כנראה שהבעיה היא בי
הבעיה היא לא בי!! ככה לפחות חשבתי לפני חודש, אפילו חודשיים..
היום, היום אני מבין שה בעיה היא בי, שאני מזיק לעולם יותר מאשר מועיל לו, שאני גורם לכל מי שמסביבי ניתוק וריחוק. וזו הרגשה נוראית, להעלים הכול ממראית עין ולהשאר עם ההרגשה הזו בתוך עצמך, ההרגשה הזו טופחת בכל שניה ומאיימת לפוצץ אותי מבפנים.
אזה חלטתי בפעם הראשונה בחיי ואולי האחרונה לכתוב את ההודעה הזו.
אני לא יודע מי יקרא אותה אם בכלל אבל זה לא משנה, אני כותב את ההודעה הזו כדי לספר מה שעבר עלי ולהוריד ממני נטל מסוים ךפני שלא אוכל לשאת בו.
היום אני בכיתה י', אבל אבחר להתחיל את הסיפור בכיתה ט', עד אז הכול היה מעולה, היו לי שתי חבורות גדולות, אחת ותיקה אחת חדשה, לא היה יום מחוץ לבית, לא היה רגע שהשתעממתי, לא הייתה שנייה שלא היה לי עם מי לדבר.
אבל נגיע אליהם אחר כך.
אני נחשב "חכם", אני לא אוהב את המילה בגל הממסד ובלה בלה בלה, אין מספיק מקום להכניס גם את זה, אבל זה מה שאני נחשב, ויש אנשים שלא מקבלים את זה.
אותם אנשים, חבורה של ילדים מכיתה יב'. החליטו שהם רוצים להתנקם בכאלו שמצליחים בלימודים, מי השעיר לעזאזאל אתם שואלים? אני!!! איזה כיף לי.
במשך שנה על בסיס שבועי, גם בבית ספר וגם בחוץ קיבלתי מהם מכות, לפעמיים זה היה אחד לפעמיים שניים ולפעמים גם חמישה,שתקתי. לא רציתי להסתבך. במבט לאחור אני לא יודע אם זה היה משנה משהו, החלטתי לסבול את זה וזהו.
במקביל, רבתי עם החבורה הותיקה, ריב טיפשי ונוראי, איבדתי את עשרת החברים הכי טובים שהיו לי אי פעם, וזה לא שלא ניסינו להשלים, ניסינו. אבל זה פשוט לא עבד יותר.כמעט שנתיים שאנחנו לא מדברים.
מצאתי נחמה בחבורה החדשה, לא שמתי לב לניצני ההתפרקות שלה, לריבים הקטנים בין כולם, לביטולי היציאות, לא הייתה לי שום התראה מוקדמת בתחילת כיתה י' כאשר החבורה התחלקה בפיצוץ אחד גדול לשתי קבוצות, שאני באמצע, לא מבין מה קרה!!, יש כאלו שומרים שלהיות באמצע זה הכי טוב, אתה יכול לבלות עם שתי הקבוצות ללא בעיה, אבל לא.. כל קבוצה חשבה שאני מרכל עליה עם הקבוצה השנייה, מעולם לא רבתי עם אף אחד מהם אבל יצא שאני נשארתי לבד.
לא לגמרי לבד, עוד יש רחמים בעולם, וקיבלתי את עדן, ילדה מהחבורה שהחליטה להישאר איתי בקשר.
לחדים שביניכם תראו שקפצתי מכיתה ט' לכיתה י' מה שאומר שחבורת הבריונים סיימה את בית הספר!! אושר גדול? גם אני חשבתי, הם פשוט חיכו לי מחוץ למקיף בץדירות מסויימ כדי להרביץ לי, ובנוסף אליהם הצטרפו בתוך כותלי בית הספר ילדי כיתה יב' חדשים.. כאמור, אושר גדול.
שתקתי, עכשיו יותר מתמיד. לא היה למי לספר, לא רציתי להעיק על הקשר השברירי והשטחי עם עדן.
חזרתי לעולם האהוב עלי, לספרים.
הייתי גיבור על, חצוי יווני, מכשף, מטייל בעילם, גיבור של דרמה רומנטית, חוקר עולמות חדשים, הייתי רובין הוד, הייתי פיטר פן.
ספרים שבהם לוקחים את החנון, את המנודה והופכים אותו לגיבור של העלילה!
אבל כל זה לא נמשך לנצח, הוא היה נמשך שעות ספורות במקרה הטוב ואז הייתי צריך לחזור לעולם האמיתי, לכאב המתמשך, בלי שום הבטחה לסוף טוב.
השבר האחרון קרה לפני שבוע, אולי קצת יותר.
אני ועדן עובדים ביחד, כבר במשך חודש.. ולפתע קיבלתי מבטים חדים שלא מותירים שאלה, ניגשתי לשאול אם קרה משהו? נעניתי בהתעלמות מכאיבה.
שלחתי הודעה, קיבלתי סינון.
רדפתי אחריה, קיבלתי התחמקות.
שלחתי את אחד העובדים, קיבלתי צעקה וקללות שפגעו בי יותר ממכות.
לטענתה, הראו לה שיחות, הראו לה שריכלתי אחריה מאחורי הגב, הראו לה שאני סכסכן ושאני "כמו כולם" היא לא מוכנה לומר לי מי הראה ומה הראה.
הצעתי לה את הטלפון שלי על מנת שתוכל לבדוק בהודעות ולגלות שלא דיברתי עם אף בן אדם בחודשים האחרונים. אך היא סירבה.
שאלתי אותה איזה אינטרס יש לי להרע לבן אדם היחיד שעוד מוכן לדבר איתי??
נעניתי בצירוף המילים "אתה מטומטם!".
ובאותו הרגע הבנתי, זה היה ברור, ברור כמו השמש, ברור כמו תורת הייחסות לאינשטיין, ברור כמו הסימפוניה החמישית לבטהובן.
זה היה כל כך מתאים לרצף החיים שלי, יותר מתאים מצ'לו ליו יו מה.
הבעיה היא בי! עד לפני שנתיים היו לי כ15-20 חברים טובים! וברצף אירועים כולם התנתקו ממני.
זה לא יכול לקרות לבד, הבעיה היא בי. בזה אני בטוח, חזרתי להכאיב לעצמי, בעבר זה היה משכיח את הצרות אבל היום זה מעצים אותם, מחדד את הכאבים.
עולם הספרים כבר לא אותו עולם, אני לא מסוגל לקרוא על ילד מנודה שהופך לגיבור בלי לחשובת מה הסיכוי שזה יקרה?
אני לא מסוגל להאזין למוזיקה בלי לבכות.
אני רוצה לחיות, אבל אני לא מסוגל לחיות.
בחלטתי לכתוב בכלליות ולא בפרטים את מה שעובר עלי, אולי זה ינחם אותי.
משתמע מדבריי שאני רוצה לשים קץ לחיי, אבל זה לא בטוח, לא עכשיו, אולי ביום מן הימים,החלטתי לנסות להמשיך, אך אם המצב לא ישתפר, אני לא מבטיח כלום.
כמו תוכנה, ברגע שהבעיה בה לא ניתנת לתיקון, מוחקים אותה.
אולי הזמן שלי להימחק קרב.
עומר,16, באר שבע.
הבעיה היא בי
הבעיה היא לא בי!! ככה לפחות חשבתי לפני חודש, אפילו חודשיים..
היום, היום אני מבין שה בעיה היא בי, שאני מזיק לעולם יותר מאשר מועיל לו, שאני גורם לכל מי שמסביבי ניתוק וריחוק. וזו הרגשה נוראית, להעלים הכול ממראית עין ולהשאר עם ההרגשה הזו בתוך עצמך, ההרגשה הזו טופחת בכל שניה ומאיימת לפוצץ אותי מבפנים.
אזה חלטתי בפעם הראשונה בחיי ואולי האחרונה לכתוב את ההודעה הזו.
אני לא יודע מי יקרא אותה אם בכלל אבל זה לא משנה, אני כותב את ההודעה הזו כדי לספר מה שעבר עלי ולהוריד ממני נטל מסוים ךפני שלא אוכל לשאת בו.
היום אני בכיתה י', אבל אבחר להתחיל את הסיפור בכיתה ט', עד אז הכול היה מעולה, היו לי שתי חבורות גדולות, אחת ותיקה אחת חדשה, לא היה יום מחוץ לבית, לא היה רגע שהשתעממתי, לא הייתה שנייה שלא היה לי עם מי לדבר.
אבל נגיע אליהם אחר כך.
אני נחשב "חכם", אני לא אוהב את המילה בגל הממסד ובלה בלה בלה, אין מספיק מקום להכניס גם את זה, אבל זה מה שאני נחשב, ויש אנשים שלא מקבלים את זה.
אותם אנשים, חבורה של ילדים מכיתה יב'. החליטו שהם רוצים להתנקם בכאלו שמצליחים בלימודים, מי השעיר לעזאזאל אתם שואלים? אני!!! איזה כיף לי.
במשך שנה על בסיס שבועי, גם בבית ספר וגם בחוץ קיבלתי מהם מכות, לפעמיים זה היה אחד לפעמיים שניים ולפעמים גם חמישה,שתקתי. לא רציתי להסתבך. במבט לאחור אני לא יודע אם זה היה משנה משהו, החלטתי לסבול את זה וזהו.
במקביל, רבתי עם החבורה הותיקה, ריב טיפשי ונוראי, איבדתי את עשרת החברים הכי טובים שהיו לי אי פעם, וזה לא שלא ניסינו להשלים, ניסינו. אבל זה פשוט לא עבד יותר.כמעט שנתיים שאנחנו לא מדברים.
מצאתי נחמה בחבורה החדשה, לא שמתי לב לניצני ההתפרקות שלה, לריבים הקטנים בין כולם, לביטולי היציאות, לא הייתה לי שום התראה מוקדמת בתחילת כיתה י' כאשר החבורה התחלקה בפיצוץ אחד גדול לשתי קבוצות, שאני באמצע, לא מבין מה קרה!!, יש כאלו שומרים שלהיות באמצע זה הכי טוב, אתה יכול לבלות עם שתי הקבוצות ללא בעיה, אבל לא.. כל קבוצה חשבה שאני מרכל עליה עם הקבוצה השנייה, מעולם לא רבתי עם אף אחד מהם אבל יצא שאני נשארתי לבד.
לא לגמרי לבד, עוד יש רחמים בעולם, וקיבלתי את עדן, ילדה מהחבורה שהחליטה להישאר איתי בקשר.
לחדים שביניכם תראו שקפצתי מכיתה ט' לכיתה י' מה שאומר שחבורת הבריונים סיימה את בית הספר!! אושר גדול? גם אני חשבתי, הם פשוט חיכו לי מחוץ למקיף בץדירות מסויימ כדי להרביץ לי, ובנוסף אליהם הצטרפו בתוך כותלי בית הספר ילדי כיתה יב' חדשים.. כאמור, אושר גדול.
שתקתי, עכשיו יותר מתמיד. לא היה למי לספר, לא רציתי להעיק על הקשר השברירי והשטחי עם עדן.
חזרתי לעולם האהוב עלי, לספרים.
הייתי גיבור על, חצוי יווני, מכשף, מטייל בעילם, גיבור של דרמה רומנטית, חוקר עולמות חדשים, הייתי רובין הוד, הייתי פיטר פן.
ספרים שבהם לוקחים את החנון, את המנודה והופכים אותו לגיבור של העלילה!
אבל כל זה לא נמשך לנצח, הוא היה נמשך שעות ספורות במקרה הטוב ואז הייתי צריך לחזור לעולם האמיתי, לכאב המתמשך, בלי שום הבטחה לסוף טוב.
השבר האחרון קרה לפני שבוע, אולי קצת יותר.
אני ועדן עובדים ביחד, כבר במשך חודש.. ולפתע קיבלתי מבטים חדים שלא מותירים שאלה, ניגשתי לשאול אם קרה משהו? נעניתי בהתעלמות מכאיבה.
שלחתי הודעה, קיבלתי סינון.
רדפתי אחריה, קיבלתי התחמקות.
שלחתי את אחד העובדים, קיבלתי צעקה וקללות שפגעו בי יותר ממכות.
לטענתה, הראו לה שיחות, הראו לה שריכלתי אחריה מאחורי הגב, הראו לה שאני סכסכן ושאני "כמו כולם" היא לא מוכנה לומר לי מי הראה ומה הראה.
הצעתי לה את הטלפון שלי על מנת שתוכל לבדוק בהודעות ולגלות שלא דיברתי עם אף בן אדם בחודשים האחרונים. אך היא סירבה.
שאלתי אותה איזה אינטרס יש לי להרע לבן אדם היחיד שעוד מוכן לדבר איתי??
נעניתי בצירוף המילים "אתה מטומטם!".
ובאותו הרגע הבנתי, זה היה ברור, ברור כמו השמש, ברור כמו תורת הייחסות לאינשטיין, ברור כמו הסימפוניה החמישית לבטהובן.
זה היה כל כך מתאים לרצף החיים שלי, יותר מתאים מצ'לו ליו יו מה.
הבעיה היא בי! עד לפני שנתיים היו לי כ15-20 חברים טובים! וברצף אירועים כולם התנתקו ממני.
זה לא יכול לקרות לבד, הבעיה היא בי. בזה אני בטוח, חזרתי להכאיב לעצמי, בעבר זה היה משכיח את הצרות אבל היום זה מעצים אותם, מחדד את הכאבים.
עולם הספרים כבר לא אותו עולם, אני לא מסוגל לקרוא על ילד מנודה שהופך לגיבור בלי לחשובת מה הסיכוי שזה יקרה?
אני לא מסוגל להאזין למוזיקה בלי לבכות.
אני רוצה לחיות, אבל אני לא מסוגל לחיות.
בחלטתי לכתוב בכלליות ולא בפרטים את מה שעובר עלי, אולי זה ינחם אותי.
משתמע מדבריי שאני רוצה לשים קץ לחיי, אבל זה לא בטוח, לא עכשיו, אולי ביום מן הימים,החלטתי לנסות להמשיך, אך אם המצב לא ישתפר, אני לא מבטיח כלום.
כמו תוכנה, ברגע שהבעיה בה לא ניתנת לתיקון, מוחקים אותה.
אולי הזמן שלי להימחק קרב.
עומר,16, באר שבע.
הבעיה היא בי
