ילדים (אצל השכנים) זה שמחה
"הייתי כל כך מכוער בתור תינוק, שלאמא שלי היו בחילות *אחרי* הלידה" (וודי אלן) כןכן, כמו כל תסכית טוב וצ'יזבט איכותי, גם סיפורנו אנו מתחיל בכך שביום אחד, שעינו כעין הבדולח, ששירת מלאכים זכה מתדפקת על שעריו ושסופו מי ישורנו, ביום אחד כזה היה לילה. באישונו של אותו לילה, האישה - או כפי שג'ק באוור ידידנו יקרא לה ד'ה הוסט - כרסה בין שיניה א-לה-כרמית גיא, ניערה אותי קשות ולחשה באוזניי "סדין אדום". אל דאגה, היא לא התכוונה לזה ליטראלי. לאחר שעה קלה שמנו פעמינו לבית החולים תוך שאני מנצל את ההזדמנות הנדירה להפוך את כביש גהה למסלול גראנד-פרי פרטי שלי. אפילו הסוסים של סביון ליברכט הביטו בתדהמה. אם הייתי נוסע קמ"ש אחד יותר אני מאמין באמת ובתמים שהיינו שבים לאחור בזמן. כושלים, רכי ברכיים, ותוך שזוגתי מודה לאל במרומים על כך שהבטיח את שלומה ברולרקוסטר שסידרתי לה בשלוש לפנות בוקר, נכנסנו אל חדר הלידה, שם המתינו לנו שתי אחיות טרוטות עיניים ומוטיבציה ורופא רוסי גברתן עם קעקועים על הידיים כמו לההוא מ"פסגת הפחד". הזעקות הגיעו עד לב השמיים. האחות (נחמה?) נאלצה לטשטש אותי. חשתי בידיים המסירות מעלי את בגדיי, ובמגע חלוק לבן המרפרף על עורי המסתמרר. אופס, סורי, פנטזיה נפרדת. קיצורו של דבר, לא חלפו ח"י מינוטין והגוזל הנקזק פרץ אל אוויר העולם במשקל ארבעה קילוגרם, ובידיים בוטחות קטע בעצמו את חבל הטבור, שקל את האחיות, וקבע שלרופא הרוסי יש אפגר של 2. לאחר מכן החל להרצות בלהט בשבח האקזיסטנציאליזם, תוך שהוא מצטט את היידגר, את סארטר ואת קאמי, ואף מוצא תימוכין לטיעוניו בדבריהם של סוקרטס ודקארט. מאותו יום אנו למדים שאכן מה יפים הלילות בכנע-ווא-ן, שיום ולילה הם רק חלוקה אגבית ופרוזאית לשעות היממה, ובתוך כך אנו הופכים אמביוולנטיים לרצונו של שר הפנים להוסיף שש או אולי אף שמונה שעות לשעון הקיץ. תודה לקפתדיר ולכל השאר על הברכות החמות. הכל חוזר עליכם וה__ בידיכם (הפותר נכונה יזכה בסט של חיתולים פרחוניים ואטמי אוזניים תואמים)