עדכון
אז היי, נסעתי אליו היום. באמת מקסים, יסודי סבלני.
חידש לי. מאמינות? כבר תהליך שנמשך בדיוק חודש ואף אחד לא באמת הסביר לי שום דבר באופן מסודר. עצוב.
אז ככה. מאוחר מידיי לכדור. גרידה לא מתאים. יש שארית. גרידה זה כאשר יש את כל תוכן ההריון (ככה הבנתי)
הפתרון שהוא מציע (ואני אקבל) זוהי היסטרוסקופיה ניתוחית. אני רק צריכה לשלוח את זה לרופא הפוריות שלי, שיאשר כי אני חייבת ליידע אותו.
אז כמה דברים:
קודם כל זה דרך הקופה אז נשמתי לרווחה. ממש אבל.
ואני אגיע אליו לאסותא.
יש לי וריד בולט בתוך הרחם שאם יתברר שזה וריד ועורק אני בבעיות ובעיות איומות. הוא מקווה וחושב שזה לא. בבית חולים גם בדקו אותי וראו את זה ואמרו שזה לא. בכל מקרה הפנה אותי לא.ס לבדוק את זה לפני כל פרוצידורה.
אני חייבת לחזור אליו מהר שיכתוב לי ״דחוף״ על ההפניה מכיוון שהתור הוא לסוף אוגוסט כרגע!
אז כל הדרך הביתה בכיתי ובכיתי.
לא יודעת אם מותר ומקובל לספר בפורום אבל יש לי שני פעוטות בבית. בחודש וחצי האחרונים אני לא אמא. אני צל של אמא וזה מורגש אני יודעת שהם מרגישים. חברה שלי אמרה לי שאני מקשה על עצמי ואני אמא נפלאה ואין כמו אמא אפילו אם אמא לא הכי נוכחת
ולא הכי סבלנית
היום הרגשתי שאני פשוט עומדת להתמוטט נפשית. עד היום כל המערכת הנשית שלי הייתה ללא רבב ועכשיו אני מרגישה שעולמי חרב עליי. אני מרגישה שהחלום לילד שלישי הולך ומתרחק. אני מרגישה חסרת אונים, בודדה, עייפה, עצובה. לא אופטימית.
ראיתי הודעה כאן שהיו לה המון תגובות על איך מוותרים על הכמיהה. מכיוון שאני חדשה פה אני תוהה אם זה בכלל לילד לא משנה איזה מספר? או הכוונה לילד ראשון?
אני מנסה כבר שנתיים שתעבור לי הכמיהה הזאת ולא הולך. אני מסתכלת על הילדים שלי וליבי נשבר. ולפעמים יש את הקול הזה שאומר לי די. די תנוחי. את עומדת להקריב פה את בריאותך, בלשון המעטה. את עושה לילדים שלך עוול, לעצמך, לבעלך. תנוחי. תתחילי להנות. להשתקם. לעמוד על הרגליים כלכלית (כי עכשיו זו קריסה) כל מי ששכל בראשו יגיד לנו שאנחנו מטורפים!! אף אחד למעשה לא יודע לא חולם ולא מנחש שאנחנו מנסים כל כך אבל כל כך!
ולא.
לא מצליח לעבור לי. רוצה רוצה רוצה. כנראה זה הקטע הילדותי הזה שרוצה מה שתכננתי מה שחלמתי ולא מסוגל להשלים.
ויש לי כל כך הרבה! כל כך הרבה לחיות בשבילו . יש לי למי לתת ולמי להעניק ואני מרגישה שהמשאבים שלי פשוט נעלמים. אבל רואה איך זה מתרחק. החלום ושברו. אחרי שנתיים פתאום חיובי פשוט לא האמנו. לא האמנו שזה קורה.
ופתאום זה נגמר. איזו צלקת איזה כאב.
אז היי, נסעתי אליו היום. באמת מקסים, יסודי סבלני.
חידש לי. מאמינות? כבר תהליך שנמשך בדיוק חודש ואף אחד לא באמת הסביר לי שום דבר באופן מסודר. עצוב.
אז ככה. מאוחר מידיי לכדור. גרידה לא מתאים. יש שארית. גרידה זה כאשר יש את כל תוכן ההריון (ככה הבנתי)
הפתרון שהוא מציע (ואני אקבל) זוהי היסטרוסקופיה ניתוחית. אני רק צריכה לשלוח את זה לרופא הפוריות שלי, שיאשר כי אני חייבת ליידע אותו.
אז כמה דברים:
קודם כל זה דרך הקופה אז נשמתי לרווחה. ממש אבל.
ואני אגיע אליו לאסותא.
יש לי וריד בולט בתוך הרחם שאם יתברר שזה וריד ועורק אני בבעיות ובעיות איומות. הוא מקווה וחושב שזה לא. בבית חולים גם בדקו אותי וראו את זה ואמרו שזה לא. בכל מקרה הפנה אותי לא.ס לבדוק את זה לפני כל פרוצידורה.
אני חייבת לחזור אליו מהר שיכתוב לי ״דחוף״ על ההפניה מכיוון שהתור הוא לסוף אוגוסט כרגע!
אז כל הדרך הביתה בכיתי ובכיתי.
לא יודעת אם מותר ומקובל לספר בפורום אבל יש לי שני פעוטות בבית. בחודש וחצי האחרונים אני לא אמא. אני צל של אמא וזה מורגש אני יודעת שהם מרגישים. חברה שלי אמרה לי שאני מקשה על עצמי ואני אמא נפלאה ואין כמו אמא אפילו אם אמא לא הכי נוכחת
ולא הכי סבלנית היום הרגשתי שאני פשוט עומדת להתמוטט נפשית. עד היום כל המערכת הנשית שלי הייתה ללא רבב ועכשיו אני מרגישה שעולמי חרב עליי. אני מרגישה שהחלום לילד שלישי הולך ומתרחק. אני מרגישה חסרת אונים, בודדה, עייפה, עצובה. לא אופטימית.
ראיתי הודעה כאן שהיו לה המון תגובות על איך מוותרים על הכמיהה. מכיוון שאני חדשה פה אני תוהה אם זה בכלל לילד לא משנה איזה מספר? או הכוונה לילד ראשון?
אני מנסה כבר שנתיים שתעבור לי הכמיהה הזאת ולא הולך. אני מסתכלת על הילדים שלי וליבי נשבר. ולפעמים יש את הקול הזה שאומר לי די. די תנוחי. את עומדת להקריב פה את בריאותך, בלשון המעטה. את עושה לילדים שלך עוול, לעצמך, לבעלך. תנוחי. תתחילי להנות. להשתקם. לעמוד על הרגליים כלכלית (כי עכשיו זו קריסה) כל מי ששכל בראשו יגיד לנו שאנחנו מטורפים!! אף אחד למעשה לא יודע לא חולם ולא מנחש שאנחנו מנסים כל כך אבל כל כך!
ולא.
לא מצליח לעבור לי. רוצה רוצה רוצה. כנראה זה הקטע הילדותי הזה שרוצה מה שתכננתי מה שחלמתי ולא מסוגל להשלים.
ויש לי כל כך הרבה! כל כך הרבה לחיות בשבילו . יש לי למי לתת ולמי להעניק ואני מרגישה שהמשאבים שלי פשוט נעלמים. אבל רואה איך זה מתרחק. החלום ושברו. אחרי שנתיים פתאום חיובי פשוט לא האמנו. לא האמנו שזה קורה.
ופתאום זה נגמר. איזו צלקת איזה כאב.