כידוע יש לי קושי בדחיית סיפוקים.לא מספיק רופא אחד ולא שניים

[3מרגו]

התחיל מלשאול אותו שאלות כלליות

שם,כתובת,גיל...ובני לא היה מבין מפעם הראשונה.במקום רחוב ענה על עיר.והיה מתקן.
לא היה זורם.אין מה לעשות.בחיי יום יום נראה ממש "רגיל".ככה לא.
שאל עוד שאלות.יותר אותי.קצת אותו.
קרא חומר.לגבי בעיות רגשיות ו"בעיות התנהגות" שהרופאה פתאום הדביקה.סתם.
שאל אם הוא אלים.אמרתי שההך.עדין ורגיש.שלא מתגרים בו.
הלכתי אליו לא כדי להסתפק באבחנה שנעשתה בפעם אחת.
אני הייתי צריכה לקבל החלטה מה לעשות עם ועדה.או סתם לחכות כמה חודשים ואולי למצוא את עצמי בלי שום דבר ברור ביולי.או לשלוח בינתיים את האבחנה שקיבלתי כבר וכתובה לפי DSM 5.שלא קיבלתי אותה ברצינות.
אז אני אשלח.

 

[אמא חמסה]

לא כל כך הבנתי...

מה ענית כשהרופא שאל אותך אם הילד אלים.

הילד ענה במקום שם רחוב שם העיר? ואז תיקן את עצמו?

האם הוא כתב לך בסוף האבחון שהילד על הספקטרום לפי דרישות ה-DSM?

האם שאל מה מטרת הביקור? מה ענית לו?

האם אפטר שאל אותך שאלות שמתאימות למה שכתוב ב-DSM? האם אמרת לו שבאת לבדוק אם הילד אוטיסט או אמרת לו מטרה אחרת? הוא שאל למה באת בטח, אז מה ענית לו?

 

[3מרגו]

בדיוק את הסיפור עם ועדה

הראתי לו מכתב.אני צריכה להביא להם הערכה פסיכיאטרית.לא אבחון.אז הוא נתן הערכה.כמה משפטים על מצב מורכב וילד בספקטרום וצריך לדחות עד האבחון.
נרארה לך שהוא יכול תוך שעה גם לשמוע למה הגעתי וגם לקרוא חומר וגם לדבר עם הילד וגם לתת לי להשלים את התשובות ולכתוב אבחנה שלמה?מוגזם.
למה אני אגיד לו משהו על ספקטרום.כאילו לא הייתי אצל הרופא המסטורי.שהבטיח לעזור.פשוט זרקו אותי מועדה אז באתי.
אני כבר לא זוכרת מה הוא כתב בהתאם ל-DSM ושאלות היו הגיוניות ולא חייבות להיות קשורות ל-DSM.
אמרתי שלא אלים,אולי אם מתגרים בו.ויש אחד כזה בכיתה.שמנהל שלו טוען שהוא עדין ויפרקו אותו...כלומר,ההפך.שאל על בעיות המשמעת...אז אמרתי שהכל מאחורינו.הכל היה.מה שכתוב בגן(בית ספר לא נתתי לו).אבל הילד השתנה וצריך לתת לו צ'אנס להיות עם בני גילו ובאזור.
אני ראיתי שמהתשובות שלי (ממנו באמת לא יצא הרבה) הוא התרשם שבית ספר התנהגותי זו בדיחה.לפני שהזכיר מילה "תקשורת" בסוף הפגישה אמר שיש "בעיות התפתחות".אני לא יודעת אם זה הולך יחד עם ספקטרום.התפתחות זה מתפתח עם הזמן ועם ספקטרום נולדים.או שאני לא מספיק מבינה במונחים.
כל שאלה שהוא שאל בני לא הבין מהתחלה.היה ניתן להבין שיש לו בעיות שמיעה.ואין לו.אפילו לגבי גיל אמר "אה?" וצריך היה להיזכר.בקושי

הכל בדיליי.
שאלו אותו אם יש מישהו ששונא אותו?אפשר היה להתרשם שהוא לא מכיר את מילה או כמו שציינתי לא שומע את השאלה.שני דברים לא נכונים.
אחרי שאלה הזאת הוא פתאום נזכר על מישהו בהסעה,קפץ והתחיל לדבר חזק וללכת קדימה ואחורה תוך הסבר מה הוא עושה.הייתי צריכה להתערב ולהסביר שלא מדובר במשהו אישי כלפי בני,פשוט זה אחד אחרי ניתוח במוח או משהו כזה שמתנהג אותו דבר כלפי כולם.