כלומר, עצם זה שאתה 'שואל' תמיד מה עליך לעשות למען האל (וליתר דיוק - כדי לבטא את הכרת מעמדך בפניו) היא במענה לציווי שבא אליך מבחוץ.
אתה לא עובד את האל רק כי כך אתה רוצה, אלא כי אתה תופס זאת כחובתך.
קבלת החובה הזאת עליך תלויה רק ברצונך. עצם קיומה של החובה או קיומו של הצוו אינם מספיקים לקיומם. עובדה שהצוו קיים לכולי עלמא היהודי ורק מיעוטם נענים לו. זו בדיוק תורתו של ליבוביץ. ואילו קנדי ביטא רק את הצוו מבלי להתייחס לקבלתו או דחייתו.
