ככה גראס הביא אותי למצב השפל ביותר בחיי:
כל כך הרבה פעמיים כתבתי ושיתפתי את הסיפור שלי בחודשיים האחרונים, כנראה מחוסר אונים ומייאוש עצום, זה מרגיש לי כבר כמו תקליט שחוזר על עצמו אבל אני אשתף.לפני כשנתיים נחשפתי לדבר הזה שנקרא קנאביס, על פניו צמח פלא, שהביא אותי להרבה שעות של צחוק בחיי,שנתיים של בריחה מהמציאות והאמת בדיעבד היה לי טוב, נהנתי לשבת ולעשן כל יום אחרי עבודה, זה היה מרגיע אותי, היה לי את המקום הבטוח לחזור אליו. לפני כחודשיים (חודש יולי הארור) חזרתי לארץ מחו"ל עם חברים, גם שמה עישנו המון והיה ממש כיף, כשהגעתי לארץ לאחר מספר ימים התארגנתי על חומר בנוהל, עשיתי ג'ויינט לפני שינה - שלוש או ארבע שאכטות וכבר הרגשתי סטלה חזקה, בהתחלה כייפית ועוצמתית אך עד מהרה מחשבות רעות תקפו את ראשי, בלי התראה מוקדמת, לא משנה כמה שנלחמתי לא הצלחתי להוציא אותם, התחלתי להזיע בטירוף, אני עם מזגן עליי וחם לי, בחילה איומה, פחד ששיתק את גופי משהו לא מוכר, הרי זה סה"כ סם קל, כולה גראס מה קורה לי?
יום לאחר מכן קמתי עם תחושה מוזרה, לא ברור לי מה קורה איתי אך החלטתי לנסות שוב פעם לעשן מתמימותי " בכדי להרגיע את זה ", ושוב פעם אחרי שתי שאכטות תחושה איומה (שהיום היא כבר זוכה לכינוי " חרדה" ), הפעם הרבה יותר איומה ממקודם.
יום למחרת אני קם בהרגשת ניתוק איומה, לא יודע מה קורה לי בגוף, לא יודע איך להגיב למצב, תחושה שנמשכה כמעט שלוש שבועות ברצף, הפסקתי לאכול, הפסקתי ללכת לעבודה, לא היה לי כוח לחיות. התחלתי באותה התקופה טיפול קוגנטיבי, שהצליח לסייע קצת, אך התחושה לא משחררת, משהו לא חזר לעצמו.
רק לאחר חודש לפי דעתי של דיכאונות וחרדות קשים ביותר, משהו שלא יצא לי לחוות בחיים התחלתי לחזור להכרה, לחזור לעבודה, אבל עדיין זה לא נעלם.
מחשבות קיומיות היו תוקפות את ראשי, הייתי מתחיל לנתח כל דבר, לנתח את עצמי, להרגיש ניתוק מעצמי, פשוט סיוט, אז אומנם החרדות הקשות נעלמו אבל מה קורה לי? הכל נראה מסביבי כמו חלום, לא מציאותי, רציתי רק שההרגשה הזאת תעלם כבר העדפתי את החרדות אם לומר את האמת. הייתי קם בבוקר בדיכאון נוראי, חוזר לבית ורק רוצה לישון, רוצה למות.
היום חודשיים אחרי המיקרה אני עדיין לא אני במאה אחוז, המצב יותר טוב, אני פחות חווה את התופעות האלה אבל עדיין - יש לי פחד מטורף מהניתוק הזה, אני מרגיש אותו בפחות עוצמה אבל עדיין מרגיש. להגיד שאני חווה ניתוק רציני ויש לי את כל התסמינים שהיו לי בהתחלה זה לא יהיה נכון, אבל בהחלט חווה סוג של ניתוק מעצמי או פחד מזה לא בדיוק ברור לי, משהו לא חזר לעצמו, החרדות פסקו אבל התחושה קשה - אני כל היום קורא על זה דברים, מעביר 08 אחוז מהיום רק בלקרוא על מה זה ניתוק, האם אני חווה את זה, לא יודע כזה חוסר ביטחון במה שאני מרגיש פשוט עלוב.
התחלתי טיפול בציפרלקס, כבר שבוע ימים, יש שיפור קל, אבל קשה לי מאוד לצאת לעבודה, לצאת עם חברים,שבטעות לא תחזור התחושה הזו.
נחשפתי לשני הפרעות איומות בגוגל: דה פרסונליזציה, דה ריאליזציה, אני כל היום עוסק בשאלה אם יש לי את זה, היום אני יכול להגיד שהמצב השתפר משמעותי ממה שהיה לפני חודש, אבל משהו לא מרגיש לי שלם, משהו לא מרגיש לי לגמרי אני.
ואחרי החפירה הכל כך ארוכה שאני מקווה שעניינה מישהו, האם יוצאים מזה? האם זה עובר? אני לא הולך לחיות ככה את חיי חד משמעית.
עייפתי כבר מלהלחם, אני נותן הזדמנות לכדורים אבל עדיין שכחתי מהי משמעות המילה אושר, ,איבדתי עניין ברוב התחביבים שלי, החיי חברה שלי מתפרקים כי אין לי חשק ואין לי סבלנות לצאת,אז אני באמת תוהה מה הטעם בחיים שכאלה, ולולא ההורים שלי שאני כל כך אוהב ומעריך ממזמן הייתי עושה לזה סוף, זה גדול עליי.
תמיד הייתי בגישה של להלחם ולנסות לצאת מהכל הכי גדול, והייתי עושה את זה, אבל המצב יותר מורכב כשאתה מרגיש שאתה מאבד אחיזה בחייך, אתה גם לא יכול להסביר את עצמך, איש לא באמת יבין, ואיש לא באמת ידע מה אני חווה - זה כבר לא חרדות, אולי כן, אבל אני רק רוצה באמת לצאת מזה, או לדעת שאפשר לצאת מזה שיהיה לי במה להלחם ולמה לצפות, אני פוגש באנשים שחווים את אותם תסמינים ואותם תופעות שנים וזה מפחיד אותי, פשוט מפחיד.
כל כך הרבה פעמיים כתבתי ושיתפתי את הסיפור שלי בחודשיים האחרונים, כנראה מחוסר אונים ומייאוש עצום, זה מרגיש לי כבר כמו תקליט שחוזר על עצמו אבל אני אשתף.לפני כשנתיים נחשפתי לדבר הזה שנקרא קנאביס, על פניו צמח פלא, שהביא אותי להרבה שעות של צחוק בחיי,שנתיים של בריחה מהמציאות והאמת בדיעבד היה לי טוב, נהנתי לשבת ולעשן כל יום אחרי עבודה, זה היה מרגיע אותי, היה לי את המקום הבטוח לחזור אליו. לפני כחודשיים (חודש יולי הארור) חזרתי לארץ מחו"ל עם חברים, גם שמה עישנו המון והיה ממש כיף, כשהגעתי לארץ לאחר מספר ימים התארגנתי על חומר בנוהל, עשיתי ג'ויינט לפני שינה - שלוש או ארבע שאכטות וכבר הרגשתי סטלה חזקה, בהתחלה כייפית ועוצמתית אך עד מהרה מחשבות רעות תקפו את ראשי, בלי התראה מוקדמת, לא משנה כמה שנלחמתי לא הצלחתי להוציא אותם, התחלתי להזיע בטירוף, אני עם מזגן עליי וחם לי, בחילה איומה, פחד ששיתק את גופי משהו לא מוכר, הרי זה סה"כ סם קל, כולה גראס מה קורה לי?
יום לאחר מכן קמתי עם תחושה מוזרה, לא ברור לי מה קורה איתי אך החלטתי לנסות שוב פעם לעשן מתמימותי " בכדי להרגיע את זה ", ושוב פעם אחרי שתי שאכטות תחושה איומה (שהיום היא כבר זוכה לכינוי " חרדה" ), הפעם הרבה יותר איומה ממקודם.
יום למחרת אני קם בהרגשת ניתוק איומה, לא יודע מה קורה לי בגוף, לא יודע איך להגיב למצב, תחושה שנמשכה כמעט שלוש שבועות ברצף, הפסקתי לאכול, הפסקתי ללכת לעבודה, לא היה לי כוח לחיות. התחלתי באותה התקופה טיפול קוגנטיבי, שהצליח לסייע קצת, אך התחושה לא משחררת, משהו לא חזר לעצמו.
רק לאחר חודש לפי דעתי של דיכאונות וחרדות קשים ביותר, משהו שלא יצא לי לחוות בחיים התחלתי לחזור להכרה, לחזור לעבודה, אבל עדיין זה לא נעלם.
מחשבות קיומיות היו תוקפות את ראשי, הייתי מתחיל לנתח כל דבר, לנתח את עצמי, להרגיש ניתוק מעצמי, פשוט סיוט, אז אומנם החרדות הקשות נעלמו אבל מה קורה לי? הכל נראה מסביבי כמו חלום, לא מציאותי, רציתי רק שההרגשה הזאת תעלם כבר העדפתי את החרדות אם לומר את האמת. הייתי קם בבוקר בדיכאון נוראי, חוזר לבית ורק רוצה לישון, רוצה למות.
היום חודשיים אחרי המיקרה אני עדיין לא אני במאה אחוז, המצב יותר טוב, אני פחות חווה את התופעות האלה אבל עדיין - יש לי פחד מטורף מהניתוק הזה, אני מרגיש אותו בפחות עוצמה אבל עדיין מרגיש. להגיד שאני חווה ניתוק רציני ויש לי את כל התסמינים שהיו לי בהתחלה זה לא יהיה נכון, אבל בהחלט חווה סוג של ניתוק מעצמי או פחד מזה לא בדיוק ברור לי, משהו לא חזר לעצמו, החרדות פסקו אבל התחושה קשה - אני כל היום קורא על זה דברים, מעביר 08 אחוז מהיום רק בלקרוא על מה זה ניתוק, האם אני חווה את זה, לא יודע כזה חוסר ביטחון במה שאני מרגיש פשוט עלוב.
התחלתי טיפול בציפרלקס, כבר שבוע ימים, יש שיפור קל, אבל קשה לי מאוד לצאת לעבודה, לצאת עם חברים,שבטעות לא תחזור התחושה הזו.
נחשפתי לשני הפרעות איומות בגוגל: דה פרסונליזציה, דה ריאליזציה, אני כל היום עוסק בשאלה אם יש לי את זה, היום אני יכול להגיד שהמצב השתפר משמעותי ממה שהיה לפני חודש, אבל משהו לא מרגיש לי שלם, משהו לא מרגיש לי לגמרי אני.
ואחרי החפירה הכל כך ארוכה שאני מקווה שעניינה מישהו, האם יוצאים מזה? האם זה עובר? אני לא הולך לחיות ככה את חיי חד משמעית.
עייפתי כבר מלהלחם, אני נותן הזדמנות לכדורים אבל עדיין שכחתי מהי משמעות המילה אושר, ,איבדתי עניין ברוב התחביבים שלי, החיי חברה שלי מתפרקים כי אין לי חשק ואין לי סבלנות לצאת,אז אני באמת תוהה מה הטעם בחיים שכאלה, ולולא ההורים שלי שאני כל כך אוהב ומעריך ממזמן הייתי עושה לזה סוף, זה גדול עליי.
תמיד הייתי בגישה של להלחם ולנסות לצאת מהכל הכי גדול, והייתי עושה את זה, אבל המצב יותר מורכב כשאתה מרגיש שאתה מאבד אחיזה בחייך, אתה גם לא יכול להסביר את עצמך, איש לא באמת יבין, ואיש לא באמת ידע מה אני חווה - זה כבר לא חרדות, אולי כן, אבל אני רק רוצה באמת לצאת מזה, או לדעת שאפשר לצאת מזה שיהיה לי במה להלחם ולמה לצפות, אני פוגש באנשים שחווים את אותם תסמינים ואותם תופעות שנים וזה מפחיד אותי, פשוט מפחיד.