ככה אני, זה מה שאצלי...
לא מענייני הפורום, אך מרגישה צורך לשתף אתכם, חברים שלי... הסייחה שלי בועטת שוב... זה זמן מה, שאנחנו כאן מתבשלים עם העניין שלה. לפני כחודש, התברר לנו, שהחשדות שלנו נכונים - יש בעיות לה בעיות אכילה! זה התחיל כאשר שמנו לב, שאינה אוכלת כראוי, הערנו, שאלנו, בררנו והיא, לא משתפת פעולה - תעזבו אותי, אני אוכלת. אחרי כחודשיים אולי שלושה, חזרה מבילוי של כמה ימים באילת, ביקשה לשוחח איתי. ישבנו, שתינו לבד, שוחחנו. אמרה לי הסייחה המתוקה שלי, "אמא, את צדקת, אני לא אוכלת נכון, אני לא רוצה לאכול, כי אני פוחדת להשמין...". שוחחנו על עוד דברים שעולים במוחה הצעיר, המתבגר והסובל מעודף ההורמונים שמסעיר אותה בגיל הבעייתי הזה. הסכימה ללכת לרופאת המשפחה ולקבל ממנה עצה. הרופאה, חסרת רגישות לחלוטין, אבל קיבלה ממני תידרוך לפני, "הציעה" ללכת לתזונאית שהתמחותה "נוער". היינו שם, לפני שבוע, נפגשנו עם רופאת ילדים, שניסתה לדלות מהסייחה קצת פרטים בסיסיים על הרגלי התזונה שלה. המסקנות היו נחרצות - יש בעיית אכילה! חזרנו הביתה, אני עם רצון עז לטפל בבעייה, היא עם אנטי ענק, אחרי שנודע לה שיש הפרשי משקל, בין זה של הבית וזה של המרפאה, כמובן לרעתה. "עכשיו", הודיעה לי, "לא אוכל בכלל"! ואכן, היא אוכלת אולי אולי 500 קלוריות ליום, זה בתנאי ששתתה משקה ממותק, שאם לא, ארוחתה מסתכמת במנת סלט ירקות קטנה. לפני יומיים, שוב שיחה - דיבורים על התאבדות ומוות... מיותר לציין מה הרגשתי. מיד התחלתי להזעיק את כל מי שאני יכולה. פניתי לעו"ס שאני קשורה אליה, פניתי לעמותה שפועלת למען נוער במצוקה. אחרי שיחה ארוכה, שקיימתי היום, עם מתנדב מאותה עמותה, חזרתי הביתה ו"בישרתי" לה, שאין מנוס, יש בעיה - את סובלת מהפרעת אכילה, וצריך לטפל בזה. המהלכים הם כאלה שעלי לדווח לרווחה, משם הדרך קצרה מאוד.... כל שעליה לעשות, להתחיל לאכול!!! והיא? מסרבת בתוקף!!! "אין לי בעיה ותעזבו אותי, אני אעשה מה שאני רוצה, לא הולכת לשום טיפול, ייעוץ או שיחה". לא עזר לי גם שאמרתי לה שאנחנו לא שואלים אותה, שזו חובתנו ואנחנו נמלא אותה. בינתיים היא בועטת, מקווה שהיא תעזור כוחות ותעשה מעשה. שאם לא... אוהי, כאן תומך, עוזר, מקשיב ואיתי בכל שלב ושלב... אם ירצה ישתף אתכם ברגשותיו... בבקשה בבקשה אל תבקרו אותי, אל תשפטו אותי ואל תאמרו לי מה לעשות. אני יודעת מה עלי לעשות ואני עושה - היא תקבל את הטיפול על פי ההנחיות שנתנה לי העו"ס. בינתיים אנחנו (אוהי ואנוכי) זקוקים גם לתמיכתכם.
לא מענייני הפורום, אך מרגישה צורך לשתף אתכם, חברים שלי... הסייחה שלי בועטת שוב... זה זמן מה, שאנחנו כאן מתבשלים עם העניין שלה. לפני כחודש, התברר לנו, שהחשדות שלנו נכונים - יש בעיות לה בעיות אכילה! זה התחיל כאשר שמנו לב, שאינה אוכלת כראוי, הערנו, שאלנו, בררנו והיא, לא משתפת פעולה - תעזבו אותי, אני אוכלת. אחרי כחודשיים אולי שלושה, חזרה מבילוי של כמה ימים באילת, ביקשה לשוחח איתי. ישבנו, שתינו לבד, שוחחנו. אמרה לי הסייחה המתוקה שלי, "אמא, את צדקת, אני לא אוכלת נכון, אני לא רוצה לאכול, כי אני פוחדת להשמין...". שוחחנו על עוד דברים שעולים במוחה הצעיר, המתבגר והסובל מעודף ההורמונים שמסעיר אותה בגיל הבעייתי הזה. הסכימה ללכת לרופאת המשפחה ולקבל ממנה עצה. הרופאה, חסרת רגישות לחלוטין, אבל קיבלה ממני תידרוך לפני, "הציעה" ללכת לתזונאית שהתמחותה "נוער". היינו שם, לפני שבוע, נפגשנו עם רופאת ילדים, שניסתה לדלות מהסייחה קצת פרטים בסיסיים על הרגלי התזונה שלה. המסקנות היו נחרצות - יש בעיית אכילה! חזרנו הביתה, אני עם רצון עז לטפל בבעייה, היא עם אנטי ענק, אחרי שנודע לה שיש הפרשי משקל, בין זה של הבית וזה של המרפאה, כמובן לרעתה. "עכשיו", הודיעה לי, "לא אוכל בכלל"! ואכן, היא אוכלת אולי אולי 500 קלוריות ליום, זה בתנאי ששתתה משקה ממותק, שאם לא, ארוחתה מסתכמת במנת סלט ירקות קטנה. לפני יומיים, שוב שיחה - דיבורים על התאבדות ומוות... מיותר לציין מה הרגשתי. מיד התחלתי להזעיק את כל מי שאני יכולה. פניתי לעו"ס שאני קשורה אליה, פניתי לעמותה שפועלת למען נוער במצוקה. אחרי שיחה ארוכה, שקיימתי היום, עם מתנדב מאותה עמותה, חזרתי הביתה ו"בישרתי" לה, שאין מנוס, יש בעיה - את סובלת מהפרעת אכילה, וצריך לטפל בזה. המהלכים הם כאלה שעלי לדווח לרווחה, משם הדרך קצרה מאוד.... כל שעליה לעשות, להתחיל לאכול!!! והיא? מסרבת בתוקף!!! "אין לי בעיה ותעזבו אותי, אני אעשה מה שאני רוצה, לא הולכת לשום טיפול, ייעוץ או שיחה". לא עזר לי גם שאמרתי לה שאנחנו לא שואלים אותה, שזו חובתנו ואנחנו נמלא אותה. בינתיים היא בועטת, מקווה שהיא תעזור כוחות ותעשה מעשה. שאם לא... אוהי, כאן תומך, עוזר, מקשיב ואיתי בכל שלב ושלב... אם ירצה ישתף אתכם ברגשותיו... בבקשה בבקשה אל תבקרו אותי, אל תשפטו אותי ואל תאמרו לי מה לעשות. אני יודעת מה עלי לעשות ואני עושה - היא תקבל את הטיפול על פי ההנחיות שנתנה לי העו"ס. בינתיים אנחנו (אוהי ואנוכי) זקוקים גם לתמיכתכם.
