עזבי, קפת
כאילו שפטר חמור והשכנה העליזה (שנפלה עלינו בדיוק מאותה המרפסת שבה יורקים גרעיני אבטיח ומורידים סמאחטות לרחוב) לא היו פה מעולם. אני ממשיכה. באו ימי חמסין צהובים, חרולים גדשו פאתי עיר ריח זיעה, כתמי יתושים, ביצים שעירות וניחוח חציר, מהבילים כבישיה, קצרי רוח אנשיה, טעמם חמצמץ מריר, ואמהות עם ייאוש מול חופש אין קץ, זולגות ומטפסות עלי קיר. באו ימים ארוכים ודביקים, שירת מזגני הדלות ואין המוח חוכך בעצמו, אם עדנה הייתה אם הבלות לילות של מחנק ובקרים של אבק נמקים מול עצלות קרונות-זיכרון קרירים אל מול לילות ארוכים כגלות באו ימים קשים ומצחינים, נהמת ממטרות הפלדה, ואי שם לא חווה לדידו זו אלא אגדה אגדה מבהילה, מהבילה, מבחילה, אגדה שסופה לא נודע היא גנחה בערגה, מחתה זיעתה, נאנחה, ואמרה לו: תודה. פזמון: הורה לאורה, קדימה אחורה! ולא לשכוח גם למטה, בעיקר למטה הורה לאורה, עד חמסין יעבורה! הורה לאורה, שיניים נשבורה! נעלמו הלילות הקרירים-אפלים, עננים התאדו אל האופק עד שההיא בחצאית הקפלים כמעט ואיבדה את הדופק, הגיח משפך,עם צ'ופצ'יק חסר, התיז לכיוון הגחון העניין סודר, הדופק חזר וזיעתה ניחוחה סירחון