כמה רחוק זה (שכונת) התקווה ?
משהו קרה לי בחודשים האחרונים. משהו שלא חלמתי שיקרה. לפני שנה, כשהכל קרס והתמוטט, ובפני ניצבה אפשרות ממשית לקחת את עצמי ואת משפחתי ולהתחיל מחדש בחו"ל - דחיתי את הרעיון על הסף. אף אחד לא האמין לי, אבל זה באמת היה רחוק מידיי, עדיין ברור היה לי שרק כאן יש לי סיכוי לעתיד טוב יותר. זה התחיל מהצעת עבודה בפריז בקיץ שעבר. לא הצעה לי. הצעה לו. ישבנו עם חבר במסעדה בראש פינה ובנזוגי סיפר את פרטי ההצעה. עבודה בפריז, בית, אוטו, משכורת שתאפשר חיים ברווחה ובלי הכרח שאמצא גם אני עבודה במיידי. אמרתי "אחלה. סע. אני מפה לא זזה". החבר שישב מולנו נחנק מהאוכל - "מה? את קולטת מה שאת אומרת? אשתי הייתה זורקת הכל ורצה! תחשבי על זה - פריז, בתי קפה קטנים, מוזיאונים, ארכיטקטורה מדהימה, הרחבת אופקים לילדים". ואני - לא. והסברים מפה עד מחרתיים: זה הכל נחמד וטוב לחופשה אבל כמה אפשר? שבוע, שבועיים? ואני בכלל שונאת את פריז, ולנתק מכאן את הילדים לארץ זרה, ואני אהיה שם לבד ואתגעגע למשפחתי וחבריי כאן...." אחר כך הפכה פריז לניו יורק. הוא נסע, ואף אחד לא האמין לי שאין לי שום תוכניות לקחת את עצמי ואת הילדים ולהצטרף אליו לשם. "מה איבדתי שם בדיוק?" - להתמודד לבד עם משברי ההסתגלות של הילדים כשהוא עובד מבוקר עד לילה כדי לפרנס את כולנו כי לי אין שם לא עבודה ולא רשיון עבודה?". השבוע העליתי את זה אני, לנוכח הפניות החוזרות ונשנות של הבוס שלו משם שישוב לעבוד אצלו, ההצעות הנדיבות לטיסות-מגורים על חשבון העבודה שכבר הוכיחו את עצמן בעבר כאפשריות ואמיתיות-משכורת טובה בניו יורק - כשמנגד עומדת פה אבטלה שסופה אינו נראה באופק, דלות ולחץ כלכלי מתמיד, פשיטת רגל באופק (עקב העיצומים עוד לא בהתהוות). ייאוש. פתאום אני לא רואה כאן עתיד. פתאום אני חושבת שאין מצב שמשהו במדינה הזו ישתנה, שאין מצב שאמצא עבודה שהיא מעבר לפרנסה ושגם תביא לי איזשהו סיפוק וכיף, כי נהיה כאן עולם משוגע שאין בו שום ערך שאני מסוגלת להזדהות איתו, שאין בו שום ערך בכלל. שמה שחשוב בעיניי כבר מזמן לא נחשב בעיני מי שהכוח בידיו. פתאום התחושה ש"די". הנאמנות ל'בית' הזה פשוט לא משתלמת. הבוקר ראיתי את הכתבה הזו, וגם את התגובות שהתקבלו בעקבותיה. בפעם הראשונה בחיי - זה דיבר אליי. בפעם הראשונה הצליח המצב כאן לשבור לי את התקווה. ואולי באמת, התחלה חדשה אמיתית, תיתכן רק רחוק מכאן? מה דעתכם?
משהו קרה לי בחודשים האחרונים. משהו שלא חלמתי שיקרה. לפני שנה, כשהכל קרס והתמוטט, ובפני ניצבה אפשרות ממשית לקחת את עצמי ואת משפחתי ולהתחיל מחדש בחו"ל - דחיתי את הרעיון על הסף. אף אחד לא האמין לי, אבל זה באמת היה רחוק מידיי, עדיין ברור היה לי שרק כאן יש לי סיכוי לעתיד טוב יותר. זה התחיל מהצעת עבודה בפריז בקיץ שעבר. לא הצעה לי. הצעה לו. ישבנו עם חבר במסעדה בראש פינה ובנזוגי סיפר את פרטי ההצעה. עבודה בפריז, בית, אוטו, משכורת שתאפשר חיים ברווחה ובלי הכרח שאמצא גם אני עבודה במיידי. אמרתי "אחלה. סע. אני מפה לא זזה". החבר שישב מולנו נחנק מהאוכל - "מה? את קולטת מה שאת אומרת? אשתי הייתה זורקת הכל ורצה! תחשבי על זה - פריז, בתי קפה קטנים, מוזיאונים, ארכיטקטורה מדהימה, הרחבת אופקים לילדים". ואני - לא. והסברים מפה עד מחרתיים: זה הכל נחמד וטוב לחופשה אבל כמה אפשר? שבוע, שבועיים? ואני בכלל שונאת את פריז, ולנתק מכאן את הילדים לארץ זרה, ואני אהיה שם לבד ואתגעגע למשפחתי וחבריי כאן...." אחר כך הפכה פריז לניו יורק. הוא נסע, ואף אחד לא האמין לי שאין לי שום תוכניות לקחת את עצמי ואת הילדים ולהצטרף אליו לשם. "מה איבדתי שם בדיוק?" - להתמודד לבד עם משברי ההסתגלות של הילדים כשהוא עובד מבוקר עד לילה כדי לפרנס את כולנו כי לי אין שם לא עבודה ולא רשיון עבודה?". השבוע העליתי את זה אני, לנוכח הפניות החוזרות ונשנות של הבוס שלו משם שישוב לעבוד אצלו, ההצעות הנדיבות לטיסות-מגורים על חשבון העבודה שכבר הוכיחו את עצמן בעבר כאפשריות ואמיתיות-משכורת טובה בניו יורק - כשמנגד עומדת פה אבטלה שסופה אינו נראה באופק, דלות ולחץ כלכלי מתמיד, פשיטת רגל באופק (עקב העיצומים עוד לא בהתהוות). ייאוש. פתאום אני לא רואה כאן עתיד. פתאום אני חושבת שאין מצב שמשהו במדינה הזו ישתנה, שאין מצב שאמצא עבודה שהיא מעבר לפרנסה ושגם תביא לי איזשהו סיפוק וכיף, כי נהיה כאן עולם משוגע שאין בו שום ערך שאני מסוגלת להזדהות איתו, שאין בו שום ערך בכלל. שמה שחשוב בעיניי כבר מזמן לא נחשב בעיני מי שהכוח בידיו. פתאום התחושה ש"די". הנאמנות ל'בית' הזה פשוט לא משתלמת. הבוקר ראיתי את הכתבה הזו, וגם את התגובות שהתקבלו בעקבותיה. בפעם הראשונה בחיי - זה דיבר אליי. בפעם הראשונה הצליח המצב כאן לשבור לי את התקווה. ואולי באמת, התחלה חדשה אמיתית, תיתכן רק רחוק מכאן? מה דעתכם?
