זה לא רק הקטע הזה
זה לא רק העניין אם ירביצו לי או לא. זה העניין בכללי- שכמעט כל מה שקשור במוזיקה היום זה ''איזה חתיך הוא'' וכל החרטא הזה. רוב האמנים העכשוויים שמים לב יותר לאיך השיער או התחת שלהם מבעד לסקיני ג'ינס נראה, וחוץ מהעניין שדיברנו שזה הופך את זה למשהו שמיועד בעיקר לבנות, זה פשוט עושה את זה לדבר מטופש שרחוק מאוד ממוסיקה אמיתית ומהמשמעות שלה. אני בעד כל סוג של מוזיקה, לא רק כזאת שיש בה חשיבות למילים, שיש בה רגש, כמו שאני חושב שלשירים של נירוונה יש. גם פופ זה מעולה לא פחות, גם היפ הופ, גם מזרחית, וגם מה שהיום נחשב ''רוק'', רק כלול בתוך כל ההסתעפויות של זה; אימו, הארדקור, מה שזה לא יהיה... אבל מעצבן אותי הקטע שמוזיקה הפכה להיות דבר במתייג אנשים. בנים ובנות ששומעים מזרחית הם ערסים ופרחות, בנים ובנות ששומעים רוק [רוק רוק כמו פעם] הם פריקים ופריקיות, בנות ששומעות פופ/ אימו הן רגילות, ובנים ששומעים פופ/ אימו הם הומואים. אבא שלי שומע מזרחית והוא בנאדם מקסים, עדין כזה. יש לי חבר ערס שחולהה על נירוונה. אז מה הקטע? למה זה חייב להיות ככה שאנשים שומעים מוזיקה כדי להשתייך לחוג חברתי מסוים, ולא שומעים מוזיקה אחרת כדי לא להיחשב למישהו מחוג חברתי אחר...? זה שיש כאלה שלא שמים על זה, זה מעולה. אבל לי זה אכפת, אני מודה. אני רק שומע את ''אישה נאמנה'' או ''יפיופה'' וחבריי ה''רוקרים'' מתחילים לצרוח עליי. אני שומע ''ברוקן סטרינגס'' ואנשים קוראים לי גיי. מעצבן אותי. אני בטוח שגם פעם זה היה ככה אבל עובדה שכשמסתכלים על ההופעות של פעם, אפילו בניינטיז, בכל זאת הכל מורכב מבנים ובנות באופן שווה, ילדים, מבוגרים, זקנים!