כמעט שנתיים.....
הי,
אני קוראת אתכם הרבה אבל לא כתבתי עדיין.
איבדתי את אבי למחלת הסרטן. עוד רגע שנתיים. וכאילו הכל קרה אתמול. ולא מצליחה עדיין להאמין שהוא לא כאן.
אני בן אדם מבוגר מספיק לילדים גדולים משל עצמו (למרות שאין לי)ומצויה בזוגיות ועדיין לא מבינה. החיים נמשכים כרגיל ומי שמסתכל מהצד ממש ממש לא יכול להבין מה עובר עלי.
מקשיבה שוב ושוב להודעות טלפוניות שבמקרה נותרו על המזכירה בטלפון הביתי והוא נשמע כל כך חי.
הקלסר עם כל החומר של הטיפולים שניהלתי עבורו וכל הבדיקות והרופאים והמאמרים הרבים שקראתי עדיין היה מונח לו על השולחן- כמעט שנתיים...
והיום פעם ראשונה שפתחתי....ותוצאות בדיקות הדם עם שמו מופיעות והוא כאילו חי והפרוטוקולים של הטיפולים הכימוטרפיים שעבר. ניהלתי מעקב כל כך מסודר בזמן מחלתו כאילו הסדר הזה זה מה שיעזור לו להחזיק מעמד והוא דווקא הוא ממש לא אהב את זה אז עם הזמן פשוט למדתי לא לספר אבל כשהיינו מגיעים לטיפול וידעתי את כל החומר הרגשתי טוב כאילו עכשיו אני אוכל לבדוק שהרופאים באמת עושים מה שצריך ונקנה לאבא עוד כמה חודשים.... עוד קצת. ואבא שמעתי אותו בשיחה עם מטופלת בכימוטרפיה אומר לה שילדים צריכים תמיד אבא. אוי אבא כמה שהמשפט הזה נכון וכמה שאני צריכה אותך.
והתמונות והמחשבות והזכרונות וגם הביקורים התכופיים בקבר- אין בהם די. ואני הייתי רוצה עוד חפצים ממך אבל אמא, אמא שלא יכלה להתמודד זרקה הכל. אני לא כועסת. כל אחד והתמודדותו הוא.
רוצה להמשיך לעזור לך בכל הנושא הבירוקרטי של המחלה כי את הנושא הטיפולי בך אמא לקחה על עצמה במסירות אין קץ ולא נתנה גם כשרציתי לקראת הסוף אני להוביל אותך לטיפול בכסא הגלגלים כשכבר לא יכולת ללכת ונראית בדיוק כמו שחולה סרטן סופני נראה במשקל של כ-40 קג, אמא לא נתנה לי. רציתי לעצור באמצע בית החולים ולצעוק תני לי ! הוא אבא שלי ואני רוצה לעשות בשבילו. אבל שתקתי אבא.
נותר לי רק לקוות שאתה יודע כמה אהבתי אותך ולעולם אוהב.
מחלה ארורה ונוראית
תודה לכם.
הי,
אני קוראת אתכם הרבה אבל לא כתבתי עדיין.
איבדתי את אבי למחלת הסרטן. עוד רגע שנתיים. וכאילו הכל קרה אתמול. ולא מצליחה עדיין להאמין שהוא לא כאן.
אני בן אדם מבוגר מספיק לילדים גדולים משל עצמו (למרות שאין לי)ומצויה בזוגיות ועדיין לא מבינה. החיים נמשכים כרגיל ומי שמסתכל מהצד ממש ממש לא יכול להבין מה עובר עלי.
מקשיבה שוב ושוב להודעות טלפוניות שבמקרה נותרו על המזכירה בטלפון הביתי והוא נשמע כל כך חי.
הקלסר עם כל החומר של הטיפולים שניהלתי עבורו וכל הבדיקות והרופאים והמאמרים הרבים שקראתי עדיין היה מונח לו על השולחן- כמעט שנתיים...
והיום פעם ראשונה שפתחתי....ותוצאות בדיקות הדם עם שמו מופיעות והוא כאילו חי והפרוטוקולים של הטיפולים הכימוטרפיים שעבר. ניהלתי מעקב כל כך מסודר בזמן מחלתו כאילו הסדר הזה זה מה שיעזור לו להחזיק מעמד והוא דווקא הוא ממש לא אהב את זה אז עם הזמן פשוט למדתי לא לספר אבל כשהיינו מגיעים לטיפול וידעתי את כל החומר הרגשתי טוב כאילו עכשיו אני אוכל לבדוק שהרופאים באמת עושים מה שצריך ונקנה לאבא עוד כמה חודשים.... עוד קצת. ואבא שמעתי אותו בשיחה עם מטופלת בכימוטרפיה אומר לה שילדים צריכים תמיד אבא. אוי אבא כמה שהמשפט הזה נכון וכמה שאני צריכה אותך.
והתמונות והמחשבות והזכרונות וגם הביקורים התכופיים בקבר- אין בהם די. ואני הייתי רוצה עוד חפצים ממך אבל אמא, אמא שלא יכלה להתמודד זרקה הכל. אני לא כועסת. כל אחד והתמודדותו הוא.
רוצה להמשיך לעזור לך בכל הנושא הבירוקרטי של המחלה כי את הנושא הטיפולי בך אמא לקחה על עצמה במסירות אין קץ ולא נתנה גם כשרציתי לקראת הסוף אני להוביל אותך לטיפול בכסא הגלגלים כשכבר לא יכולת ללכת ונראית בדיוק כמו שחולה סרטן סופני נראה במשקל של כ-40 קג, אמא לא נתנה לי. רציתי לעצור באמצע בית החולים ולצעוק תני לי ! הוא אבא שלי ואני רוצה לעשות בשבילו. אבל שתקתי אבא.
נותר לי רק לקוות שאתה יודע כמה אהבתי אותך ולעולם אוהב.
מחלה ארורה ונוראית
תודה לכם.