ישראל שורק
New member
כתב "קודש" שלי: טקסטים מרכזיים בחיי
מסקרן אותי לדעת אם יש לכם, כמו לי, טקסטים (ספר, שיר, מכתב שקיבלתם וכל דבר אחר) שאתם קוראים שוב ושוב במהלך חייכם. טקסט שהוא מעין "כתב קודש" פרטי שלכם. טקסט שהוא מנחם בזמנים קשים, טקסט שחוזרים אליו כמו שחוזרים לבית חם בעיצומה של סערה, טקסט שהוא מצפן או מקור להשראה, טקסט שמחזיר את החיוך לפנים, טקסט שנושמים איתו עמוק. שמתי לב שיש בעולם שני סוגי אנשים: כאלה שקוראים כל דבר פעם אחת בלבד וכאלה ששבים שוב ושוב לאותם טקסטים. אני נמנה עם "הסוג השני". כמו ילד שאוהב לשמוע את אותו הסיפור שוב ושוב. בתור ילד קראתי למשל את דנידין גיבור ישראל פעמים רבות, ואחר כך בעודי נער קראתי כמה עשרות פעמים את "השועל בלול התרנגולות" של אפרים קישון. (אגב, אהבתי גם לשמוע שוב ושוב מערכונים מסויימים ושירים מסויימים ובכך אינני יוצא דופן כלל). בפילוסופיה קראתי את "האמנה החברתית" של רוסו פעמים אחדות, את מיל פעמים רבות, את ויטגנשטיין (חקירות פילוסופיות) וכמובן את ניטשה. כאשר גמרתי לקרוא את "כריסטוס של דגים" מאת יואל הופמן ידעתי שאני אקרא כל מה שהאיש הזה כתב. והספר האחרון שלו ""אפרים" הוא, לדעתי, היצירה המרגשת, היפה, המסעירה והעמוקה ביותר שנכתבה בשפה העברית (מאז שאני קורא עברית). אני שואל את עצמי מה יש בו ב"אפרים" (וביואל הופמן בכלל) שתופס אותי כל כך חזק ואני מתקשה להסביר. בניגוד לטקסטים אחרים, קשה מאוד לצטט ממנו "פנינים" שיעשו רושם מחוץ לקונטקסט. אני חושב שיש בו מימד אינסופי בטקסט הזה, כמו בהרבה טקסטים גדולים אחרים, מבחינה זו שהוא פתוח לכל כך הרבה סוגי קריאה ועם זאת הוא פשוט, אולי אפילו בסיסי מבחינת "העלילה". ומשפט אחד מהספר הזה, מ"כתב הקודש הפרטי שלי" אצטט בכל זאת: "החלל הוא גיבורו של הספר הזה, כלומר הרווח שבין אדם לאדם". התוכלו לספר על הטקסט שלכם? זה שכמאמר הקלישאה תקחו אתכם לאי הבודד? (הלוואי שעוד יהיו בעולמנו איים בודדים. אנשים בודדים יש בו למכביר). ישראל
מסקרן אותי לדעת אם יש לכם, כמו לי, טקסטים (ספר, שיר, מכתב שקיבלתם וכל דבר אחר) שאתם קוראים שוב ושוב במהלך חייכם. טקסט שהוא מעין "כתב קודש" פרטי שלכם. טקסט שהוא מנחם בזמנים קשים, טקסט שחוזרים אליו כמו שחוזרים לבית חם בעיצומה של סערה, טקסט שהוא מצפן או מקור להשראה, טקסט שמחזיר את החיוך לפנים, טקסט שנושמים איתו עמוק. שמתי לב שיש בעולם שני סוגי אנשים: כאלה שקוראים כל דבר פעם אחת בלבד וכאלה ששבים שוב ושוב לאותם טקסטים. אני נמנה עם "הסוג השני". כמו ילד שאוהב לשמוע את אותו הסיפור שוב ושוב. בתור ילד קראתי למשל את דנידין גיבור ישראל פעמים רבות, ואחר כך בעודי נער קראתי כמה עשרות פעמים את "השועל בלול התרנגולות" של אפרים קישון. (אגב, אהבתי גם לשמוע שוב ושוב מערכונים מסויימים ושירים מסויימים ובכך אינני יוצא דופן כלל). בפילוסופיה קראתי את "האמנה החברתית" של רוסו פעמים אחדות, את מיל פעמים רבות, את ויטגנשטיין (חקירות פילוסופיות) וכמובן את ניטשה. כאשר גמרתי לקרוא את "כריסטוס של דגים" מאת יואל הופמן ידעתי שאני אקרא כל מה שהאיש הזה כתב. והספר האחרון שלו ""אפרים" הוא, לדעתי, היצירה המרגשת, היפה, המסעירה והעמוקה ביותר שנכתבה בשפה העברית (מאז שאני קורא עברית). אני שואל את עצמי מה יש בו ב"אפרים" (וביואל הופמן בכלל) שתופס אותי כל כך חזק ואני מתקשה להסביר. בניגוד לטקסטים אחרים, קשה מאוד לצטט ממנו "פנינים" שיעשו רושם מחוץ לקונטקסט. אני חושב שיש בו מימד אינסופי בטקסט הזה, כמו בהרבה טקסטים גדולים אחרים, מבחינה זו שהוא פתוח לכל כך הרבה סוגי קריאה ועם זאת הוא פשוט, אולי אפילו בסיסי מבחינת "העלילה". ומשפט אחד מהספר הזה, מ"כתב הקודש הפרטי שלי" אצטט בכל זאת: "החלל הוא גיבורו של הספר הזה, כלומר הרווח שבין אדם לאדם". התוכלו לספר על הטקסט שלכם? זה שכמאמר הקלישאה תקחו אתכם לאי הבודד? (הלוואי שעוד יהיו בעולמנו איים בודדים. אנשים בודדים יש בו למכביר). ישראל
