הבאת לי מוטובציה לרכיבת ערב בחורשן
כיוון שתכניותי לרכיבת בוקר השתבשו היום בגלל ילדון חולה, מצאתי את עצמי יוצא לבדי לרכיבה בהר חורשן בשעה 16:45 (עם פנס מעאפן, שרחוק מאד מנייט ריידר). יורד דרך היקב, חוצה את השלולית מתחת למחלף ומתחיל לטפס על ההר. הסלעים בעליה חלקים, בצמיגים מצטבר קצת בוץ ומדי פעם מחליק הגלגל האחורי. מהר מאד נעשה חשוך ממש ונחירות עדרי החזירים בסבך לידי לא מוסיפות לתחושת הביטחון, מה גם שמדי פעם חתכו את השבילים כמה בהמות שטוחות אף כאלה שכל צייד היה משתבח בהן. ברחבה על הפיסגה שליד הבאר השתובבו להם כמה וילדע חאייס מהסוג הנ"ל בין הפרות שרעו שם ואח"כ נעמדו בדיוק על יד השביל שרציתי להמשיך בו למטה. צעקות ואבנים לא גרמו להם לזוז והחלטתי שאני עלול להסתכן במפגש לא נעים עם נקבה שיש לה כמה חזרזירים בסביבה ולא זכור לה שהזמינה אותי לביקור. חוץ מזה נזכרתי שהשביל ההוא בד"כ מלא בוץ בחורף. חזרתי על עקבותי בירידה די אגרסיבית כשבקושי ניתן לראות ממטר. שמחתי שהכלים מקרקשים בתיק האוכף (זוכר משהו מהתדרוכים של הריינגרס בפארקים בארה"ב - לעשות רעש כשהולכים כדי לא להפתיע את הדובים). עטלפים קטנים חגו מעלי ומדי פעם היה נדמה לי שכמעט אני נוגח בהם עם הקסדה.גוש לבן שחתך את השביל בפתאומיות התברר כדורבן שפרש את מניפת הקוצים שלו (שקצותיהם לבנים) לתפארת מדינת ישראל (פעם ראשונה שיוצא לי לראות כזה בטבע). בקיצור - שעה וחצי של רכיבה. דופק ממוצע 150. חוויה קסומה, אבל לא מומלצת לרוכבים בודדים וגם לא לבעלי תאורה חלשלושית. אגב, הקטע המפחיד באמת היה בעליה לזכרון דרך היקב, בקטעים חשוכים ללא שוליים כמעט. אם לא היה לי נצנץ, בטח מישהו כבר היה מגהץ אותי.