כותבת. סוף סוף.

[קטנה ונוירוטית]

כותבת. סוף סוף.

אבא שלי. כמעט 13 שנים עברו מאותו יום בו הפכת את החיים של כולנו מהקצה אל הקצה. 13 שנים ונראה כאילו חיים שלמים עברו. כל מה שפספסת בדרך ועוד תפספס. תיכון צבא אוניברסיטה חתונה... וזה בחגים וזה בימי הולדת וזה על שולחן השבת. וזה תמיד שם החלל הזה שלא נסגר. שנשאר כמו פצע פתוח שמסרב לסלוח לך, כי לסלוח זה כמו לקבל את מה שעשית ואיך אפשר לקבל כזה דבר? ריסקת אותי, ריסקת משפחה שלמה וזה לא נסלח. שום דבר לא חזר להיות כמו שהיה. ולסלוח זה להתגעגע יותר ממה שאני כבר מתגעגעת ואני לא יודעת אם יש בי כוחות לזה. אז עכשיו אני כותבת ואני אפילו לא יודעת למה, אולי כי אמרו לי לנסות לשחרר אותך, אני לא יודעת אם זה אפשרי אבל אולי כדאי לי לנסות. אני מתפללת לזה שלמעלה שייתן לי כוחות נפש להתמודד עם הכל ובעזרתו גם יום אחד להיות אמא מדהימה כמו זו שלה זכיתי. להיות אשה טובה ותומכת לבעלי. להיות טובה בעבודה שלי ולהצליח. להאחז חזק חזק בכל הדברים הטובים שסובבים אותי ולזכור שזה היה המבחן שלי, זה חישל וחיזק אותי והפך אותי למי שאני היום. ועדיין, אני שונאת אותך. אם היית חי, הייתי אומרת שהלוואי שתמות.

 

[אחשל]

לפרוק את המשא, סוף סוף

כתבת כ"כ מדויק את הכאב שלך, שלנו. את החששות ממשמעות הרגשות שלנו, הסליחה שלנו, הכעס שלנו. את החשש ממה שיקרה אם ננסה לשחרר ולהשתחרר מהמשא. איך סחבת את זה 13 שנים? איך התמודדת עד עכשיו?

 

[קטנה ונוירוטית]

לא התמודדתי...

כעסתי, שנאתי, מחקתי.. עד היום אני לא מדברת בקלות. אני מספרת שהוא נפטר. רק כשאני מרגישה קרובה מספיק אני משתפת. אני מתביישת בו מאוד ומתביישת שזהו האדם שהביא אותי לעולם. כמה שהיה גאון, רציונאלי, מחושב, אחראי, כך היה גם טיפש, שפוחד להתמודד. אם לפחות היה משאיר מכתב, אם לפחות הייתי יודעת שאכפת לו. שכואב לו להשאיר אותנו בלעדיו. היתה לי ילדות מושלמת שאני חולמת לתת בבוא היום גם לילדים שלי. וברגע אחד הכל התנפץ, התרסק כמו מגדל של קלפים. איבדתי שליטה, איבדתי את הביטחון והיציבות שלי. היום אני במקום אחר, שונה, אבל החלל הזה שהשאיר לא מתמלא אף פעם. וכשאני בבית שלי ואמא לא לידי מותר לי לשמוע פוליקר, כי פוליקר עושה לה עצוב ומזכיר לה אותו. וכשאני שומעת אני נזכרת ולפעמים זה זיכרון נעים. המון פסיכולוגים כבר היו לי וזרקתי. נהיה לי ״חופר״ מדיי באיזהשהו שלב. עד היום אני מרגישה לפעמים ש״כבד״ לי מדיי בשיחות ארוכות עליו. אולי הכתיבה תתן לי פורקן.

 

[sharpantie]

חבל להישאר עם הכעס

עברו הרבה שנים מאז שאבא שלך התאבד. לא כתבת דבר על הסיבות או על הרקע שבעקבותיהם שם קץ לחייו. את גם לא חייבת. אבל אילו היית מאפשרת לעצמך בכל זאת '' לחפור '' בנושא, אולי זה היה מרכך קצת את הכעס שאת שומרת בליבך כל כך הרבה שנים.

אני מאמין שבכולנו, כל בני משפחה של אדם שהתאבד, היה כעס על המעשה.
''איך הוא העיז להתאבד ולהשאיר אותי ככה לבד בעולם''.
עם השנים ועיבוד האבל והכאב, אצל רוב האנשים הכעס נרגע ומקבל ''צורה'' אחרת, המאפשרת להמשיך בחיים בלי שהטראומה תלווה אותנו כל הזמן.

הכתיבה באמת משחררת ונותנת פורקן ללחצים ומועקות הרובצים על הנפש.
את יכולה כמובן להמשיך ולכתוב כאן. יחד עם זאת חשוב שתמצאי את הדרך
לשחרר את הכעס שנמצא בך בדרכים נוספות.

 

[קטנה ונוירוטית]

אני לא מבינה איך אפשר לשחרר?

איך אפשר ״לעבד״ את הכעס? עוד ״לחפור״ בו? עוד להרגיש שאני טוחנת מים? איך הגעת למצב הזה שנרגעת? אני אשמח לדעת...

 

[הילה קר]

דרך להתמודד

היי, גם אני חוויתי אובדן, שקרה לפני כמעט שנתיים.
ודברים שקראתי בקב' של הפייס [ אובדן ואבל - השלב שאחרי ] אודות האבל והנצחה ושחרור הזיכרון, עזרו לי לעשות סדר בראש. ממליצה לך לקרוא שם את הטקסטים שנכתבו.


וחוץ מזה שלא תדעי עוד צער ושתגיעי להחלמה והשלמה עם האובדן.
ואין מה להתבייש בבחירות של האחים שלנו. זה שלהם. לא שלנו.

 

[pumish]

את מבטאת בדיוק מה שכמעט כולם מרגישים

התחברתי מאוד למה שאמרת.
הכעס שלך בהחלט במקום. המעשה שאביך עשה הוא מעשה בלתי נסלח. הוא חשב רק על עצמו, וכרגע, אני מבטיח לך, הוא משלם מחיר מאוד כבד על המעשה הנורא שהוא עשה.
אמרו לך לנסות לשחרר אותו? מי הגאון שיעץ לך את השטות הזאת? זה לא עובר לעולם. לאלו שנרפאו, כמוני למשל, לכל הפחות תשאר צלקת.
את צודקת מאוד, שזה היה המבחן שלך. אני שמח לשמוע שזה חיזק וחישל אותך. זה אומר שעברת את המבחן בהצלחה רבה.
אגב,
אני רואה שיש בך רמה מסויימת של אמונה. רמת האמונה הזו לא מספיקה לרפא אותך. את חייבת לדעת במאה אחוז (99 אחוז לא מספיק) שיש פה מישהו שמנהל את העניינים. זה ישנה את הראייה שלך לגמרי על החיים, ועל כול המאורעות שעברת ושאת עתידה לעבור.
יש אינספור עדויות לקיומה של ישות כזו. הנה דוגמא
https://www.youtube.com/watch?v=JiMqzN_YSXU

 

[קטנה ונוירוטית]

גם אני חושבת שיש מי שמנהל, אבל..

האם לא נכון לומר שזה שמנהל הוא זה שצריך להחליט מתי אדם מסיים את חייו, ולא האדם עצמו? הרי אסור להתאבד לפי הדת. אסור לקום ולהגיד די, כי מי שם אותך בעצם להגיד די? אז תבואו ותגידו שאם הוא היה רוצה להשאיר אותו כאן הוא לא היה מצליח להתאבד? הוא היה נשאר? או שהוא פשוט ״ויתר״ עליו, כי ראה שהוא לא מסוגל לעזור לעצמו? לפעמים אני מנסה לחשוב ולהסביר לעצמי שברגעים האחרונים הוא כבר היה במצב פסיכוטי לחלוטין והיה כמו משוגע, ואי אפשר הרי לכעוס על אדם משוגע. אבל מה עם התקופה שלפני? למה לא לקחת עזרה? למה לא טיפלת בעצמך? אני מאמינה שכהורה אין לך את ה״פריבילגיה״ הזו להתחרפן. גם כבעל. כראש הבית. יש מי שתלוי וזקוק לך, יש מי שצריך אותך. אז איך הלכת והפקרת הכל? מה שכן אני מאמינה ויודעת שזה שלמעלה נותן מבחנים קשים לחיילים הכי חזקים. ואם זה היה המבחן שלי כנראה שהוא מחזיק ממני... מיד מתיישבת לראות את הסרט.

 

[עכשיואני2]

אי אפשר להסביר למה מגיעים למקום הזה

לצערי זה כמעט בלתי אפשרי להסביר למה אביך הגיע למקום הזה.
אני רושם זאת כי אני הייתי שם, וכן, אותי הצילו (וזה מאוד טרי אצלי...)
אני לא איש מקצוע, ואני לא יודע האם להגיד לך שבמצב הזה אתה כבר פסיכוטי או משוגע או מה שזה לא יהיה. גם אי אפשר לכעוס או לא לכעוס על מי שהגיע למקום הזה.
שוב, אני לא יודע מה היה המקרה האישי שלך, המקרה האישי שלי הוביל אותי למקום שרציתי לסיים את חיי וגם הוצאתי את המחשבה הזו לפועל ושוב לשמחתי היא לא הצליחה, למרות שעשיתי מאמץ לא מבוטל שהיא תצליח. כן חשוב לי להגיד לך שאני בטיפול של אנשי מקצוע עוד לפני וגם הם לא זיהו את הבעיה בזמן וגם הם נדהמו לשמוע על הצעד שלי. רשמת שכהורה ״אין לך את הזכות״, אז זהו, שלמרות היותינו הורים, בשלב הזה שאתה מקבל את ההחלטה - אתה לא זוכר או שאתה בוחר להתעלם מהחובה הזו מהסיבה (לפחות אצלי) שהכאב היה כל כך חזק, שבאמת לא ראיתי דרך איך להתמודד איתו. (אני עדיין מחפש דרכים להתמודדות האישית שלי דרך אגב). לגבי איך ולמה הוא הלך ו״הפקיר״, אין לי מושג מה המקרה הפרטי שלך, אבל לולי היו מצילים אותי, אני יכול להגיד לך שמבחינה כלכלית בני ביתי לא היו ניזוקים. מבחינה נפשית - אין לי ספק שריחמו עלי ועל בני ביתי ומנעו מהם את הכאב האכזרי הזה ועל כך אני מודה מכל הלב.
וכן, זה מבחן קשה כמו כל המבחנים בחיים, יכול רק לאחל לך בהצלחה בדרכך ומקווה מאוד שעזרתי לך לראות טיפה ולהבין טיפה את הראש של אבא שבחר להתאבד ובסוף היה לו את המזל שיצילו אותו.

 

[yarden43211]

"אתה לא זוכר או שאתה בוחר להתעלם מהחובה".

סליחה המשפט הזה מקומם אותי. אבא שלי התאבד לפני שנים רבות, מעולם לא שמעתי ולא קראתי מחשבות של אב שניסה להתאבד.
שנים רבות אני חושבת על סיבות ותרוצים להתאבדות שלו. גם אני אמא ולכלנו יש רגעים של משברים קשים בחיים שלנו והמחשבה על הילדים היא התרוץ הראשון שבגללו אני לא אתאבד. אם כל הכאב איך אפשר להפקיר את המשפחה שלך ולהתעלם? איך? איך? איך?

 

[עכשיואני2]

אני לא מנסה להסביר

אני רק יכול להגיד שבנקודת זמן מסויימת הכל כל כך שחור שאתה לא מסוגל לראות מעבר לצער שלך.
כן, זו נקודת מבט מאוד אגואיסטית, אבל למען האמת, זו הפעם הראשונה שאני חושב שחשבתי רק על עצמי מזה 20 שנים שאני נשוי או אב לילדים.
אי אפשר להסביר את זה לצערי עד שלא נמצאים בצד הזה.
צר לי על אובדנך
&nbsp

 

[yarden43211]

פעם ראשונה מיזה 20 שנה שהיית אגואיסט!

טוב שלא הפעם האחרונה.

. אתה מגעיל אותי.

 

[pumish]

אתה כותב מהלב, ואני יודע שאתה אמיתי

אולי אפתיע אותך, אבל אני מבין אותך, ומאמין לך במאה אחוז.
רבים מאיתנו היו במצב כמו שתארת. היו לנו נקודות שפל, בהן הכול היה שחור. ובאמת בנקודות הזמן האלו אי אפשר, כמעט, לחשוב על כלום. גם לא על הקרובים ביותר.
זה כמו שמישהו מחזיק את הראש של מישהו מתחת למים. בנקודת הזמן הזו, אף אחד בטח שלא יחשוב על הכסף שיש לו בבנק, על המרצדס הנוצצת שעומדת בחניה, לא על אשתו אהובה ואפילו על שלשת ילדיו המתוקים. כול מה שהוא ירצה זה אויר לנשימה. לעיתים כשהאויר עוד שניה נגמר, יש כאלו שמוותרים ומפסיקים להילחם.
יחד עם כול זאת, אסור לעשות את המעשה הזה, וזה אך ורק בגלל, שבורא עולם אוסר את זה בתכלית האיסור. שום סיבה אחרת. כשאמרתי שהמעשה בלתי נסלח לכך התכוונתי.
אני שמח לשמוע שאתה מודה בפה מלא שזו הייתה טעות ,ושמשמים ריחמו עליך. בוא אגלה לך משהו - כמו שאני מכיר את המנגנון, ואני חושב שאני מכיר אותו לא רע בכלל, בגלל ההתערבות הזו (כשאלוקים מתערב, זה תמיד לטובה), יצרת עליך קיטרוג גדול, וככל הנראה מצפה לך מועד ב' (הלוואי ואני טועה).
אנא, אל תכשל שוב. אתה אהוב וחשוב מאוד.

 

[pumish]

תשובות לשאלות

את שואלת שאלות ברומו של עולם. אנסה לענות.
יפה אמרת. מי שנתן חיים רק הוא אמור לקבוע מתי יסתיימו, לפיו שיקוליו הוא.
יחד עם זאת ניתנה לאדם בחירה מלאה בחייו, ויש לו אפשרות לבחור אחרת. בורא עולם מתחנן שלא נבחר בחירות לא נכונות, כפי שהוא עצמו הורה בספר ההוראות שניתן לאנושות :
דברים ל' פסוק יט :"...החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה; ובחרת, בחיים."
מכאן ברור- יש לאדם אפשרות לבחור אחרת.
כל התכלית לשמה אנחנו נמצאים כאן, היא נסיון. מעמידים אותנו בנסיונות בכל רגע ובכל עניין. אנחנו מתבקשים לבחור נכון. אם לא היתה בחירה, אין שום משמעות לעצם קיומנו. יש אפשרות לשים אותנו מיד בגן עדן, אבל, בשפת הקבלה זה נקרא "לחם של בושה". בורא עולם מושלם והוא מעוניין לתת לנו מתנה מושלמת. מתנה שנקבל בחינם, יש בה טעם לפגם, והאדם יתבייש בה. כמובן שאין זה רצונו של הבורא.
למי שברא את העולם, אין שום אפשרות להתערב בבחירה, וזה לא בגלל שהוא מוגבל, אלא בגלל שהוא הגביל את עצמו בעניין הזה.
כשאדם מתאבד זה 100% בחירה של האדם עצמו, אחרת, כמובן, גם אי אפשר בשמיים לבוא אליו בטענות.
ומה לגבינו ?
בדיוק כמו שכתבת. אפשר לראות את הנסיון שלנו כנסיון מיוחד וקשה מאוד.
בדיוק כמו בצבא, הדרישות מלוחמים ביחידות העילית גבוהות מאוד, וזה בגלל שאלו אנשים עם יכולות יוצאות דופן. השכר, בסוף הוא, כמובן, בהתאם.
רק על העניין הזה את צריכה להיות שמחה ומאושרת בכל רגע,
אגב,
הוא לא כנראה מחזיק ממך, אלא בטוח שהוא מחזיק ממך וגאה בך בשמיים.