אני לא חושב על נחיתות, אני לא
אני לא חושב על נחיתות, פשוט זה הפסיק להיות חלק שעולה בדעתי, בכל המצבים. אני לא תלוי במה שאומרים לי ועלי. אנשים חשובים לי אך אני לא תלוי בחיוך או בעידוד ואיני מושפע לרעה מביקורת - אני פשות מסיק ממנה מסקנות. אני לא משווה את עצמי לאחרים. קודם נהגתי לראות את החיוב שבאנשים שסביבי ולחוש נחות, שאיני כזה. הספר והעבודה איתו ביגרו אותי. אני לא יכול להקדיש את הזמן לכל השטחים ובחלק מהתחומים אני פחות מוכשר מאותו אדם. גם לו אין את הכישורים וההצלחות שלי. אז, למה להביט לשם כשאצלי מספיק טוב? אגב, כל עוד השוויתי את עצמי לאחרים הייתי עיוור כמעת לחלוטין לגבי הטוב שבי. אני לא משווה את עצמי לפוטנציאל שלי... אני יודע שהייתי יכול להיות ארכיטקט טוב, צייר..., מרצה..., כירורג פלאסטי..., אני בחרתי משהו ואני פשוט שמח בחלקי. אני לא כועס על אנשים המנסים... למרות זאת, אני פעיל ביותר בהמון תחומים, בין השאר בפורום הזה, ויזם דברים שאני מקווה שישפרו את חיי הזולת. ז``א הדבר לא הביא אותי לפאסיביות אלא שאני פועל מתוך אינטרסים טהורים יותר. לא עוד חשוב לי שיהללו אותי על מעשי... אני עושה כי אני חושב שכך טוב לעשות. עבודה רבה על הספר הפכה אותי מאגואיסט (טוב) למה שאני באמת, ללא צורך בתמורה. האם זה הופך אותי למאושר? אני לא מסתובב עם מחשבה אחת בראש - ``עד כמה אני מאושר`` וזאת כי את שהשגתי כבר יש לי, ואני רוצה להמשיך. אני פחות עסוק בכל ה``בעיות`` המיותרות שמניתי לעי``ל ואחרות. זה מאפשר לי לקום כל בקר עם מחשבה, שאני עומד לעשות דברים שאני אוהב. וגם ברגע זה, הסיכוי שמישהו יילך בעקבותי וחייו יישתפרו, מניע אותי לכתוב, במקום להכנס למיטתי ולישון. אני עניתי בגילוי לב ומקווה שבאופן מספק