כתב "קודש" שלי: טקסטים מרכזיים בחיי

[ישראל שורק]

ברוכים העוברים בפורום שלנו די במקרה

שלום קליז כמה טוב למצוא נפש אחות. בהנחה שרק אתה קורא את תגובתי זו אגלה לך סוד: הקסם של הופמן בעיניי מקורו בעוד סיבה שגיליתי או המצאתי (הרי זה אותו הדבר): יש לו משקפי כאב! זאת אומרת, עד הופמן חשבתי שהכאב נמצא בדברים עצמם, כלומר בסבל, בשכול, באיזה שהוא מצב עניינים אובייקטיבי. והנה מסתבר שאם אתה מרכיב משקפי כאב הלב שלך יכול להישבר משמיכה שזזה בעת שנת הלילה שלך ואצבעות הרגליים שלך חשופות לקור ואין מי שיכסה אותן. משקפי כאב הם דבר מה יפה להפליא. נקווה שתעבור בפורום שלנו במקרה מדי יום ביומו ותכתוב עוד ועוד. ישראל

 

[ranjita1]

כתב הקודש שלי זה "אושו"

כל פעם שיש לי בעיה אני הולכת לאחד הספרים של אושו שיש לי בבית וקוראת פרקים שלו לפי דעתי אני חושבת שהוא אחד הפילוספים הכי טובים שהיו עד פעם בעיניי הוא מבין טוב מאוד את החיים למרות שהוא כבר מת אבל כל הסבר הפסיכולגי שלו עוזר לי להבין את החיים

 

[כריסטי היחידה]

ספרים כנקודות ציון בחיים.

אני מרגישה שאותם ספרים לא יכולים להיות "כתבי קודש" שילוו, בלי שינוי, את האדם לכל אורך החיים כי אז נראה שמשהו באדם נעצר. אני חושבת שבכל תקופה בחייו של אדם חייב להיות ספר אחר, שישקף את ההתבגרות והשינויים שחלים במהלך הזמן שעובר. ישנם ספרים שקראתי בשלב מסוים בחיי וכעת אני לא יכולה לחזור אליהם. הפרק ההוא הסתיים. כשהייתי בתיכון הביאו לי את הספר של א. ס. ניל על בית הספר הפתוח והוא הפך לתנ"ך החינוכי שלי. אמדתי כל מורה יחסית לא. ס. ניל. בצבא קראתי שוב ושוב את אפלטון, את האיליאדה והאודיסאה ואת אייסכילוס, סופוקלס ואורפידס וחשבתי על צבאות, סיבות למלחמות ושלום. כיום יש ספרים אחרים וא. ס. ניל והמחזות היווניים מונחים על המדף בלי שאפתח אותם. האם בכל חזרה לאותו ספר אתם נזכרים במה שמשך אתכם אל הספר מלכתחילה או שאתם רואים דברים אחרים לגמרי? כריסטי