כל ההשלכות
גם רעידת האדמה שזיעזע אותי ואת המטבח שלי הבוקר, לא יכלה למחות את הרושם של כותרות העיתון: בישראל חיים 100 אלף קשישים רעבים. והם לא רק רעבים: הם סובלים מהזנחה רפואית, מבדידות, מקור, ולא אחת נאלצים לוותר על תרופות, על טיפול רפואי, על מזון או חימום, בגלל שאין להם כסף לשלם עבור הכל. אבל מלבד אלה, הכואבים והחמורים לכשעצמם, כמעט מוצנע בין השורות, מסתמן מופע חברתי/משפחתי חמור יותר: "קשישים רבים מדווחים כי קשה להם לשמור על קשר עם בני-משפחה בגלל מצוקה כספית. כל קשיש חמישי (כ-20 אחוז) דיווח כי נאלץ לוותר על קשר טלפוני עם בני-משפחתו, משום שלא היה לו כסף עבור חשבון הטלפון. 17 אחוז סיפרו כי נאלצו לוותר על ביקור אצל בני-המשפחה, משום שדמי הנסיעה יקרים מדי עבורם". (מתוך YNET) ב"ידיעות אחרונות", במסגרת התחתונה, מובא סיפור של קשישה בת 70, אם לשבעה ילדים, כולם נשואים, שחיה מקצבה של 1000 שקלים. אין לה כסף, היא מספרת, לנסוע לבקר את הילדים והנכדים. היא אוכלת כמעט רק לחם, ובאחרונה פנתה לבית תמחוי. אז מבלי לגרוע באשמתה של הממשלה הנוכחית ושל ממשלות קודמות במצב, ועל אף שברור לי ששוב תאשימו אותי בדרוויניזם חברתי אני רוצה לשאול שאלה אמיתית, נוקבת וכואבת: מי, מלבד מוסדות השלטון, עוד אשם בהשלכת הזקנים? איזה פרצוף יש לנו, כחברה, אם אם ל7 ילדים בוגרים ונשואים, חיה על קצבאות ואינה נתמכת על ידי מי משבעת ילדיה? כי על פי הנתונים 69 אחוז מהקשישים הסובלים מעוני הם אזרחי ישראל ותיקים. לא ערבים. לא עולים חדשים. ראבאק, אלה ההורים של כולנו. של מי הכשלון/נות?
גם רעידת האדמה שזיעזע אותי ואת המטבח שלי הבוקר, לא יכלה למחות את הרושם של כותרות העיתון: בישראל חיים 100 אלף קשישים רעבים. והם לא רק רעבים: הם סובלים מהזנחה רפואית, מבדידות, מקור, ולא אחת נאלצים לוותר על תרופות, על טיפול רפואי, על מזון או חימום, בגלל שאין להם כסף לשלם עבור הכל. אבל מלבד אלה, הכואבים והחמורים לכשעצמם, כמעט מוצנע בין השורות, מסתמן מופע חברתי/משפחתי חמור יותר: "קשישים רבים מדווחים כי קשה להם לשמור על קשר עם בני-משפחה בגלל מצוקה כספית. כל קשיש חמישי (כ-20 אחוז) דיווח כי נאלץ לוותר על קשר טלפוני עם בני-משפחתו, משום שלא היה לו כסף עבור חשבון הטלפון. 17 אחוז סיפרו כי נאלצו לוותר על ביקור אצל בני-המשפחה, משום שדמי הנסיעה יקרים מדי עבורם". (מתוך YNET) ב"ידיעות אחרונות", במסגרת התחתונה, מובא סיפור של קשישה בת 70, אם לשבעה ילדים, כולם נשואים, שחיה מקצבה של 1000 שקלים. אין לה כסף, היא מספרת, לנסוע לבקר את הילדים והנכדים. היא אוכלת כמעט רק לחם, ובאחרונה פנתה לבית תמחוי. אז מבלי לגרוע באשמתה של הממשלה הנוכחית ושל ממשלות קודמות במצב, ועל אף שברור לי ששוב תאשימו אותי בדרוויניזם חברתי אני רוצה לשאול שאלה אמיתית, נוקבת וכואבת: מי, מלבד מוסדות השלטון, עוד אשם בהשלכת הזקנים? איזה פרצוף יש לנו, כחברה, אם אם ל7 ילדים בוגרים ונשואים, חיה על קצבאות ואינה נתמכת על ידי מי משבעת ילדיה? כי על פי הנתונים 69 אחוז מהקשישים הסובלים מעוני הם אזרחי ישראל ותיקים. לא ערבים. לא עולים חדשים. ראבאק, אלה ההורים של כולנו. של מי הכשלון/נות?