כל התורה על רגל אחת
לפעמים אני משוטט לי ברשת לתור אחר אתרים ופוסטים מעניינים העוסקים בענייני אמונה. עד היום לא מצאתי משהו מעניין באמת, אבל הנה לאחרונה יצא מזה משהו מוצלח - לטעמי. נפלתי על איזו קבוצה בפייסבוק והתפתח דיון/ויכוח בין בחור שכתב שם לביני. הנושא המרכזי היה מה שאפשר לכנות "השגחת השם" - האם השם טוב לברואיו או שמא חס וחלילה מתעלם מהם, ואם הוא טוב כדעת הרבים - היכן הוא היה בשואה (לדוגמה). נו טוב, אתם יודעים שזו שאלה עתיקה מאוד (לאו דווקא בהקשר לשואה), ואין קץ ותכלית לים הדעות והרעיונות בעניין, אבל בסטטוס הזה היה ייחוד מרענן, כי בו הועלתה השאלה מנקודת מבטו של המאמין: האם האמונה באל הטוב והמיטיב, למרות שהמציאות מלאה באסונות ובחוליים ובצרות ושאר מרעין בישין, מעידה על חולשה של המאמין או שמא היא דווקא פיסגת האמונה הרצויה, לפיה למרות כל מה שמורה המציאות הוא אוחז באמונתו ואינו מוותר. נכון שזו אמונה פאראדוקסלית, אבל אין בכוחו של הפאראדוקס הזה כדי להרחיק את המאמין מאמונתו, ומכאן עדות לעוצמתה של האמונה שאינה נכנעת אפילו לפרדוקסים.
קם בחור אחד חסיד וענה מה שענה, והביא ראיות לדבריו מן הרב הקוק ומן הברסלבי ומר' ברוך ממז'יבז' בעל "האור הגנוז" ומן הרמב"ן, וציטט פסוקים מן המקורות, מן התורה ומן הגמרא ומדברי חכמים - כנאה וכיאה. קמתי אף אני, וכממלא מקומו של ליבוביץ עלי אדמות כתבתי דברים שאתם מכירים, על לשמה ושלא לשמה ועל התגלמות האמונה בתורה ומצוות בעולם כמות שהוא ולא באיזו תפישה על דרכו של השם בעולם, וכי האמונה בפאראדוקס מעידה על חולשת המאמין באשר הוא מתעלם מן המציאות ובורא לעצמו מציאות הזויה.
שאלני השואל שאלת חכם היודע לשאול. אם האמונה אכן מתגלמת בתורה ומצוות וזה העיקר, אז מה נפקא מינה בין תפישות שונות ואפילו פאראדוקסליות אם בסופו של דבר הן מביאות את המאמין לידי קבלת עול תורה ומצוות? השיבותי לו שאכן רשאי היהודי להחזיק בכל השקפה שהיא, אבל אם הוא מקבל עליו עול מצוות הרי זה צדיק גמור. ובכל זאת, המשכתי ואמרתי, יש ויש נפקא מינה בין ההשקפות השונות, וכממלא מקומו של ליבוביץ עלי אדמות הצבעתי על הסכנות האורבות למאמין שהמצוות ניתנו לאדם לטובתו ולרווחתו, שהן כמובן הסכנות של' עמד עליהן. כגון שהמאמין עשוי לשקוע בעבודת עצמו וכגון שהוא עשוי לנטוש את האמונה בכלל לכשהוא יפנים את הפאראדוקס, כפי שאירע לאלישע בן אבויה שהיה לאחר (או כפי שאירע לשופט העליון לשעבר חיים כהן, דוגמה שליבוביץ הצביע עליה).
קם עלי אותו חסיד והתריס כנגדי "אם כבר מדברים על סכנות, נראה לי יותר שיש יותר סכנה שאדם לא ירצה לקיים את מצוות ה' אם לקב"ה לא אכפת לו ממנו. על כך עניתי לו במשפט קצר וכממלא מקומו של ליבוביץ עלי אדמות אמרתי: "המאמין באמת אינו מקיים מצוות בגלל שלקב"ה אכפת ממנו אלא בגלל שלו אכפת מהקב"ה. ואידך פירושא - זיל גמור".
לאחר שבאו דברים אלה לאויר העולם בנסיבות שתיארתי, חזרתי והרהרתי באותו משפט וראיתי שללא כוונה תחילה יצא לי משהו מוצלח מאוד - לטעמי. הנה זו כל תורתו של ליבוביץ על רגל אחת: "המאמין באמת אינו מקיים מצוות בגלל שלקב"ה אכפת ממנו אלא בגלל שלו אכפת מהקב"ה. ואידך פירושא - זיל גמור."
מה אתם אומרים?
לפעמים אני משוטט לי ברשת לתור אחר אתרים ופוסטים מעניינים העוסקים בענייני אמונה. עד היום לא מצאתי משהו מעניין באמת, אבל הנה לאחרונה יצא מזה משהו מוצלח - לטעמי. נפלתי על איזו קבוצה בפייסבוק והתפתח דיון/ויכוח בין בחור שכתב שם לביני. הנושא המרכזי היה מה שאפשר לכנות "השגחת השם" - האם השם טוב לברואיו או שמא חס וחלילה מתעלם מהם, ואם הוא טוב כדעת הרבים - היכן הוא היה בשואה (לדוגמה). נו טוב, אתם יודעים שזו שאלה עתיקה מאוד (לאו דווקא בהקשר לשואה), ואין קץ ותכלית לים הדעות והרעיונות בעניין, אבל בסטטוס הזה היה ייחוד מרענן, כי בו הועלתה השאלה מנקודת מבטו של המאמין: האם האמונה באל הטוב והמיטיב, למרות שהמציאות מלאה באסונות ובחוליים ובצרות ושאר מרעין בישין, מעידה על חולשה של המאמין או שמא היא דווקא פיסגת האמונה הרצויה, לפיה למרות כל מה שמורה המציאות הוא אוחז באמונתו ואינו מוותר. נכון שזו אמונה פאראדוקסלית, אבל אין בכוחו של הפאראדוקס הזה כדי להרחיק את המאמין מאמונתו, ומכאן עדות לעוצמתה של האמונה שאינה נכנעת אפילו לפרדוקסים.
קם בחור אחד חסיד וענה מה שענה, והביא ראיות לדבריו מן הרב הקוק ומן הברסלבי ומר' ברוך ממז'יבז' בעל "האור הגנוז" ומן הרמב"ן, וציטט פסוקים מן המקורות, מן התורה ומן הגמרא ומדברי חכמים - כנאה וכיאה. קמתי אף אני, וכממלא מקומו של ליבוביץ עלי אדמות כתבתי דברים שאתם מכירים, על לשמה ושלא לשמה ועל התגלמות האמונה בתורה ומצוות בעולם כמות שהוא ולא באיזו תפישה על דרכו של השם בעולם, וכי האמונה בפאראדוקס מעידה על חולשת המאמין באשר הוא מתעלם מן המציאות ובורא לעצמו מציאות הזויה.
שאלני השואל שאלת חכם היודע לשאול. אם האמונה אכן מתגלמת בתורה ומצוות וזה העיקר, אז מה נפקא מינה בין תפישות שונות ואפילו פאראדוקסליות אם בסופו של דבר הן מביאות את המאמין לידי קבלת עול תורה ומצוות? השיבותי לו שאכן רשאי היהודי להחזיק בכל השקפה שהיא, אבל אם הוא מקבל עליו עול מצוות הרי זה צדיק גמור. ובכל זאת, המשכתי ואמרתי, יש ויש נפקא מינה בין ההשקפות השונות, וכממלא מקומו של ליבוביץ עלי אדמות הצבעתי על הסכנות האורבות למאמין שהמצוות ניתנו לאדם לטובתו ולרווחתו, שהן כמובן הסכנות של' עמד עליהן. כגון שהמאמין עשוי לשקוע בעבודת עצמו וכגון שהוא עשוי לנטוש את האמונה בכלל לכשהוא יפנים את הפאראדוקס, כפי שאירע לאלישע בן אבויה שהיה לאחר (או כפי שאירע לשופט העליון לשעבר חיים כהן, דוגמה שליבוביץ הצביע עליה).
קם עלי אותו חסיד והתריס כנגדי "אם כבר מדברים על סכנות, נראה לי יותר שיש יותר סכנה שאדם לא ירצה לקיים את מצוות ה' אם לקב"ה לא אכפת לו ממנו. על כך עניתי לו במשפט קצר וכממלא מקומו של ליבוביץ עלי אדמות אמרתי: "המאמין באמת אינו מקיים מצוות בגלל שלקב"ה אכפת ממנו אלא בגלל שלו אכפת מהקב"ה. ואידך פירושא - זיל גמור".
לאחר שבאו דברים אלה לאויר העולם בנסיבות שתיארתי, חזרתי והרהרתי באותו משפט וראיתי שללא כוונה תחילה יצא לי משהו מוצלח מאוד - לטעמי. הנה זו כל תורתו של ליבוביץ על רגל אחת: "המאמין באמת אינו מקיים מצוות בגלל שלקב"ה אכפת ממנו אלא בגלל שלו אכפת מהקב"ה. ואידך פירושא - זיל גמור."
מה אתם אומרים?
