ילדים להורים קשישים
בכל השרשור הזה לא נתקלתי ב"חויותיו" ובקשייו של בן/בת של הורים קשישים , שאינם מסוגלים לתפקד באופן עצמאי. איני יודעת את הגילאים של הכותבים פה, אולם ברור לי שחלק מהם עדיין לא חוו והתנסו "יד ראשונה" במצב הזה. ולמען הסר כל ספק, הפסוק "אל תשליכי לעת זקנה" ואף לעת מחלה, הוא חלק מחיי. מזה 13 שנה (בינתיים) אני מסייעת בטיפול בהורים קשישים. בתחילה אבי (שנפטר בינתיים) שחלה בגיל 82 (עד אז עבד משרה מלאה) באלצהיימר בצורה החריפה והמשפילה ביותר. בשנתיים הראשונות התעקשנו להחזיקו בבית וכל המשפחה התגייסה לטיפול בו. אמי, שכבר אז לא היתה צעירה, לא עמדה בכך. עברנו כולנו תקופה של גיהנום (ואיני רוצה להכנס לפרטים של תופעות המחלה האיומה הזו). לאחר למעלה משנתיים, משחלה במחלות נוספות, אשפזנו אותו בבית אבות סיעודי. בקרנו וסעדנו אותו מדי יום ביומו וכמו כן היינו צריכים לדאוג גם לאמא הקשישה שנותרה בגפה בביתה – מתפקדת . מצב זה נמשך עוד למעלה משנתיים עד שנפטר. השנים עוברות, כולנו מתבגרים/מזדקנים ואז אמי קבלה אירוע מוחי, שפגע בה מוטורית ונעשתה סיעודית. זה קרה לפני כ- 4 שנים. היא העדיפה ללכת לבית אבות ולא לקחת מטפלת הביתה, כי ידעה שבבית תהיה מבודדת משאר העולם ובבית אבות תהיה לה חברה. במשך ה- 4 שנים האלו, ושוב לא לשכוח שכולנו מתבגרים/מזדקנים, חלה גם התדרדרות במצבה המנטלי + מחלות שונות שתקפו אותה. אנחנו, המשפחה המצומצמת, מבקרים אותה מספר פעמים בשבוע. במכוון אני מספרת לכם את סיפורי באופן כללי, כדי לתת לכם על קצה המזלג מה עובר על הדור האמצעי. הדור שעובד ומפרנס, מנהל משפחה, מגדל ילדים, מנהל בית וכו'. תוחלת החיים גדלה, והיום חלק גדול מהילדים של...אינם בדיוק צעירים ובריאים. חלקם אפילו כבר בגיל הפנסיה, בעלי משפחות, ילדים, נכדים וכו'. כל מהלך החיים שלנו משתנה ואף משתבש לעיתים, כתוצאה מהאחריות ומאהבתנו להורינו. גם פיזית, זה לא פשוט לעמוד באחריות זו. ואם חשבנו פעם, שסוף סוף יגיע היום בו ילדינו יגדלו ונוכל קצת לחיות לעצמנו ולעשות את מה שלא עלה בידינו עד כה, הרי אחריות זו, שוב "גורמת" לך לויתורים על חלק גדול מחלומותיך ותוכניותיך. זה כלל לא פשוט ואף קשה. אהיה גלויה אתכם ואספר לכם, כי שוב ושוב מנקרת בראשי המחשבה, מתי יגיע תורי לחיות ולנשום ללא מחויבויות ואחריות כלפי אחרים. הרי גם השנים שלי חולפות (מהר מדי) וגם אני רוצה להנות ולעשות דברים שלא הספקתי והנה אוטוטו אהיה במצב של הורי וחוזר חלילה. אחד הלקחים שהפקתי מתוך נסיוני העשיר כאמור, הוא להתארגן בעוד מועד, כדי להקל על ילדי במעמסה, כאשר אני אהיה אמא קשישה. יש לי עוד הרבה מה להוסיף בנושא, אולם אמצתי את עיניכם וסבלנותכם די והותר. לידיעתכם, עלות בית האבות (קטן ומשפחתי – ללא שירותי לוקסוס) הוא 11.000 שקל לחודש. כמה משפחות מסוגלות לעמוד במחירים כאלה ואף גבוהים מזה ??? בתי האבות מרויחים הון עתק על חשבון הנזקקים להם. הממשלה/הכנסת, חייבת למנות ועדה שתבדוק את הצדקת העלויות האלו (שאינן מוצדקות) ולקבוע בחוק תעריפים שאינם סחיטת ציבור הנזקקים. כמו כן, יש לחוקק חוק, המורה לכל מקבל שכר, להפריש אחוז מסויים לצורך ביטוח סיעודי. אנשים שלא נתקלו בבעיה זו, אינם מודעים לחשיבותה. ולבחבח, אני יוצאת חוצץ כנגד הערתך בדבר "זריקת ההורים לבתי אבות". אוי להם ולנו אילו לא היו בתי אבות. ולסיום, כולנו, בסופו של דבר נגיע לשם, אם לא נתפגר מאיזו מחלה לפני כן. נורא לחשוב על זה, אבל זו המציאות. העיקר, שנהיה כולנו בריאים.
