כשהייתי בן 16 כתבתי את העבודה החשובה ביותר בהיסטוריה של מדע הפסיכולוגיה. אני קורא לה "תיאוריית האישיות הקוגניטיבית".

[hrpbiiapnrpeltework]

לא יודע אם לקנות או לא לקנות נעליים מסוימות שמצאו חן בעיניי.

בעיקרון, יש לי שני סוגי בגדים. כל הבגדים שלי יפים ונראים טוב, אני הרי גאון אופנתי, אבל מעבר לכך, הבגדים שלי מתחלקים לשניים: בגדים יקרים ובגדים לא יקרים.

עכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם, אם אני יכול להרשות לעצמי בגדים יקרים, למה יש לי גם בגדים לא יקרים. העניין הוא שאני לא איזה בן-אדם שטחי ורדוד שאם ידו משגת, אז הוא קונה רק את המותגים ואת מה שיקר. גם אם יש לדוגמה חולצה מסוימת והיא לא יקרה, נגיד עולה 70 או 80 שקל או משהו, אבל היא מצאה חן בעיניי, אז אני לגמרי אקנה אותה. אני פשוט אשים אותה בבית ולא בחוץ

לא כך עם הנעליים שלי. אלא אם כן מדובר על נעלי בית, אז נעליים, אני קונה רק יקרות כבר מאז שהייתי בן 18 ב-2016, כי כאילו, אלא אם כן זה נעלי בית, אז כל הנעליים זה נעליים של בחוץ, וכשאני בחוץ אני לובש רק יקר. נו, אתם יודעים איך זה בגדים. זה סמל סטטוס. זה אמירה. זה מסר. אני לא יכול סתם ככה ללבוש מה שבא לי או לנעול מה שבא לי "בעולם שבחוץ".

כיום, יש לי שני זוגות נעליים (של בחוץ), חוץ מאשר כאלו שהפסקתי לנעול לפני שנים והן בתוך הארון ולא זרקתי אותן כי הן הנעליים של מאור פז אז בטח בעתיד הן יהיו שוות מאות אלפי דולרים וישימו אותן בתוך המוזיאונים שיבנו לכבודי בכל רחבי העולם וכל זה.

אז בכל מקרה, כרגע, מלבד נעליים שהפסקתי לנעול, ומלבד נעלי הבית, יש לי שני זוגות נעליים. יקרות, ועוד יותר יקרות. אבל לפני כמה ימים נתקלתי בזוג נעליים באינטרנט, שהן יפות ולא-יקרות. בדרך כלל כשאני באינטרנט, עושה קניות עם הכרטיס אשראי של אמא, ואני נתקל בנעליים יפות ולא יקרות, בדרך כלל אני ישר מדלג ולא מתייחס אפילו. נעליים זה הרי רק לבחוץ אז הן חייבות להיות יקרות, מה גם, שהן צריכות להתאים למכנסיים היקרים, לחולצה היקרה, למשקפי הראייה היקרים. אבל אני לא יודע, הפעם זה היה אחרת. אני לא בטוח לחלוטין מה קרה ולמה דווקא הנעליים האלו "תפסו אותי" ככה. אני מניח שהן פשוט יותר יפות מנעליים לא-יקרות יפות אחרות שאני בדרך כלל מתעלם מהן וממשיך לגלול.

אני כבר כמה ימים מתלבט ולא יודע אם לקנות או לא. מאוד אשמח לעצת החברים

 

[hrpbiiapnrpeltework]

זה עלול להישמע קצת טיפשי לחלק מכם. כן, ברור, "עבודת חלומות", "בית חלומות", "מכונית חלומות", אבל למי יש נעלי חלומות? כאילו, טוב, בסדר, אני מבין, אבל זה לא באמת-באמת כזה מופרך

גם לדמות הראשית בסרט "כרטיס לוטו" יש נעלי חלומות. זה סרט על מישהו שזוכה בלוטו ואז קונה מלא דברים, ובין היתר, את נעלי החלומות שלו, שעולים...כמה זה היה? 5,000 דולר נראה לי? (18,000 שקל).

בכל מקרה, רציתי לשתף את החברים באשר לנעלי החלומות שלי

נעלי החלומות שלי הם "נייקי מאג 2016".

זה השחרור של שנת 2016, והמהדורה השנייה של ה"נייקי מאג 2011".

הנייקי מאג הם נעליים שאמורים להיות כאילו חיקוי של הנעליים שנעל מרטי מק'פליי בסרט "בחזרה לעתיד 2". בסרט, הנעליים שורכות את עצמן במקום שיהיה צריך לשרוך אותן, אבל לא כך עם המהדורות הראשונה והשנייה של הנייקי מאג במציאות. מה שכן, הם עובדים על גירסה שלישית, שאמורה להיות מסוגלת לשרוך את עצמה, כמו עם הנעליים שבסרט.

בכל מקרה, המהדורה הראשונה של הנייקי מאג הופצה ב-1,510 זוגות שהועמדו למכירה פומבית באינטרנט, ונמכרו כל זוג בבין מינימום של 2,300 דולר (8,280 שקל) ועד למקסימום של 9,959 דולר (35,850 שקל).

המהדורה השנייה הופצה ב-2016, במהדורה הרבה יותר מוגבלת, של 89 זוגות בלבד. אני לא בטוח בכמה נמכרו נעלי המהדורה השנייה בזמן אמת, ולא מצאתי על כך מידע ברור, אך כנראה שבהרבה יותר מאשר המהדורה של 2011. בכל מקרה, כיום, שמונה שנים לאחר השחרור המקורי של המהדורה השנייה, זוג נייקי מאג 2016 נמכר בממוצע (מיד שנייה לפחות, כן?) ב-26,000 דולר בממוצע (93,600 שקל), אבל הסתכלתי על מכירה פומבית מתמשכת באינטרנט של הנעליים האלו מהדגם הזה, במהדורה השנייה, במידה שלי פחות או יותר, והמחיר המוצע העדכני עומד על 76,925 דולר (276,930 שקל), שזה כמה שאני כנראה אצטרך לשלם לבסוף על הנעליים המסוימות האלו, במהדורה המסוימת הזאת, במידה המסוימת שאני צריך אותה.

אז כן, אלו נעלי החלומות שלי וכמה שהן עולות

מה דעתם של החברים על נעלי החלומות שלי?

והנה קצת תמונות:

 

[hrpbiiapnrpeltework]

 

[Guy844]

לתת את כל מה שיש להן ולכן ניצחנו. זה נכון?

 

[hrpbiiapnrpeltework]

 

[hrpbiiapnrpeltework]

בעמודים 164 ו-165 של הספר "פסיכולוגיה חברתית" מאת דייוויד ג. מאיירס, מדובר על תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי. תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי טוענת שכאשר יש פערים בין מחשבות שונות שלנו, או בין התנהגויות שונות שלנו, או בין המחשבות שלנו להתנהגות שלנו, בצורה שסותרת ושאינה עולה בקנה אחד, ומכאן ה"דיסוננס", הריחוק שבין המחשבות/ההתנהגויות/המחשבות לעומת ההתנהגויות, אז הדבר יוצר אצלנו מתח ותחושת חוסר נוחות, שאותם אנחנו שואפים לפתור, על-ידי שינוי כלשהו במחשבות שלנו ו/או ההתנהגויות שלנו, כדי שכבר לא יסתרו אלו את אלו, ונוכל שוב פעם להיות האדם הקוהרנטי וההוליסטי שהיינו, במקום האדם הקרוע והסותר את עצמו שאנחנו עכשיו.

לבעיית הדיסוננס הקוגניטיבי מספר פתרונות אפשריים, וביניהם, לא שינוי בפועל או קירוב בפועל של העמדות, המחשבות וההתנהגויות כך שכעת יתיישבו אלו עם אלו, אלא שכנוע עצמי מתוך הכחשה, התחפרות בעמדה, והצורך לאישור עצמי. שזאת דוגמה לפיתרון שאינו בריא, לבעיית הדיסוננס הקוגניטיבי.

אז בכל מקרה, דייוויד ג. מאיירס מביא דוגמה, אבל הוא מביא דוגמה שגויה. הוא מדבר על התעקשותו של ג'ורג' בוש הבן על צדקת המלחמה בעיראק, גם לאחר שינוי העמדה הציבורית באשר למלחמה, כאשר בהתחלה הציבור תמך ברובו במלחמה, ובהמשך לא תמך ברובו, במלחמה.

הבעיה היא כזאת-ההצדקה הרשמית למלחמה הייתה שארצות הברית הולכת לשם כי לסדאם חוסיין יש נשק להשמדה המונית שמאיים על ארצות הברית ובריטניה, ולכן יש להכריז מלחמה על עיראק, לכבוש אותה, להרוג את סדאם חוסיין ולקחת מעיראק את כל הנשק להשמדה המונית הלא-חוקי שלה. זאת הייתה הסיבה הרשמית שגם הוצגה לציבור כמו גם הסיבה לתמיכת 62% מהציבור האמריקאי במלחמה בעיראק בעת פרוץ המלחמה. לבסוף, כאשר ארצות הברית פלשה לעיראק, היא גילתה שאין שום נשק להשמדה המונית בידיהם של העיראקים ושל סדאם חוסיין, המלחמה הסתברה, כביכול, כטעות, דעת הציבור השתנתה וכעת נטתה נגד המלחמה, וכל המלחמה הסתברה כטעות.

הטעות של מאיירס היא כזאת-הוא, כמו רבים אחרים, חושב שזה הסיפור האמיתי, אבל זה לא. הוא חושב שזה הסיפור האמיתי, ושעל כן המשך התמיכה של ג'ורג' בוש במלחמה עד עצם היום הזה, וגם לאחר שהסתבר שאין נשק להשמדה המונית, הוא בסה"כ שכנוע עצמי מתוך הכחשה, התחפרות בעמדה וצורך לאישור עצמי, על-מנת להימנע מהדיסוננס הקוגניטיבי במקום להתמודד איתו ראש בראש, וזאת מתוך רצון של ג'ורג' בוש להימנע מן הצורך להודות בטעות המבישה.

עד כאן הכול טוב ויפה, הבעיה היא שזה לא הסיפור האמיתי.

ארצות הברית לא באמת פלשה לעיראק ו"גילתה" עם הגעתה שאין נשק להשמדה המונית. בתור מעצמת על ומעצמת ריגול, ארצות הברית ידעה ועוד איך ידעה, מאז ומעולם למען האמת, כן? שלאף-אחד לא יהיה ספק, שאין ולא היה נשק להשמדה המונית. ארצות הברית יודעת הכול. בטח ובטח שהיא יודעת למי יש נשק להשמדה המונית ולמי אין, בוודאי ובוודאי כאשר ייצור של נשק כזה הוא דבר שמשאיר ראיות מאוד משמעותיות בשטח, כן?

הסיפור האמיתי, הוא שהמטרה האמיתית של ארצות הברית הייתה לבזוז את הנפט העיראקי, ושהסיפור על הנשק להשמדה המונית בעיראק הוא המצאה בדיונית של ממשל בוש הראשון, וזאת מכיוון שכל מלחמה צריך "למכור" לציבור, ו"אנחנו פולשים לעיראק בשביל לגנוב את כל הנפט שלהם" זה לא היה "סקסי" מספיק. מלחמה על משאבים, זה לא היה וזה לא היה יכול להיות סיבה מספקת, בעיני הציבור, להיכנס למלחמה נגד מדינה אחרת על כל הכרוך בה, ובוודאי שלא בשביל להקריב את חייהם של חיילים אמריקניים.

זאת הסיבה למה ג'ורג' בוש מעולם לא שינה את דעתו. כי המלחמה בעיראק פשוט לא הייתה טעות, לפחות לא בעיניו, וזה לא שהיא לא הייתה טעות בעיניו בגלל כביכול פיתרון לא בריא של בעיית הדיסוננס הקוגניטיבי, או יותר מדויק, כביכול הדחקה של הדיסוננס הקוגניטיבי, וזאת על-ידי שכנוע עצמי מתוך הכחשה, התחפרות בעמדה וצורך לאישור עצמי; אלא במקום זה, ג'ורג' בוש מעולם לא שינה את דעתו בנוגע לצדקת המלחמה, והיא לא הייתה טעות בעיניו, מכיוון שהסיבה האמיתית למלחמה מעולם לא הייתה לקחת לעיראק את הנשק להשמדה המונית שהממשל האמריקאי בכלל וג'ורג' בוש בפרט תמיד ידעו שמעולם לא היה קיים מלכתחילה, לכן זה שאין נשק להשמדה המונית לא הייתה תגלית מיוחדת בשביל הממשל, לכן זה גם לא אומר שהיעדר הנשק להשמדה המונית הוא הוכחה לכך שהמלחמה הייתה טעות, ועל כן מעולם לא היה מלכתחילה שום דיסוננס קוגניטיבי אצל ג'ורג' בוש, וזאת מכיוון שהמלחמה הייתה בשביל שאמריקה תוכל לסגור בשביל עצמה עסקה טובה ולהשיג נפט זול, שמטרה זאת של המלחמה, המטרה האמיתית של המלחמה, הושגה, וזאת הסיבה למה ג'ורג' בוש מעולם לא שינה את דעתו, וממשיך לחשוב שהמלחמה אינה טעות עד עצם היום הזה.

על-מנת שאמונתו של ג'ורג' בוש שהמלחמה לא הייתה טעות הייתה יכולה להיות דוגמה טובה לדיסוננס קוגניטיבי, על המלחמה היה שלא להשיג את מטרתה, והיא אכן לא השיגה את מטרתה המוצהרת, אך מטרתה המוצהרת היא שקר שנרקח בקפידה, והמלחמה למעשה כן השיגה, את מטרתה האמיתית.

וזאת הייתה הסיבה הראשונה, והעיקרית יותר, למה זאת לא דוגמה טובה למקרה קלאסי של דיסוננס קוגניטיבי. מעבר לכל האמור לעיל, עוד זאת דוגמה לא טובה לדיסוננס קוגניטיבי, מכיוון שאם אנחנו רוצים להביא דוגמה גדולה ומפורסמת למקרה קלאסי שהרבה אנשים מכירים של דיסוננס קוגניטיבי (שזה מה שדייוויד ג. מאיירס ניסה לעשות ואני גם מבין את זה ומבין אותו), אז הרי שאנחנו גם רוצים שציבור הקוראים, לפחות ברובו הגדול מאוד, זה פשוט יהיה יותר נוח, נכון והגיוני ככה, יסכים שזה מקרה של דיסוננס קוגניטיבי.

הדוגמה הנ"ל נשענת על שתי הנחות שגויות. הראשונה היא כאמור, שכולם מסכימים שמטרת המלחמה הייתה השמדת הנשק להשמדה המונית של עיראק (שמעולם לא היה קיים), כאשר כיום רוב האנשים כבר יסכימו שזה היה בשביל הנפט; והשנייה היא שכולם, או לפחות קיים קונצנזוס נרחב של אנשים שמסכימים על עצם כך שהמלחמה הייתה טעות, בלי קשר ללמה היא הייתה טעות, כאשר האמת היא שאין שום דבר שאפילו מתקרב לקונצנזוס בכל אשר לתשובה על השאלה האם המלחמה בעיראק הייתה טעות (מכל סיבה כלשהי), ועד עצם היום הזה אחד מתוך כל שלוש אמריקנים ממשיך לחשוב שהמלחמה בעיראק לא הייתה טעות, בלי קשר לשאלה למה הוא חושב כך.

יותר מ-1 מתוך כל 2 חושב שהמלחמה הייתה בשביל נפט ולא בשביל להשמיד את הנשק להשמדה המונית שבכלל לא היה קיים, 1 מתוך כל 3 חושב שהמלחמה לא הייתה טעות (בלי קשר למהי מטרת המלחמה).

לא משנה איך אנחנו מסתכלים על זה, תמיכתו הבלתי מסויגת של ג'ורג' בוש במלחמה עד עצם היום הזה זאת באמת לא דוגמה טובה לדיסוננס קוגניטיבי. כי לא כולם (אפילו לא הרוב למען השם) יסכימו שמטרת המלחמה הייתה השמדת הנשק להשמדה המונית העיראקי שלא היה קיים, כי לא כולם (שליש מהאנשים) יסכימו שהמלחמה הייתה טעות, ויותר חשוב מהכול-כי ליטרלי פשוט אין שום דיסוננס קוגניטיבי בדוגמה הנ"ל. ג'ורג' בוש לא חושב שהוא לא טעה בגלל דיסוננס קוגניטיבי. הוא חושב שהוא לא טעה כי הוא פלש לעיראק מתוך מטרה אחרת, והוא השיג את המטרה האחרת הזאת.

אני מבין את מה שדייוויד ג. מאיירס ניסה לעשות פה. באמת שכן, אבל זאת פשוט לא דוגמה טובה לפי שום קנה מידה כלשהו, ולמען האמת, אני קצת מופתע שדוגמה כושלת כל-כך של מה זה דיסוננס קוגניטיבי הצליחה לעבור בכלל את ביקורת העמיתים, ואני שוקל בחיוב לשלוח לו מייל שבו אסביר לו את טעותו המבישה לשם תיקון הטעות והסרת הדוגמה הכושלת והכוזבת מן המהדורות הבאות של ספר הלימוד של קורס הפסיכולוגיה החברתית. ספר שמשמש ללימוד סטודנטים לתואר ראשון בפסיכולוגיה, פסיכולוגיה חברתית, בישראל ובמדינות נוספות.

מן הצד השני, אני לא בטוח באשר לעדכניות המהדורה שאני מחזיק בה, וייתכן שיצאה כבר מהדורה חדשה ובה הטעות כבר תוקנה, בין אם כי הבינו שמדובר בטעות, ובין אם כי הסירו את הדוגמה הכושלת לחלוטין במקרה.

על החתום,

מאור פז,

גאון בפסיכולוגיה וכותב תיאוריית האישיות הקוגניטיבית.

 

[hrpbiiapnrpeltework]

סיפרתי עליה לפרנמי שלי (פרנמי זה הלחם בין המילים חבר ואויב. הוא חבר שלי כי הוא מעריץ אותי הערצה קשה, אך אויב כי הוא מקנא בי נואשות ולכן עושה ניסיונות כושלים לעקוץ כלפי חוץ), שהוא בן-אדם לא מבריק במיוחד אם להתנסח בלשון המעטה מפת כבוד בסיסי ומינימאלי לאיש, והוא אמר שהיא בטח לא שווה, כי אם היא הייתה, היו פונים אליי מאוניברסיטאות נחשבות מסביב לעולם בשביל ללמוד אצלן.

כמובן שמדובר בשטות מוחלטת, כי איך העבודה לא שווה ולכן הם לא פונים אליי בגלל העבודה הגאונית שלי בשביל ללמוד אצלן, אם העבודה הגאונית שלי עוד לא פורסמה?

אבל יש נקודה בדבריו של האיש, במובן הזה, שייתכן בהחלט שהדרך הנכונה עבורי "לפרוץ", להתפרסם ולהתעשר, היא באמצעות עצם כך שאתחיל לפרסם את עבודותיי המדעיות והספרותיות הגאוניות ופורצות הדרך, ועל כן, ומכיוון שהמעריצים והנתינים צריכים לדעת מה קורה עם המלך שלהם, החלטתי להודיע למעריצים שלקחתי לתשומת ליבי את הערתו של האיש, ובזמן האחרון אני שוקד על תרגומה לאנגלית של עבודה מדעית גאונית ופורצת דרך שכתבתי (לא תיאוריית האישיות הקוגניטיבית. עבודה אחרת), ושלאחר שאסיים לתרגם אותה, אתחיל לשלוח אותה לפרופסורים בהרווארד. הגיע הזמן באמת שאנשים ידעו מה אני שווה.

 

[hrpbiiapnrpeltework]

סיפרתי עליה לפרנמי שלי (פרנמי זה הלחם בין המילים חבר ואויב. הוא חבר שלי כי הוא מעריץ אותי הערצה קשה, אך אויב כי הוא מקנא בי נואשות ולכן עושה ניסיונות כושלים לעקוץ כלפי חוץ), שהוא בן-אדם לא מבריק במיוחד אם להתנסח בלשון המעטה מפת כבוד בסיסי ומינימאלי לאיש, והוא אמר שהיא בטח לא שווה, כי אם היא הייתה, היו פונים אליי מאוניברסיטאות נחשבות מסביב לעולם בשביל ללמוד אצלן.

כמובן שמדובר בשטות מוחלטת, כי איך העבודה לא שווה ולכן הם לא פונים אליי בגלל העבודה הגאונית שלי בשביל ללמוד אצלן, אם העבודה הגאונית שלי עוד לא פורסמה?

אבל יש נקודה בדבריו של האיש, במובן הזה, שייתכן בהחלט שהדרך הנכונה עבורי "לפרוץ", להתפרסם ולהתעשר, היא באמצעות עצם כך שאתחיל לפרסם את עבודותיי המדעיות והספרותיות הגאוניות ופורצות הדרך, ועל כן, ומכיוון שהמעריצים והנתינים צריכים לדעת מה קורה עם המלך שלהם, החלטתי להודיע למעריצים שלקחתי לתשומת ליבי את הערתו של האיש, ובזמן האחרון אני שוקד על תרגומה לאנגלית של עבודה מדעית גאונית ופורצת דרך שכתבתי (לא תיאוריית האישיות הקוגניטיבית. עבודה אחרת), ושלאחר שאסיים לתרגם אותה, אתחיל לשלוח אותה לפרופסורים בהרווארד. הגיע הזמן באמת שאנשים ידעו מה אני שווה.

שיניתי את דעתי, והחלטתי שלא לעשות זאת, בינתיים. מה גם, שאחרי תרגום של אלף מילים, כבר התעייפתי. מה שכן, העבודה פורסמה בעברית במספר פורומים, ומי שמעוניין לקרוא, הנה היא, בעברית:

מודל הקשב הדינאמי של פז | תפוז פורומים (tapuz.co.il)
מודל הקשב הדינאמי של פז | תפוז פורומים (tapuz.co.il)
מודל הקשב הדינאמי של פז | תפוז פורומים (tapuz.co.il)
מודל הקשב הדינאמי של פז | תפוז פורומים (tapuz.co.il)

כניתן לראות, העבודה היא מודל קשב. מודל קשב זה שם כללי לכל התיאוריות שמנסות להבין כיצד עובד ומתחלק הקשב האנושי.

בכל מקרה, ולמרות שהחלטתי לחזור בי, לפחות לבינתיים, מתרגום לאנגלית ופרסום העבודה בקנה מידה נרחב, הרעיון הבסיסי של פרסום עבודות ו"פריצה" בדרך זאת, ממשיך לקרוץ לי, ואני שוקל לקחת חלק קטן ממנה ולנסות לשלוח לכתבי עת מדעיים בנושאי פסיכולוגיה.

נראה כבר...