדול מחייו, ולכן גם מחייך. הלידה של בתכם אינה משנה את זה. התינוקת החדשה לא מחליפה את הבת שיש לו - היא תוספת. את לא חייבת להחליט להיות אמא שניה של הילדה, אבל את כן חייבת לקבל אותה ולתמוך בבעלך וביחסים שלהם. הרי אם אתם תתגרשו לא תרצי שהוא יעלם מחייה של הבת שלך, נכון?
משהו בהתנהלות של שניכם אינה מאוזנת. אני יכולה מאד להבין את התסכול אם הוא מקדיש את כל זמנו הפנוי לילדה ואת נשארת לבד עם התינוקת - והדרך היחידה להגיע למצב מאוזן יותר הוא לדבר. אני ממליצה בחום על שיתוף איש מקצוע - מטפל פרטני לך כדי לפתור את סבך הרגשות שלך, ואולי אף טיפול זוגי שיעזור לכם להגיע להחלטות משותפות על איך להתנהל. אבל בראש ובראשונה את צריכה להבין שהילדה הזו תהיה שם כם הזמן, וצריך ללמוד איך לחיות ביחד בצורה נכונה.
לגבי הגרושה אין לי כל-כך מה לאמר - היא נשמעת אישה מרירה ופגועה שמנסה רק להזיק. צריך להזהר לא להגרר אחריה ולא להרעיל את הילדה עליה באותה צורה - כן, תהיו הבוגרים יותר... אני חושבת שבארוח של הפסיכולוג עמי ברונסקי בשבוע שעבר היתה שאלה שנוגעת לזה. אנסה למצא לך קישור.
קודם כל אנחנו נלך לייעוץ זוגי כדי לצאת מהמצב בינינו. אני רואה את המצב הזה כאשם העיקרי אבל כמובן שיש עוד דברים ברקע.
אני מקווה שהובן שלא ביקשתי ממנו לנתק קשר עם הילדה אלא לתת לי להיות לא מעורבת. כלומר, הוא יכול לקחת את שתי הבנות יחד (בהשגחה רצינית על שתיהן כמובן) אבל אני לא מעוניינת להיות עם הבת שלו. כרגע זה חונק אותי רגשית ואני לא רוצה. הצעתי לצאת מהבית לפרקי זמן ארוכים למשל.
יש להם הסדרי ראייה נרחבים, נרחבים מדי (חלק מהם מוקדש לטובת טיפול פרטני שהם עוברים שזה גם מלבב, בעלי עושה therapy עם גרושתו). איזה 3 פעמים בשבוע ועוד סופ"ש פעם בשבועיים.
אני יכולה רק לספר שהקשר איתה לא פשוט לי לעיכול. כולל זה שהיא באה בהכרזה יום אחד שאסור לה לשחק עם אחותה יותר. כולל זה שמצאתי גולות מפוזרות במיטה של התינוקת אחרי שהיא שיחקה. כולל זה שהיא בוטה מאוד כלפי אבא שלה. אני פשוט מפחדת מלאן שזה הולך עם ילדה שגדלה עם רעל ברמה ש"אבא דפוק" ואולי גם אבא מתעלל מינית(!). אני כבר רואה את ההמשך פשוט. מאז שהבת שלי נולדה אני מפחדת מהחשיפה לזה כפליים.
mother cat
New member
אני לא בטוחה כמה זה מציאותי לנתק בינך לבינה
אני באמת מבינה את הקושי שלך - את במצב לא פשוט בכלל. אבל היא הבת שלו, ולכן חלק מחייו. כמה ראלי זה שאת לא תראי אותה? היא לא ישנה אצלכם? אין לה חלק בבית?
מאד מבינה את החשש לגבי התינוקת אבל אני חייבת להגיד שצריך לשמור על פעוטות ותינוקות גם כשאין בעיה כזו - גם אח ביולוגי יכול לעשות דברים כמו לפזר גולות במיטת התינוקות - אם מתוך חוסר הבנה, עם מתוך שובבות, ולפעמים מתוך כעס על משהו. צריך לבדוק כל דבר בשבע עיניים כשיש ילדה קטנה בסביבת תינוקת.
מה זה הטיםול שהוא עובר עם גרושתו? מעין גישור?
אני באמת מבינה את הקושי שלך - את במצב לא פשוט בכלל. אבל היא הבת שלו, ולכן חלק מחייו. כמה ראלי זה שאת לא תראי אותה? היא לא ישנה אצלכם? אין לה חלק בבית?
מאד מבינה את החשש לגבי התינוקת אבל אני חייבת להגיד שצריך לשמור על פעוטות ותינוקות גם כשאין בעיה כזו - גם אח ביולוגי יכול לעשות דברים כמו לפזר גולות במיטת התינוקות - אם מתוך חוסר הבנה, עם מתוך שובבות, ולפעמים מתוך כעס על משהו. צריך לבדוק כל דבר בשבע עיניים כשיש ילדה קטנה בסביבת תינוקת.
מה זה הטיםול שהוא עובר עם גרושתו? מעין גישור?
לכן אני עוד לא נוקטת צעדים ברמה קיצונית
ומבקשת מבעלי רק לפקוח עין ולא לשים מצלמות אבטחה למשל אבל אני חיה עם פחדים שהם יותר מציאותיים מסתם אח ביולוגי גדול. יש שם הסתה ברמות שקשה להבין. למשל: "הילדה לא תעלה לכיתה א' ותאלץ להישאר בגן אם תעז לשחק עם אחותה הקטנה", התגובה שלה לאיום שחוותה היתה לא ממש ריחוק אלא סוג של כעס שזיהיתי מופגן כלפי הבת שלי. אחרי ששמעתי את המשפט הנ"ל הכל התחבר.
היא ישנה אבל אני יכולה פעם בשבועיים לקחת את הילדה קצת לסבא וסבתא שלא רואים אותה כמעט... לישון שם, לחזור מאוחר... יום שבת אפשר פעילות משותפת אבל מוגבלת מאוד, שאר הזמן קח את הבנות יחד או קח אותה לטייל/ על אופניים/ לשחק עם ילדים אחרים.
הבעיה הכי קשה שלי בביקור האחרון היתה איך היא נכנסת מבעד לדלת ולא אומרת שלום ונעלמת לחדר אחר. פעם הייתי רצה אחריה לדובב אותה וכיום (בפעם האחרונה) אני כבר לא מגיבה בכלל וכאן הבנתי שיש נקודת אל חזור מבחינתי. כמו שאמרתי אני אמורה " בזה אבל אני לא מרגישה רצון אמיתי וכן לעשות את זה יותר.
ומבקשת מבעלי רק לפקוח עין ולא לשים מצלמות אבטחה למשל אבל אני חיה עם פחדים שהם יותר מציאותיים מסתם אח ביולוגי גדול. יש שם הסתה ברמות שקשה להבין. למשל: "הילדה לא תעלה לכיתה א' ותאלץ להישאר בגן אם תעז לשחק עם אחותה הקטנה", התגובה שלה לאיום שחוותה היתה לא ממש ריחוק אלא סוג של כעס שזיהיתי מופגן כלפי הבת שלי. אחרי ששמעתי את המשפט הנ"ל הכל התחבר.
היא ישנה אבל אני יכולה פעם בשבועיים לקחת את הילדה קצת לסבא וסבתא שלא רואים אותה כמעט... לישון שם, לחזור מאוחר... יום שבת אפשר פעילות משותפת אבל מוגבלת מאוד, שאר הזמן קח את הבנות יחד או קח אותה לטייל/ על אופניים/ לשחק עם ילדים אחרים.
הבעיה הכי קשה שלי בביקור האחרון היתה איך היא נכנסת מבעד לדלת ולא אומרת שלום ונעלמת לחדר אחר. פעם הייתי רצה אחריה לדובב אותה וכיום (בפעם האחרונה) אני כבר לא מגיבה בכלל וכאן הבנתי שיש נקודת אל חזור מבחינתי. כמו שאמרתי אני אמורה " בזה אבל אני לא מרגישה רצון אמיתי וכן לעשות את זה יותר.
כדאי עבור עצמך שתלכי לטיפול
במיוחד כשציינת שאין לך מקורות תמיכה חברתית קרובים. תיארת את הרגשתך במילים קשות מאוד, כולל עוינות קשה שיש לך כלפי ילדתו. גם ציינת ששלוש שנים כלל לא ראית את בתו אצלכם, מה שאומר שהיא הייתה אז רק תינוקת בת שנתיים. כתע היא בת חמש או קצת יותר ואת מזהה ומבחינה רק ברגשות הקשים שבאים מהכיוון של אמה. אבל מה הילדה, שכל כולה בת חמש רק, אשמה בזה? וכמו כן אילו יכולות (אין!) תהיינה לילדה קטנה כל כך מול העוינות הקשה שלך כלפיה?
המציאות היא שזה לא שמבחינה לוגית את הבוגרת אבל...אין כאן אבל, את אדם בוגר. היא כולה ילדה קטנה שהוריה התגרשו, אבא שלה הקים משפחה אחרת ואמא שלה מסיתה נגד האבא. היא בוודאי לא האשמה במצב. בטח שלא היא. ילדים במיוחד רכים כל כך תלויים לגמרי בהוריהם, אחרת ימותו פשוט כך. כך שזו המציאות שהיא מכירה, זו המציאות היחידה שיש לה.
את לעומת זאת בעלת יכולת לשנות את המצב שלך, אינך קטינה רכה בשנים בתלויה לגמרי בחסדי הוריה הגרושים או חסדי בני בנות זוגם. את יכולה לא רק לשנות אלא יכולה גם לעזור לעצמך- תתחילי מזה שתלכי להתייעץ עם אשת מקצוע על איך להתמודד עם הרגשות הקשים שלך ועם הקשיים שלך.
במיוחד כשציינת שאין לך מקורות תמיכה חברתית קרובים. תיארת את הרגשתך במילים קשות מאוד, כולל עוינות קשה שיש לך כלפי ילדתו. גם ציינת ששלוש שנים כלל לא ראית את בתו אצלכם, מה שאומר שהיא הייתה אז רק תינוקת בת שנתיים. כתע היא בת חמש או קצת יותר ואת מזהה ומבחינה רק ברגשות הקשים שבאים מהכיוון של אמה. אבל מה הילדה, שכל כולה בת חמש רק, אשמה בזה? וכמו כן אילו יכולות (אין!) תהיינה לילדה קטנה כל כך מול העוינות הקשה שלך כלפיה?
המציאות היא שזה לא שמבחינה לוגית את הבוגרת אבל...אין כאן אבל, את אדם בוגר. היא כולה ילדה קטנה שהוריה התגרשו, אבא שלה הקים משפחה אחרת ואמא שלה מסיתה נגד האבא. היא בוודאי לא האשמה במצב. בטח שלא היא. ילדים במיוחד רכים כל כך תלויים לגמרי בהוריהם, אחרת ימותו פשוט כך. כך שזו המציאות שהיא מכירה, זו המציאות היחידה שיש לה.
את לעומת זאת בעלת יכולת לשנות את המצב שלך, אינך קטינה רכה בשנים בתלויה לגמרי בחסדי הוריה הגרושים או חסדי בני בנות זוגם. את יכולה לא רק לשנות אלא יכולה גם לעזור לעצמך- תתחילי מזה שתלכי להתייעץ עם אשת מקצוע על איך להתמודד עם הרגשות הקשים שלך ועם הקשיים שלך.
ועוד משהו
אי אפשר לעבוד על ילדים. הם יודעים מי באמת אוהב אותם (גם אם האהבה הזו תחת מגבלות קשות) ומי לא אוהב אותם (שזה בלשון המעטה במקרה הרגשות שלך כלפיה).
על אף שזה קשה לך נסי לראות את זה דרך עיניה של ילדה קטנה וחסרת אונים. הילדה שאת במו ידייך שמה את עצמך בתחרות איתה. והיא לא בתחרות איתך. היא אפילו לא שום כוח לשים את רגלה הקטנה על מסלול ההתחרויות.
הקטנה הזו מגיעה לבקר אצל אשתו של אבא שלה, אישה שהייתה מעדיפה שהיא תכחד מהעולם. מה היא תעשה עכשיו? איך תשרוד את הזמן המאמלל הזה?
אני עוד זוכרת מימי כילדה קטנה את הדודות הפולניות שלי, שרצו לנשק אותי או לצבוט לי את הלחי, במפגשים משפחתיים.
אמאל'ה, כמה שפחדתי מהן. מה עשיתי? ברחתי. איך שנכנסתי ישר איתרתי את כיוון המילוט האפשרי והמשכתי להתחמק מהן עד שהורי גאלו אותי מיסורי והכריזו סוף סוף שהולכים הביתה.
אני נחרדת רק לחשוב מה אם לא הייתה לי את האפשרות ללכת הביתה עם שני ההורים שלי...מה אם זה הבית שהיה לי. או זה הבית שהייתי נאלצת, גם אם אני מפחדת מזה מוות, להגיע אליו כדי לבקר את אבא שלי. בית שלא רק שלא מעניקים לי בו יחס טוב וחם אלא חד צדדית מצפים בו רק שאהיה ילדה מנומסת גם אם באותו זמן ממש נותנים לי יחס רע. בית שחלק אינטגרלי ממנו זו אישה ששונאת אותי על עצם קיומי ועל זה שאני בתה של אמא שלי. מה הייתי אני כילדה בת חמש, יכולה לעשות אז?
אי אפשר לעבוד על ילדים. הם יודעים מי באמת אוהב אותם (גם אם האהבה הזו תחת מגבלות קשות) ומי לא אוהב אותם (שזה בלשון המעטה במקרה הרגשות שלך כלפיה).
על אף שזה קשה לך נסי לראות את זה דרך עיניה של ילדה קטנה וחסרת אונים. הילדה שאת במו ידייך שמה את עצמך בתחרות איתה. והיא לא בתחרות איתך. היא אפילו לא שום כוח לשים את רגלה הקטנה על מסלול ההתחרויות.
הקטנה הזו מגיעה לבקר אצל אשתו של אבא שלה, אישה שהייתה מעדיפה שהיא תכחד מהעולם. מה היא תעשה עכשיו? איך תשרוד את הזמן המאמלל הזה?
אני עוד זוכרת מימי כילדה קטנה את הדודות הפולניות שלי, שרצו לנשק אותי או לצבוט לי את הלחי, במפגשים משפחתיים.
אמאל'ה, כמה שפחדתי מהן. מה עשיתי? ברחתי. איך שנכנסתי ישר איתרתי את כיוון המילוט האפשרי והמשכתי להתחמק מהן עד שהורי גאלו אותי מיסורי והכריזו סוף סוף שהולכים הביתה.
אני נחרדת רק לחשוב מה אם לא הייתה לי את האפשרות ללכת הביתה עם שני ההורים שלי...מה אם זה הבית שהיה לי. או זה הבית שהייתי נאלצת, גם אם אני מפחדת מזה מוות, להגיע אליו כדי לבקר את אבא שלי. בית שלא רק שלא מעניקים לי בו יחס טוב וחם אלא חד צדדית מצפים בו רק שאהיה ילדה מנומסת גם אם באותו זמן ממש נותנים לי יחס רע. בית שחלק אינטגרלי ממנו זו אישה ששונאת אותי על עצם קיומי ועל זה שאני בתה של אמא שלי. מה הייתי אני כילדה בת חמש, יכולה לעשות אז?
אני הייתי תמיד זו שמדובבת אותה
ורכה אליה... השינוי ביחס התחיל ממנה (יותר נכון, התמשך ובא בגלים כל הזמן), כתגובה מגורם החיצוני שהוא האם, כך שאני לא הייתי מצביעה עלייי כעל הגורם שהביא לעוינות שלה אבל בהחלט לא מצליחה לשקם את היחסים בחזרה ולא מרגישה רצון.
אותו יחס כלפי האב (חמור מכך) והוא כל הזמן מותק אליה ואוהב אותה בצורה הכי תמימה שיש. זה כל הזמן מרגיש שהילדה עושה מניפולציות במצוות האם, כולל הטרוניות כלפיי.
כיוון שאני לא יכולה לזייף ביקשתי נתק. לי זה נראה מצב סביר...
ורכה אליה... השינוי ביחס התחיל ממנה (יותר נכון, התמשך ובא בגלים כל הזמן), כתגובה מגורם החיצוני שהוא האם, כך שאני לא הייתי מצביעה עלייי כעל הגורם שהביא לעוינות שלה אבל בהחלט לא מצליחה לשקם את היחסים בחזרה ולא מרגישה רצון.
אותו יחס כלפי האב (חמור מכך) והוא כל הזמן מותק אליה ואוהב אותה בצורה הכי תמימה שיש. זה כל הזמן מרגיש שהילדה עושה מניפולציות במצוות האם, כולל הטרוניות כלפיי.
כיוון שאני לא יכולה לזייף ביקשתי נתק. לי זה נראה מצב סביר...
ממנה, שוב, זו ילדה בת חמש
את לא מדברת על אדם בוגר שהסטטוסים שלכם שווים פחות או יותר.מדובר על ילדה רכה, לה אין כוחות משלה. הבוגרים שאחראים עליה הם שקובעים את גורלה. האמא שלה עושה מניפולציות וזה עובר אלייך הביתה דרך הילד, אבל הילדה היא כלי במשחק הזה ולא שחקן שמנהל את המשחק. המניפולציות זה מנגנון השרדות. אם היא לא תשרת את האינטרסים של אמא שלה יבולע לה מצד אמה.
היא לא מפלצת, גם אם את חווה אותה ככזו. את חייבת להיות מודעת שהכול נובע מהמצוקה שלה ולכך שלה אין דרך אחרת לשרוד את החיים האלה. מה היא תעשה, תארוז תרמיל ותנדוד לבית אחר שם מקבלים אותה בלי לראות בה את המניפולציות של אמא שלה? הלוואי ואת ובעלך תמצאו לה דרך כזו שמאפשרת לה מקום בטוח לגדול בלי להזדקק למניפולציות. זה בידיים שלכם. וכן, את צודקת במובן שכשיש מקרה של הסתה זו התמודדות קשה ביותר. לא מקנאה בך.
את לא מדברת על אדם בוגר שהסטטוסים שלכם שווים פחות או יותר.מדובר על ילדה רכה, לה אין כוחות משלה. הבוגרים שאחראים עליה הם שקובעים את גורלה. האמא שלה עושה מניפולציות וזה עובר אלייך הביתה דרך הילד, אבל הילדה היא כלי במשחק הזה ולא שחקן שמנהל את המשחק. המניפולציות זה מנגנון השרדות. אם היא לא תשרת את האינטרסים של אמא שלה יבולע לה מצד אמה.
היא לא מפלצת, גם אם את חווה אותה ככזו. את חייבת להיות מודעת שהכול נובע מהמצוקה שלה ולכך שלה אין דרך אחרת לשרוד את החיים האלה. מה היא תעשה, תארוז תרמיל ותנדוד לבית אחר שם מקבלים אותה בלי לראות בה את המניפולציות של אמא שלה? הלוואי ואת ובעלך תמצאו לה דרך כזו שמאפשרת לה מקום בטוח לגדול בלי להזדקק למניפולציות. זה בידיים שלכם. וכן, את צודקת במובן שכשיש מקרה של הסתה זו התמודדות קשה ביותר. לא מקנאה בך.
אם ככה, האם כשאני לא בתמונה
לא יותר קל? (אני מבקשת לצמצם מגע, עדיין תראה את אבא כמה שהיא רוצה)
הרי עד עכשיו לא הייתי. 3 שנים היה מביא אותה למקומות אחרים.
אז למה לדחוף לי אותה בכוח עכשיו?
את מבינה מה אני אומרת?
בחיים לא הייתי רעה אליה ולא אהיה כמה שינסו להציג את זה. אבל לא יכולה להכיל אותה יותר ואני מרגישה שזה תפקיד של אבא ולא של אישה זרה.
היא לא מפלצת *באמת* אבל יש שם דברים מאוד מאיימים מבחינתי כאמור, רגשית (קשר שאני לא רואה שהולך למקומות טובים כי ההשפעה הרעה לא תיגמר לעולם, אבא תמיד יהיה רק ארנק ופיסת שטיח שאפשר לדרוך עליה) ופיסית (הבת שלי).
לא יותר קל? (אני מבקשת לצמצם מגע, עדיין תראה את אבא כמה שהיא רוצה)
הרי עד עכשיו לא הייתי. 3 שנים היה מביא אותה למקומות אחרים.
אז למה לדחוף לי אותה בכוח עכשיו?
את מבינה מה אני אומרת?
בחיים לא הייתי רעה אליה ולא אהיה כמה שינסו להציג את זה. אבל לא יכולה להכיל אותה יותר ואני מרגישה שזה תפקיד של אבא ולא של אישה זרה.
היא לא מפלצת *באמת* אבל יש שם דברים מאוד מאיימים מבחינתי כאמור, רגשית (קשר שאני לא רואה שהולך למקומות טובים כי ההשפעה הרעה לא תיגמר לעולם, אבא תמיד יהיה רק ארנק ופיסת שטיח שאפשר לדרוך עליה) ופיסית (הבת שלי).
אני רואה במצב הזה הזדמנות גדולה
לך יש תינוקת משלך כך שעוד לא התנסת בזה אבל יש כל כך הרבה מצבים בגידול ילדים, שאנו עשויים להרגיש שהם בלתי נסבלים. ועדיין אנו לא נעלמים מהבית בתגובה למצב, ולא בורחים מחייהם או מבריחים אותם מחיינו. מדובר אז בילדים הביולוגים שלנו. הם כל כך שלנו שלא נחשוד שמישהו בוגר שתל בהם מניפולציות להוציא אותנו מכלינו. אך מה כשמדובר בילדים שאינם הילדים הביולוגים שלנו- לפי טענתך, אהה. היא לא שלי אז אני לא חייבת. ואת כל כך מהר מרשה לעצמך לשכוח שהילדה הזו היא קודם כל ילדה קטנה. ואת גם לא ממש מביטה לעתיד, לא הקרוב ולא הרחוק. כי לו כן היית לא מוותרת לעצמך אלא מנסה להתמודד היית יכולה לראות במצב הזה הזדמנות.
ההזדמנות היא במובן הזה שהיום זו ילדה רכה בשנים. היא הייתה תינוקת כשרק הכרת אותה. חשבי על זה שאת רוב חייה הקצרים עד כה היא חיה כשאת שם ברקע. ואת לא סתם שכנה בבית אקראי אלא האישה של אבא שלה.
כלומר, תרצי או לא תרצי אבל את מהווה דמות משמעותית בחייה. מכאן את יכולה לקחת את זה למקום תבוסתני ולומר אוקיי אני לא רוצה לסבול את השיט הזה. עדיף שתמות ותלך לעשות זאת רחוק ממני. ושוב, את באכזריות שוכחת מי עומדת מולך. לא אמא שלה, אלא ילדה קטנה וחסרת אונים.
ואת יכולה גם לנסות למצוא פתרונות אחרים. לא כאלה שיצמצמו את נוכחותכן אחת בחיי השנייה, אלא שיהפכו את הנוכחות הזו לחיובית. את יכולה להפוך להיות דמות לא רק משמעותית אלא גם חיובית בחייה.
את יכולה להעניק לה משהו שאין לה אצל אמא שלה וזה לקבל אותה, לרצות בה בלי לכופף אותה, כחומר ביד היוצר. בלי לעשות ממנה שטיח דרוס שעדיף שיתפגר או יעלם מחייך.
הקטנה הזו תגדל. אם תמשיכי בדרך שלך העתיד לא צופן לקשר שלכם טובות. את יוצרת לעצמך, במו ידייך אישה שתהיה רק פגועה ממך. היא תזכור לך תמיד את זה שמהרגע הראשון לא אהבת אותה. ואת זה שרק חיפשת את הדרך להרחיק אותה.
ואני לגמרי לגמרי לא מסכימה איתך לגבי אבא זה רק ארנק ושטיח שאפשר לדרוך עליו. ושאחות קטנה לא ביולוגית היא שטיח לדרוך עליו. זו התפישה שלך לעניין. ביכולתך לשנות אותה. אבא הוא דמות משמעותית וחיובית שיש לו הרבה לתת בנוסף לכסף (כן, גם כסף) ומה לעשות אבל חלק מגידול ילדים זה גם לספוג אותם. להכיל אותם. זה לא אומר לתת להם לדרוך עליך אבל כאן לפחות מדובר בילדים קטנים שלגמרי אין לחשוד בהם שיש להם את המסוגלות לדרוך על מישהו. את הכיעור הזה רק בוגרים יודעים.
לך יש תינוקת משלך כך שעוד לא התנסת בזה אבל יש כל כך הרבה מצבים בגידול ילדים, שאנו עשויים להרגיש שהם בלתי נסבלים. ועדיין אנו לא נעלמים מהבית בתגובה למצב, ולא בורחים מחייהם או מבריחים אותם מחיינו. מדובר אז בילדים הביולוגים שלנו. הם כל כך שלנו שלא נחשוד שמישהו בוגר שתל בהם מניפולציות להוציא אותנו מכלינו. אך מה כשמדובר בילדים שאינם הילדים הביולוגים שלנו- לפי טענתך, אהה. היא לא שלי אז אני לא חייבת. ואת כל כך מהר מרשה לעצמך לשכוח שהילדה הזו היא קודם כל ילדה קטנה. ואת גם לא ממש מביטה לעתיד, לא הקרוב ולא הרחוק. כי לו כן היית לא מוותרת לעצמך אלא מנסה להתמודד היית יכולה לראות במצב הזה הזדמנות.
ההזדמנות היא במובן הזה שהיום זו ילדה רכה בשנים. היא הייתה תינוקת כשרק הכרת אותה. חשבי על זה שאת רוב חייה הקצרים עד כה היא חיה כשאת שם ברקע. ואת לא סתם שכנה בבית אקראי אלא האישה של אבא שלה.
כלומר, תרצי או לא תרצי אבל את מהווה דמות משמעותית בחייה. מכאן את יכולה לקחת את זה למקום תבוסתני ולומר אוקיי אני לא רוצה לסבול את השיט הזה. עדיף שתמות ותלך לעשות זאת רחוק ממני. ושוב, את באכזריות שוכחת מי עומדת מולך. לא אמא שלה, אלא ילדה קטנה וחסרת אונים.
ואת יכולה גם לנסות למצוא פתרונות אחרים. לא כאלה שיצמצמו את נוכחותכן אחת בחיי השנייה, אלא שיהפכו את הנוכחות הזו לחיובית. את יכולה להפוך להיות דמות לא רק משמעותית אלא גם חיובית בחייה.
את יכולה להעניק לה משהו שאין לה אצל אמא שלה וזה לקבל אותה, לרצות בה בלי לכופף אותה, כחומר ביד היוצר. בלי לעשות ממנה שטיח דרוס שעדיף שיתפגר או יעלם מחייך.
הקטנה הזו תגדל. אם תמשיכי בדרך שלך העתיד לא צופן לקשר שלכם טובות. את יוצרת לעצמך, במו ידייך אישה שתהיה רק פגועה ממך. היא תזכור לך תמיד את זה שמהרגע הראשון לא אהבת אותה. ואת זה שרק חיפשת את הדרך להרחיק אותה.
ואני לגמרי לגמרי לא מסכימה איתך לגבי אבא זה רק ארנק ושטיח שאפשר לדרוך עליו. ושאחות קטנה לא ביולוגית היא שטיח לדרוך עליו. זו התפישה שלך לעניין. ביכולתך לשנות אותה. אבא הוא דמות משמעותית וחיובית שיש לו הרבה לתת בנוסף לכסף (כן, גם כסף) ומה לעשות אבל חלק מגידול ילדים זה גם לספוג אותם. להכיל אותם. זה לא אומר לתת להם לדרוך עליך אבל כאן לפחות מדובר בילדים קטנים שלגמרי אין לחשוד בהם שיש להם את המסוגלות לדרוך על מישהו. את הכיעור הזה רק בוגרים יודעים.
אז זהו
שכל השנים האלו ליוויתי את בעלי במסגרות הטיפוליות במעורבות מלאה (מתוך דאגה לו, הוא טוב מדי ואכל הרבה חרא והרגשתי שיש צורך להרתם ולהראות שיש לו גב ותמיכה והוא לא איזה גרוש מסכן שהולך עכשיו לשכב כדי שידרכו עליו, מה שקורה להרבה גרושים שאין להם תמיכה). ותמיד סיפרו לי שאני סה"כ אשתו ושמבחינת הילדה הכי טוב שאהיה סתם ברקע. אז אני לא כ"כ מקבלת את זה שאני דמות משמעותית... כלומר מבחינת הסביבה אני לא (בעיקר בפונקציה של להתמזג ברקע), עד שאני מגלה רצונות משלי. פתאום אני איזה מרכז של איזו דרמה שבאמת באמת לא נוגעת לי.
תודה על התגובה, אני מאוד מעריכה ובאמת לקחתי איתי הרבה דברים...
שכל השנים האלו ליוויתי את בעלי במסגרות הטיפוליות במעורבות מלאה (מתוך דאגה לו, הוא טוב מדי ואכל הרבה חרא והרגשתי שיש צורך להרתם ולהראות שיש לו גב ותמיכה והוא לא איזה גרוש מסכן שהולך עכשיו לשכב כדי שידרכו עליו, מה שקורה להרבה גרושים שאין להם תמיכה). ותמיד סיפרו לי שאני סה"כ אשתו ושמבחינת הילדה הכי טוב שאהיה סתם ברקע. אז אני לא כ"כ מקבלת את זה שאני דמות משמעותית... כלומר מבחינת הסביבה אני לא (בעיקר בפונקציה של להתמזג ברקע), עד שאני מגלה רצונות משלי. פתאום אני איזה מרכז של איזו דרמה שבאמת באמת לא נוגעת לי.
תודה על התגובה, אני מאוד מעריכה ובאמת לקחתי איתי הרבה דברים...
mother cat
New member
אני לא חושבת שלהעלם מהבית כל פעם שהיא
מגיעה זה פתרון ארוך טווח. בעצם, זה לא פתרון בכלל - זו בריחה מהבעיה. ואם את בורחת, למה שמשהו אחר שם יתמודד?
הגרושה מרעילה אותה נגדך ונגד בעלך? חשוב לא להכנע לזה ולא לרדת לרמה - פשוט להמשיך להיות שם, לקבל אותה, לעודד אותה, ולתת לה להרגיש את היציבות שלכם. אם תתפוררו מול ה"מתקפה" הזו, לעולם לא תוכלו לשקם את היחסים.
אגב אם יש משהו אחד שלמדתי מהאמהות שלי, ובעיקר כשנכנסנו לגיל שנתיים הנורא (שמתחיל הרבה לפני גיל שנתיים...) - זו המנטרה "אין קהל = אין הצגה". אז היא נכנסת הביתה ורצה לחדר - אז מה? אם תכעסי ותעלבי, היא תמשיך לעשות את זה. אם תרוצי ודובבי אותה, גם כן תמשיך. ומה אם תגידי לה שלום ותניחי לה? כשתבין שזה לא משפיע עלייך - היא תפסיק.
מגיעה זה פתרון ארוך טווח. בעצם, זה לא פתרון בכלל - זו בריחה מהבעיה. ואם את בורחת, למה שמשהו אחר שם יתמודד?
הגרושה מרעילה אותה נגדך ונגד בעלך? חשוב לא להכנע לזה ולא לרדת לרמה - פשוט להמשיך להיות שם, לקבל אותה, לעודד אותה, ולתת לה להרגיש את היציבות שלכם. אם תתפוררו מול ה"מתקפה" הזו, לעולם לא תוכלו לשקם את היחסים.
אגב אם יש משהו אחד שלמדתי מהאמהות שלי, ובעיקר כשנכנסנו לגיל שנתיים הנורא (שמתחיל הרבה לפני גיל שנתיים...) - זו המנטרה "אין קהל = אין הצגה". אז היא נכנסת הביתה ורצה לחדר - אז מה? אם תכעסי ותעלבי, היא תמשיך לעשות את זה. אם תרוצי ודובבי אותה, גם כן תמשיך. ומה אם תגידי לה שלום ותניחי לה? כשתבין שזה לא משפיע עלייך - היא תפסיק.
mother cat
New member
את לא חייבת לזייף חיבוקים נשיקות וחיוכים
רק להיות נעימה אליה, ולא להגרר אחריה התנהגותה (שמן הסתם מושפעת מאמה). אני חושבת שחשוב שתמשיכי כן להיות נוכחת - הבעיה לא תפתר יום בהיר אחד כשאינך בתמונה, והרי אי אפשר להמשיך "הפרדת רשויות" לנצח. בזה שאת נשארת שם את מעבירה מסר - שאת לא מתפרקת ולא מפחדת ממה שקורה, ושאת יכולה "להכיל" אותה. בבוא היופ, מהמקופ הה יכולה להתפתח דווקא מערכת יחסים יפה...
תשנני לעצמך "אין קהל = אין הצגה" - עובד נהדר על פעוט בן שנתיים שצורח כי הוא לא מקבל בדיוק מה שהוא רוצה, ותתפלאי - עובד באותה יעילות גם על בני ה-11 וה-14.5 של בעלי... הרבה יותר טוב מאשר להתעצבן, לריב או להתמקח.
מצאתי לך את הלינק להודעה של הפסיכולוג עמי ברונסקי - תקראי את תשובתו לשאלה מספר 2 - איך מתמודדים עם הרעלה של גרוש/גרושה:
http://www.tapuz.co.il//forums2008/viewmsg.aspx?ForumId=693&MessageId=163579515
שמחה לשמוע שאתם מתחילים טיפול ואני מקווה שזה יתן פרספקטיבה.
רק להיות נעימה אליה, ולא להגרר אחריה התנהגותה (שמן הסתם מושפעת מאמה). אני חושבת שחשוב שתמשיכי כן להיות נוכחת - הבעיה לא תפתר יום בהיר אחד כשאינך בתמונה, והרי אי אפשר להמשיך "הפרדת רשויות" לנצח. בזה שאת נשארת שם את מעבירה מסר - שאת לא מתפרקת ולא מפחדת ממה שקורה, ושאת יכולה "להכיל" אותה. בבוא היופ, מהמקופ הה יכולה להתפתח דווקא מערכת יחסים יפה...
תשנני לעצמך "אין קהל = אין הצגה" - עובד נהדר על פעוט בן שנתיים שצורח כי הוא לא מקבל בדיוק מה שהוא רוצה, ותתפלאי - עובד באותה יעילות גם על בני ה-11 וה-14.5 של בעלי... הרבה יותר טוב מאשר להתעצבן, לריב או להתמקח.
מצאתי לך את הלינק להודעה של הפסיכולוג עמי ברונסקי - תקראי את תשובתו לשאלה מספר 2 - איך מתמודדים עם הרעלה של גרוש/גרושה:
http://www.tapuz.co.il//forums2008/viewmsg.aspx?ForumId=693&MessageId=163579515
שמחה לשמוע שאתם מתחילים טיפול ואני מקווה שזה יתן פרספקטיבה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.