Eppur si muove
New member
כשיודעים שצריך להתגרש ואין את היכולת לעשות את הצעד
שלום וברכה,
אנחנו זוג בשנות הארבעים נשואים שנים רבות. בכוונה אשאיר כמה פרטים מעורפלים למנוע זיהוי. שנינו אקדמאים, בית, ילדים קריירות. בערך כשעברתי גיל הארבעים התחילה לקונן בי תחושה של דריכה במקום ושהחיים לא מה שרציתי שיהיו. בהתחלה חשבתי שזאת תחושה חולפת, אבל לא חלפה, רק התעצמה. בהתחלה נפגשתי עם קואצ'ר שעזר מאד לחבר שלי ובאמת גם אצלי בעקבות הפגישות איתו שיניתי כמה דברים, בעיקר סדרי עדיפויות, והיה שיפור קל במצב הכללי. אבל עדיין תחושה לא נוחה ביומיום וחוסר מטרה בחיים. אז הלכתי גם לפסיכולוג ועלו מספר בעיות כולל בעיה בזוגיות. ואז הוא הציע שאשתי תצטרף לפגישות ועלה שם הרבה רפש, לא האמנתי כמה שהיא מאוכזבת ממני, בין היתר שאני מרוכז רק בעצמי, שאני מונע ממנה להגשים את החלומות והשאיפות שלה, שאני לא מאהב טוב, שאני לא מפרנס מספיק טוב ושבאופן כללי לא טוב לה במחיצתי. לא נכנס כרגע למה נכון ומה לא נכון, רק מציין שהתגלה שיש לה רגשות מאד שליליים כלפיי וכלפי הקשר. ידעתי שהעסק לא מתפקד כמו שצריך, הזוגיות כלומר, אבל לא שיערתי שהמצב עד כדי כך קשה. בשלב מסויים הפסיכולוג אף שאל מה עמדתנו לגבי פרידה. והיא אמרה משהו שמסתכם בערך בכך שהיא לא מעוניינת בפרידה, מבחינתה זה מה יש ועם זה צריך להסתדר, לטוב ולרע. אחרי עוד מספר לא קטן של פגישות שהלכנו סחור סחור והתמקדנו באופטימיזציה של המצב הקיים, החלטנו לקחת פסק זמן מהטיפול. זה היה לפני כמה שנים ואחרי הטיפול המצב רק התדרדר. מריבות, הרבה פאסיב אגרסיב, הרבה האשמות הדדיות על כל מה שלא הולך. כשהמצב החמיר מאד, התחלנו ללכת שוב למטפלת זוגית אחרת והתברר שהנישואין למעשה נגמרו מבחינה רגשית, נשארים יחד רק מסיבות פרקטיות, מתפקדים כמשק בית אבל לא כזוג ושנינו מסתובבים עם חלל רגשי גדול בפנים שמוביל לתסכול שמפריע ומעכב לא רק בזוגיות אלא בכל היבטי החיים. ואז במקביל לטיפול הזוגי, אותו הפסקנו מאז, שוב בלי תוצאות משמעותיות, התחלתי שוב להיפגש עם הפסיכולוג. הייתי במצב נפשי קשה, על סף דיכאון, והצבתי לעצמי מספר מטרות שאחת מהן היא לסיים את הנישואין. היו עוד כמה שינויים שבחרתי לקחת על עצמי כמו שהחלפתי מקום עבודה ותפקיד לתפקיד יותר מעניין עם יותר סיפוק, התחלתי לעסוק בספורט, ירדתי משמעותית במשקל, ובניהול זמן נכון למרות העבודה החדשה והספורט, גם מוצא זמן ומקדיש יותר זמן לילדים שבעיקרון כבר יחסית גדולים ודי עצמאיים ככה שאני עושה איתם דברים כי אני רוצה, לא כי אני צריך. בכל היעדים האלה עמדתי ואני עומד בהצלחה ובנחישות. אבל רק בנושא הגירושין לא טיפלתי. אני יודע שגירושין זה הכיוון הנכון וזה נכון לא רק בשבילי אלא גם בשבילה ובכל זאת אני לא מסוגל לעשות את הצעד הזה. אציין שכרגע אני כבר כשנה במצב הזה, וגם לקחתי פסק זמן מהטיפול הפסיכולוגי. הפסקתי את הטיפול אחרי שכבר החלטתי שברצוני להיפרד וכשהיה ברור שיש לי בעייה ליישם את זה. הפסיכולוג אמר שצריך לדבר, לבדוק מה המחסום שעוצר אותי. אני חשבתי שאני רק צריך קצת זמן להתרגל לרעיון ואז אוכל לעשות זאת.
אז אני אשאל כאן בפורום הזה, בתקווה שיש לי אחים ואחיות לצרה ואולי מכאן תבוא הישועה. אשמח לכל תובנה איך להניע את התהליך.
שלום וברכה,
אנחנו זוג בשנות הארבעים נשואים שנים רבות. בכוונה אשאיר כמה פרטים מעורפלים למנוע זיהוי. שנינו אקדמאים, בית, ילדים קריירות. בערך כשעברתי גיל הארבעים התחילה לקונן בי תחושה של דריכה במקום ושהחיים לא מה שרציתי שיהיו. בהתחלה חשבתי שזאת תחושה חולפת, אבל לא חלפה, רק התעצמה. בהתחלה נפגשתי עם קואצ'ר שעזר מאד לחבר שלי ובאמת גם אצלי בעקבות הפגישות איתו שיניתי כמה דברים, בעיקר סדרי עדיפויות, והיה שיפור קל במצב הכללי. אבל עדיין תחושה לא נוחה ביומיום וחוסר מטרה בחיים. אז הלכתי גם לפסיכולוג ועלו מספר בעיות כולל בעיה בזוגיות. ואז הוא הציע שאשתי תצטרף לפגישות ועלה שם הרבה רפש, לא האמנתי כמה שהיא מאוכזבת ממני, בין היתר שאני מרוכז רק בעצמי, שאני מונע ממנה להגשים את החלומות והשאיפות שלה, שאני לא מאהב טוב, שאני לא מפרנס מספיק טוב ושבאופן כללי לא טוב לה במחיצתי. לא נכנס כרגע למה נכון ומה לא נכון, רק מציין שהתגלה שיש לה רגשות מאד שליליים כלפיי וכלפי הקשר. ידעתי שהעסק לא מתפקד כמו שצריך, הזוגיות כלומר, אבל לא שיערתי שהמצב עד כדי כך קשה. בשלב מסויים הפסיכולוג אף שאל מה עמדתנו לגבי פרידה. והיא אמרה משהו שמסתכם בערך בכך שהיא לא מעוניינת בפרידה, מבחינתה זה מה יש ועם זה צריך להסתדר, לטוב ולרע. אחרי עוד מספר לא קטן של פגישות שהלכנו סחור סחור והתמקדנו באופטימיזציה של המצב הקיים, החלטנו לקחת פסק זמן מהטיפול. זה היה לפני כמה שנים ואחרי הטיפול המצב רק התדרדר. מריבות, הרבה פאסיב אגרסיב, הרבה האשמות הדדיות על כל מה שלא הולך. כשהמצב החמיר מאד, התחלנו ללכת שוב למטפלת זוגית אחרת והתברר שהנישואין למעשה נגמרו מבחינה רגשית, נשארים יחד רק מסיבות פרקטיות, מתפקדים כמשק בית אבל לא כזוג ושנינו מסתובבים עם חלל רגשי גדול בפנים שמוביל לתסכול שמפריע ומעכב לא רק בזוגיות אלא בכל היבטי החיים. ואז במקביל לטיפול הזוגי, אותו הפסקנו מאז, שוב בלי תוצאות משמעותיות, התחלתי שוב להיפגש עם הפסיכולוג. הייתי במצב נפשי קשה, על סף דיכאון, והצבתי לעצמי מספר מטרות שאחת מהן היא לסיים את הנישואין. היו עוד כמה שינויים שבחרתי לקחת על עצמי כמו שהחלפתי מקום עבודה ותפקיד לתפקיד יותר מעניין עם יותר סיפוק, התחלתי לעסוק בספורט, ירדתי משמעותית במשקל, ובניהול זמן נכון למרות העבודה החדשה והספורט, גם מוצא זמן ומקדיש יותר זמן לילדים שבעיקרון כבר יחסית גדולים ודי עצמאיים ככה שאני עושה איתם דברים כי אני רוצה, לא כי אני צריך. בכל היעדים האלה עמדתי ואני עומד בהצלחה ובנחישות. אבל רק בנושא הגירושין לא טיפלתי. אני יודע שגירושין זה הכיוון הנכון וזה נכון לא רק בשבילי אלא גם בשבילה ובכל זאת אני לא מסוגל לעשות את הצעד הזה. אציין שכרגע אני כבר כשנה במצב הזה, וגם לקחתי פסק זמן מהטיפול הפסיכולוגי. הפסקתי את הטיפול אחרי שכבר החלטתי שברצוני להיפרד וכשהיה ברור שיש לי בעייה ליישם את זה. הפסיכולוג אמר שצריך לדבר, לבדוק מה המחסום שעוצר אותי. אני חשבתי שאני רק צריך קצת זמן להתרגל לרעיון ואז אוכל לעשות זאת.
אז אני אשאל כאן בפורום הזה, בתקווה שיש לי אחים ואחיות לצרה ואולי מכאן תבוא הישועה. אשמח לכל תובנה איך להניע את התהליך.
