בהודעה ב'
"אז פצעת את קאג'יה, מה?" הוא שאל וסרק בעיניו את הרחוב.
"אני מעדיפה שלא לחשוב על זה," היא אמרה, למרות שהיא לא הייתה מסוגלת להדחיק את המחשבה.
"את צריכה להיות גאה בעצמך. לא הייתי מסוגל לדבר כזה גם אם הייתי מנסה."
"אין שום סיבה להתגאות בהרג," היא כמעט לחשה.
איון הביט בעיניה. החיוך הידידותי דהה מפניו והתחלף בארשת רצינית. "את צודקת לגמרי. אין טעם להעמיד פנים – המשחקים האלה, תרבות ההרג... היא כל כך שגויה. אני לא חושב שצריך להרוג אף אחד," הוא חזר והדגיש, "אף פעם."
היא הסתכלה עליו, ספק נדהמת, ספק מפחדת. אף אחד מעולם לא העז לציין את העובדה הזאת בגלוי, בטח שלא במשחקים עצמם. היא לא ידעה אם עליה לשתף פעולה או לא. היא ניסתה לקרוא את הבעתו, אך עיניו השחורות נראו כאטומות, כמעט חסרות הבעה. "תראה, הגענו לרכבת התחתית," היא הכריזה, מתחמקת בבירור מהנושא. "איך אתה מרגיש, דרך אגב?"
"נורא," הוא אמר, מבין את רמיזתה. "אני כל הזמן מרגיש כאילו אין לי אוויר גם אם אני סתם יושב ולא עושה כלום, והגב שלי כואב מאז שהוא הטיח אותי בקיר."
להיות לבד עם המיועד ממחוז 3, לאחר שגילתה שיש לו רגשות כלפיה, היה מביך להפליא עבורה. היא ניסתה לבחון את החבורות שעל עורו מהמרחק הגדול ביותר האפשרי, כדי שלא תוליך אותו שולל.
"אני אוכל לנשום שוב?" הוא שאל בקול שקט.
"כן. יש קצת דימום פנימי ונזק לשרירים. אתה רק צריך לתת לעצמך לנוח ולהחלים באופן טבעי, אבל זה בלתי אפשרי במצב שאנחנו נמצאים בו. תשתדל שלא להתאמץ יותר מדי. הלוואי שיכולתי לעזור לך יותר," המילים ברחו משפתיה. אם בריי היה שומע שהיא אומרת את זה ליריב שלהם... אבל לא משנה איפה היא נמצאת, היא לעולם לא תצליח להישאר אדישה לסבל של אדם אחר.
"תודה, פרים," הוא חייך למרות שהיה ברור שהוא שרוי בכאב. "אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך."
"לא יכולתי לעזור לך, אז אין סיבה שתודה לי," היא אמרה במבוכה, מתחמקת ממבטו. היא ידעה שאיון עשוי להרוג את בריי לאחר שיטפל בקרייריסטים. היא לא רצתה שאדם שכזה יודה לה, והיא לא רצתה להיקשר אליו.
"עזרת לי כל כך הרבה," הוא אמר והוסיף כאילו קרא את מחשבותיה, "אני יודע להכיר תודה. אני לא אנסה לתקוף אותך או את בריי. ברגע שנוציא את התוכנית לפועל אני אברח לצד השני של הזירה, אני מבטיח."
"אתה באמת מתכוון לזה?" היא שאלה בתקווה. אולי הוא לא היה הטיפוס הבוגדני אחרי הכל.
"כמובן. עזרת לי כשבריי התכוון להרוג אותי. עכשיו שניכם עוזרים לי עם התוכנית הקטנה שלנו. איך אוכל לפגוע בכם?" עיניו פגשו לבסוף את שלה. "באמת יש לך עיניים יפות."
"תודה," היא מלמלה בשקט. היא הצטערה שהוא ייהרג, במוקדם או במאוחר, מבלי שתרגיש כלפיו באותה הדרך. "אני... אני מחבבת אותך, איון." 'לא הייתי רוצה שתמות.'
"גם אני אותך, פרים. אני מקווה שזה לא היה שקוף מדי. את מסוג האנשים שמעולם לא ציפתי לפגוש כאן, ואני שמח שפגשתי," הוא חייך אליה בביישנות ונראה, באמת ובתמים, מאושר. שתיקה מעיקה שררה ביניהם, וחלפה בראשה המחשבה שהוא ינצל את הרגע כדי לנסות ולנשק אותה, אך הוא לא עשה זאת. כנראה שגם הוא ידע בדיוק איפה הם נמצאים ועד כמה קלושים הסיכויים שלו היו.
היא בהתה ברצפה, מנסה לסדר את מחשבותיה, עד שבריי נכנס. הוא החזיק בידו יצורים שדמו לדגים, למרות שהיו להם גפיים שדמו לרגלי לטאה. "העצים מלאים ב... מה שזה לא יהיה האלו. הם נראים אכילים," הוא אמר והשליך אותם על הרצפה.
"איך הצלחת לתפוס אותם?" פרים שאלה ובחנה את אחד מדגי-הלטאה.
"הם מאוד איטיים. פשוט הושטתי יד ודקרתי," הוא אמר.
היא שיערה שקברניטי המשחק פיזרו שם את היצורים הללו, שללא ספק היו מעשה ידי אדם, כדי שהמיועדים לא יגוועו ברעב אלא ימותו בדרך 'מעניינת' יותר.
לאחר שסיימו לנקות, לבשל ולאכול את דגי הלטאה, רעם הדהד באוויר.
"איזה יופי, סערה," איון אמר בטון יבש. "עכשיו זה יהיה בלתי אפשרי עבורי לחשמל את קרן השפע. הכל יהיה ספוג במים ואם אני אנסה משהו, אני אתחשמל בעצמי. הם לא רוצים שנוציא את התוכנית לפועל."
סערה שהייתה מלאכותית בבירור, במיוחד כאשר הם נמצאים מתחת למים. קברניטי המשחק העדיפו שיירד גשם מאיזשהי סיבה שעדיין לא הייתה ברורה לה.
"העולם לא סובב סביבנו, ילד," בריי אמר. "הסערה היא איום בפני עצמו. אנחנו חייבים לצאת מכאן לפני – "
מפל קטן כבר טפטף במורד המדרגות של התחנה. אלו לא היו מי גשם רגילים – אדים שוחררו מכל דבר שהמים נגעו בו. פרים השליכה חתיכה מהקרביים של דגי הלטאה אל המדרגות. הם תססו ונמסו תוך שניות. היא תהתה ממה הגשם הזה היה עשוי – רעל, חומצה, קיטור, שילוב בין שלושתם? היא קמה ממקומה בפחד, זוכרת לקחת איתה הפעם את האספקה. "המקום הזה יוצף בסופו של דבר! כדאי שנצא במהירות האפשרית!"
"המנהרות פה ענקיות," איון אמר בשקט, אם כי נראה היה שהוא מתחיל להילחץ. "נוכל ללכת למקום אחר מתחת לקרקע. ייקח הרבה זמן עד שהמקום יוצף לגמרי."
"אנחנו עוזבים," בריי אמר ועזר לו לקום על רגליו.
הם החלו להתקדם בכיוון ההפוך מזה שהם באו. תוך דקות אחדות איון החל להשתרך מאחור, לא מסוגל לעמוד בקצב.
"היי, אכפת לכם לעזור קצת לבחור עם הדימום הפנימי?"
"בחיי, אתה מטרד. מה אתה רוצה, שק-קמח?" בריי שאל וגלגל את עיניו, לא מאט את מהירות הליכתו ולו במעט.
"אני בסך הכל אומר... מים קטלניים מאחורינו, הסיכוי היחיד שלך לחשמל את הקרייריסטים משתרך מאחור... נוכל לפחות לעשות הפסקה קטנה? אנחנו כבר מאוד רחוקים מהמים," הוא אמר, מתנשף. פרים הצליחה לשמוע אותו רק בזכות ההד ששרר במנהרה.
"אי אפשר. אנחנו לא לוקחים את הסיכון הזה," הוא השיב בקוצר רוח.
פרים הסתכלה עליו במבט מלא רחמים. היא ידעה עד כמה גרוע המצב שלו, ושהוא לא יוכל להמשיך כך לזמן רב.
איון מלמל כמה קללות לעצמו. "לא אכפת לכם בכלל? אם הדבר הזה יגיע אליי, אני אמות!"
"אז? מיועד אחד פחות לדאוג לגביו," הוא אמר באדישות.
"מה קרה לתוכנית שלנו לחשמל את פסל החירו – " הוא השתתק בבת אחת.
