מתושלח הצעיר
New member
מצטרף לכל מילה
מצטרף לכל מילה של דף - שוב אסף גמר לפני הזמן !!!!!!!!
מצטרף לכל מילה של דף - שוב אסף גמר לפני הזמן !!!!!!!!
לאסף
- פותח הנושא daphnal
- פורסם בתאריך
חלק ב'
טוב.יש לנו עוד 45 דקות עד למקלחת אז... כבר שמעתי וקראתי לפני על הרצון של "הצעירים" לצאת ולכבוש מקומות חדשים.אחרי הכל.גם סבא.האבא של אבא הגיע ארצה בגיל 21 בשנת 1920.ואם היום כל בחור או בחורה יכולים להרשות לעצמם לצאת לטייל בעולם עם הגנה של שגרירות משלנו או טלפון עליהם ואפילו חברת ביטוח שמכסה עליהם אם יקרה כל מקרה מה תגידו על האומץ של אותם אנשים הם?חשבתם על כך פעם? לא שגרירות ולא נעליים.לא פלפון.לכל היותר יונת דואר או מכתב על גבי סוסים ולא כבלים אופטיים.אבל מיצינו את הנקודה אז נחזור אלינו. כאשר מתכננים את התוכניות בבית על "יבש" הכל נראה כאילו יזרום על מי מנוחות.החברים כבר מחכים.ולפי השיחות אין שום בעייה להתקבל ללימודים.וגם עבודה אם צריך ניתן לסדר בקלי קלות אז קדימה למה מחכים.קפיצה קטנה למים ועכשיו אנחנו כבר ב"רטוב". המטרה הייתה למצוא מקום לימודים כמה שיותר מהר.אנחנו כבר בתחילת יולי ועוד שנייה מתחילים הלימודים וההרשמה בשיאה.אם לרגע חשבתי שהשיטה פשוטה.כלומר לי יש את הכסף.להם יש את המוסדות.שני הצדדים יתרצו ב-4 שנים הקרובות ולבסוף נפרד בלחיצת יד חמה התברר שזה קצת יותר קשה.ה"נדוניה" שהבאתי איתי כללה 12 שנות לימוד עם התמחות במדעי הדשא בשנתיים האחרונות.יכולתי להרשם כבר ל סיטי קולג' של ניו יורק אבל החלטתי לבדוק עוד כמה כיוונים.אז.חשבתי כי עדיף ללמוד מנהל עסקים.למה? כי כולם לומדים.סוסים נשאיר לגלגול הבא.וכך מצאתי את עצמי רץ בין ניו יורק למונטריאול בחודש וחצי הראשון ובודק את השטח (כמו שחינכו אותנו בצבא.מל"מ-מידע לפני מבצע). הלופוס ואותותיו הראשונים: כבר בימים הראשונים שלי שם שמתי לב לנקודות האדומות.יכול להיות שזה כבר החל להתפתח בארץ אבל בואו נזכור כי מדובר כבר בחודשי הקיץ ובד"כ.למי שלא חולה בלופוס או כל בעייה אחרת עם רגישות לעור פנים אדומות או קצת אודם עדיין לא מהוים איזה אינדיקטור כזה או אחר לעלול לבוא. בפעם הראשונה כשהבחנתי בכך.לאחר כמה ימים שלי שם חשבתי בשיא ההגיון כי מדובר כנראה...בחלב שלהם.משזה לא עזר החלפתי את הקצף גילוח.אח"כ שיניתי את התפריט היומי שלי והפסקתי לאכול אוכל סיני.ומשום מה הפריחה פרחה לה יפה מאוד בימי שני ושלישי...אחרי שיזוף בריא של סוף שבוע בסנטראל פארק... הראשונה שהבחינה בזה הייתה אורית.קרובת משפחה שגרה בלוס אנג'לס ואשר התגוררה אצל ההורים בבית כמה חודשים לפני שהגעתי לכאן במטרה למצוא...יהודי טוב.נמצאו כמה יהודים אך משום מה...הם לא היו מספיק טובים.הדבר תמוה בעיני עד היום.מה דעתכן על כך בנות נחמדות.מה אין בחורים טובים כאן???איכותיים???רגישים???מבינים??? טוב.גם כאן הנקודה הובהרה.יהודי טוב לא נמצא לאורית אבל היות ואני הרווק הכמעט תמידי בביתנו הוצמדתי אליה בימים שבהם התגלה "חלל" בלוח הפגישות. לכן זה היה טבעי לחלוטין כאשר חודש לאחר שכבר הייתי בניו יורק וכבר שכרתי לי דירה צנועה ב אפאר איסט של מנהטן שכשקיבלתי טלפון מאורית ובו סיפרה לי כי יש אצלה בלוס אנג'לס שתי חברות והן מתכננות להגיע לניו יורק לשלושה ימים כי אציע להן לחסות בביתי הדל בטענה כי יהיה זה בזבוז אדיר להשליך מאות דולרים על כמה ימים במלון שכשרוב הזמן נמצאים בתנועה.(מי זה כאן מעיז לחשוב שהיו מחשבות אחרות.תתבישו לעצמכם.המחשבות היו טהורות לחלוטין וללא כל דופי.נכון...היה רק חדר אחד-אבל גדול.נכון...היו רק שתי מיטות זוגיות...אבל אני התנדבתי לישון על הריצפה-דבר שנדחה בשאת נפש ע"י כולן ולבסוף נאלצתי לישון עם...טוב מה זה כאן סיפורי הפקרות??? קדימה לסיפור. ובכן אורית שאלה אותי מייד מה הן אותן הנקודות.ואני.גברבר ישראלי מצוי.שלחם בעוז בילדים זורקי אבנים וגם "חדר" לשטח לבנון לא פעם עניתי כי זה שום דבר שדורש התיחסות ייתר. אבל שלושה שבועות לאחר מכן כבר הייתי בלוס אנג'לס.בדירה פרטית עם בריכת שחייה וכל מיני שכיות חמדה ואז כבר פקעה סבלנותה של אורית ונשק יום הדין נשלף."טוב.אם אתה לא רוצה ללכת להיבדק ע"י רופא עור לא אכפת לך שאטלפן לאימא שלך נכון?" וכבר יומיים לאחר מכן פגשתי את אותו רופא עור שהימר לפי סממן אחד על הלופוס ונמצא צודק.5 בדיקות דם "השארתי" אצלו עד להבחנה הסופית שקבעה כי מדובר בלופוס. היות ואני צריך כבר לגשת להתקלח רשמו לפניכם את ה"חומר" לשעורים הבאים: א.סממנים מקדימים שהחלו בניו יורק. ב.כיצד שונו תוכניותיי לפתע כאשר דרכו רגלי על אדמת קליפורניה ג.כיצד גרם הלופוס לשינוי כל התוכניות ד.מדוע בכתה אורית? ה.רופא המשפחה שגזר את גורלי ו.השיבה הביתה. ז.כיצד הגיבה קהילת יהודי צפון אמריקה למשמע כי עלי לחזור הבייתה ח.חאלס.השתטנו מספיק שבת שלום
טוב.יש לנו עוד 45 דקות עד למקלחת אז... כבר שמעתי וקראתי לפני על הרצון של "הצעירים" לצאת ולכבוש מקומות חדשים.אחרי הכל.גם סבא.האבא של אבא הגיע ארצה בגיל 21 בשנת 1920.ואם היום כל בחור או בחורה יכולים להרשות לעצמם לצאת לטייל בעולם עם הגנה של שגרירות משלנו או טלפון עליהם ואפילו חברת ביטוח שמכסה עליהם אם יקרה כל מקרה מה תגידו על האומץ של אותם אנשים הם?חשבתם על כך פעם? לא שגרירות ולא נעליים.לא פלפון.לכל היותר יונת דואר או מכתב על גבי סוסים ולא כבלים אופטיים.אבל מיצינו את הנקודה אז נחזור אלינו. כאשר מתכננים את התוכניות בבית על "יבש" הכל נראה כאילו יזרום על מי מנוחות.החברים כבר מחכים.ולפי השיחות אין שום בעייה להתקבל ללימודים.וגם עבודה אם צריך ניתן לסדר בקלי קלות אז קדימה למה מחכים.קפיצה קטנה למים ועכשיו אנחנו כבר ב"רטוב". המטרה הייתה למצוא מקום לימודים כמה שיותר מהר.אנחנו כבר בתחילת יולי ועוד שנייה מתחילים הלימודים וההרשמה בשיאה.אם לרגע חשבתי שהשיטה פשוטה.כלומר לי יש את הכסף.להם יש את המוסדות.שני הצדדים יתרצו ב-4 שנים הקרובות ולבסוף נפרד בלחיצת יד חמה התברר שזה קצת יותר קשה.ה"נדוניה" שהבאתי איתי כללה 12 שנות לימוד עם התמחות במדעי הדשא בשנתיים האחרונות.יכולתי להרשם כבר ל סיטי קולג' של ניו יורק אבל החלטתי לבדוק עוד כמה כיוונים.אז.חשבתי כי עדיף ללמוד מנהל עסקים.למה? כי כולם לומדים.סוסים נשאיר לגלגול הבא.וכך מצאתי את עצמי רץ בין ניו יורק למונטריאול בחודש וחצי הראשון ובודק את השטח (כמו שחינכו אותנו בצבא.מל"מ-מידע לפני מבצע). הלופוס ואותותיו הראשונים: כבר בימים הראשונים שלי שם שמתי לב לנקודות האדומות.יכול להיות שזה כבר החל להתפתח בארץ אבל בואו נזכור כי מדובר כבר בחודשי הקיץ ובד"כ.למי שלא חולה בלופוס או כל בעייה אחרת עם רגישות לעור פנים אדומות או קצת אודם עדיין לא מהוים איזה אינדיקטור כזה או אחר לעלול לבוא. בפעם הראשונה כשהבחנתי בכך.לאחר כמה ימים שלי שם חשבתי בשיא ההגיון כי מדובר כנראה...בחלב שלהם.משזה לא עזר החלפתי את הקצף גילוח.אח"כ שיניתי את התפריט היומי שלי והפסקתי לאכול אוכל סיני.ומשום מה הפריחה פרחה לה יפה מאוד בימי שני ושלישי...אחרי שיזוף בריא של סוף שבוע בסנטראל פארק... הראשונה שהבחינה בזה הייתה אורית.קרובת משפחה שגרה בלוס אנג'לס ואשר התגוררה אצל ההורים בבית כמה חודשים לפני שהגעתי לכאן במטרה למצוא...יהודי טוב.נמצאו כמה יהודים אך משום מה...הם לא היו מספיק טובים.הדבר תמוה בעיני עד היום.מה דעתכן על כך בנות נחמדות.מה אין בחורים טובים כאן???איכותיים???רגישים???מבינים??? טוב.גם כאן הנקודה הובהרה.יהודי טוב לא נמצא לאורית אבל היות ואני הרווק הכמעט תמידי בביתנו הוצמדתי אליה בימים שבהם התגלה "חלל" בלוח הפגישות. לכן זה היה טבעי לחלוטין כאשר חודש לאחר שכבר הייתי בניו יורק וכבר שכרתי לי דירה צנועה ב אפאר איסט של מנהטן שכשקיבלתי טלפון מאורית ובו סיפרה לי כי יש אצלה בלוס אנג'לס שתי חברות והן מתכננות להגיע לניו יורק לשלושה ימים כי אציע להן לחסות בביתי הדל בטענה כי יהיה זה בזבוז אדיר להשליך מאות דולרים על כמה ימים במלון שכשרוב הזמן נמצאים בתנועה.(מי זה כאן מעיז לחשוב שהיו מחשבות אחרות.תתבישו לעצמכם.המחשבות היו טהורות לחלוטין וללא כל דופי.נכון...היה רק חדר אחד-אבל גדול.נכון...היו רק שתי מיטות זוגיות...אבל אני התנדבתי לישון על הריצפה-דבר שנדחה בשאת נפש ע"י כולן ולבסוף נאלצתי לישון עם...טוב מה זה כאן סיפורי הפקרות??? קדימה לסיפור. ובכן אורית שאלה אותי מייד מה הן אותן הנקודות.ואני.גברבר ישראלי מצוי.שלחם בעוז בילדים זורקי אבנים וגם "חדר" לשטח לבנון לא פעם עניתי כי זה שום דבר שדורש התיחסות ייתר. אבל שלושה שבועות לאחר מכן כבר הייתי בלוס אנג'לס.בדירה פרטית עם בריכת שחייה וכל מיני שכיות חמדה ואז כבר פקעה סבלנותה של אורית ונשק יום הדין נשלף."טוב.אם אתה לא רוצה ללכת להיבדק ע"י רופא עור לא אכפת לך שאטלפן לאימא שלך נכון?" וכבר יומיים לאחר מכן פגשתי את אותו רופא עור שהימר לפי סממן אחד על הלופוס ונמצא צודק.5 בדיקות דם "השארתי" אצלו עד להבחנה הסופית שקבעה כי מדובר בלופוס. היות ואני צריך כבר לגשת להתקלח רשמו לפניכם את ה"חומר" לשעורים הבאים: א.סממנים מקדימים שהחלו בניו יורק. ב.כיצד שונו תוכניותיי לפתע כאשר דרכו רגלי על אדמת קליפורניה ג.כיצד גרם הלופוס לשינוי כל התוכניות ד.מדוע בכתה אורית? ה.רופא המשפחה שגזר את גורלי ו.השיבה הביתה. ז.כיצד הגיבה קהילת יהודי צפון אמריקה למשמע כי עלי לחזור הבייתה ח.חאלס.השתטנו מספיק שבת שלום
חלק ג'
רק לאחר תקופה מסויימת בארץ.לאחר שהבנתי קצת יותר על הלופוס.נזכרתי גם אני כי היו סממנים נוספים.אומנם פרובלמטים ועד היום אינם חד משמעיים.כלומר לא בהכרח שרק חולה בלופוס מפתח או יפתח אותם.יש לא מעט אנשים בריאים לחלוטין שגם להם יש חלק מסממנים אלו ועדיין הם לא מקוטלגים כחולים. כמובן שהסממן הראשון היה חוסר התיאבון.כבר בניו יורק הפסקתי כמעט לאכול.בדרך כלל אכלתי ארוחה סינית טובה בצהרי היום.וגם צהריים יכול היה לא פעם להתרחש גם בשעות המאוחרות שלו.וכך נמשך הדבר גם בלוס אנג'לס.אני יחסתי את הדבר אז לעצבנות יתר.מעיין קיבה עצבנית.עצבנית ממתח.וחרדה בדיוק כמו אצל אנשים בריאים רגילים.כמובן שבמסגרת "הבדיקות" שלי אז בניו יורק במטרה לבדוק את הסיבות לאותם הנקודות הפסקתי בשלב כלשהוא לאכול את הסינית וחזרתי לאיטלקי אבל כאשר ראיתי שזה ממשיך...ויתרתי. גם חוסר שעות שינה ראיתי כדבר מובן מאליו.אחרי שנים שבהם לא פעם ישנתי 3 או 4 שעות שינה (אל תשכחו את הגיל.יש חברים שיושבים איתם את תוך הלילה.חברות אפלטוניות ולפעמים קצת לא אפלטוניות ובכלל...רוצים לבלוע הכל באותו הזמן.כך שגם על זה לא יכולתי להצביע כעל סממן מוקדם. עייפות? לא הייתה בכלל.בזמן ניו יורק כל הזמן הסתובבתי ברחובות תוך כדי ריצה להספיק לדבר.לפגוש.לדבר.לנסות לסגור דברים וכו'.בלוס אנג'לס רוב הזמן עבר בטלפונים.לזכותם אני חייב לציין את ה-1-800 שלהם.אין עסק שלא מכבד את עצמו מבלי האפשרות הזו.ולכן גם עייפות אם כך לא הייתה אינדיקטור. כאבים בפרקים? רק פעם אחת.שבוע לפני שחזרתי לארץ ובשבוע שלאחר שכבר הייתי בארץ.אבל אז כבר ידעתי בוודאות על ה "נישואים" שניכפו עלי לרוב החיים.וכן.פעם אחת בזמן הבדיקות אצל הרופא הראשון התלוננתי על פלאשים באחת העיניים שחויתי רק פעם אחת.אבל חויתי. כך.שלאחר ששמעתי מחלקכם את אשר היה עליכם לעבור עד להבחנה הסופית.כל מה שנשאר לי הוא רק להודות לאותו רופא צעיר שכבר מהרגע הראשון.לפי סממן חיצוני אחד.החל חותר בכיוון הלופוס. בלוס אנג'לס גם שונו תוכניות הלימודים.היות ושם היה לי קצת זמן להרגע ולהתחיל לסדר את המחשבות בראש החלטתי כי על אף.ויהי מה אני הולך בכיוון של הסוסים.ועברו עלי חוויות שרק עליהם ניתן לכתוב כמעט ספר.ובתוך אותה תקופה שלי שם.עוד לפני שנקבעה סופית ההבחנה הגעתי למצב ש: עמדתי להתקבל למכלה במונטנה ואשר שם לאחר 4 שנים הייתי אמור להצטיין בכל מה שנוגע לעניין הסוסים.החל מרכיבות שונות.דרך עבודה עם מוגבלים ועד לספורט שכולל רודיאו ועוד.התנאי היה לסיים קורסים באנגלית ובמתמתיקה שגם עניין זה כבר טופל.כמו כן עמדתי להשכיר דירה משלי והכי חשוב (טוב כמעט הכי חשוב...לגבר הישראלי) עמדתי כבר לשלם ולקבל לידי פורד מוסטאנג 67.קלאסית. אטבל כמו שראינו.לגורל תוכניות משלו... במשך הזמן אמא.כמו כל אמא יהודיה טובה ונהדרת.דאגה לטלפן כל כמה ימים ולשמור על קשר (היות ויודע צדיק נפש בהמתו.ידעה אמא לאחר הכרות של כמה שנים איתי כי אני מסוגל גם "לשכוח" ליצור קשר אף לתקופות של כמה חודשים...).אך ההפתעה הגדולה מכולם הייתה כמובן מצד...אבא.זה היה חודש לפני ש"הוחזרתי" לארץ.כאשר כבר כל התוכניות החלו רוקמות עור וגידים.עד לאותו הבוקר.שבו צלצל הטלפון ומהעבר השני נשמע קולו של אבא."בוא הבייתה" הוא ביקש ממני.הוא לא טלפן מהבית.הוא טלפן מאותו מקום שלימים "לקחתי" לו אותו לכמה שנים.ניסיתי להסביר לו את המצב.ואת ההספק שלי ואת התוכניות.אבל הוא בשלו."בוא הבייתה רק לשבועיים.אני שולח לך את הכרטיס" ושוב פעם ניסיתי להסביר שזה לא הכרטיס.לאחר מכן הוא כבר דיבר על שבוע בלבד וגם על סכום כסף שהכין לי.שיוכל מאוד לעזור.אבל גם אז עדיין עמדתי על שלי מתוך אמונה אמיתית כי אני לא יכול לעזוב כרגע.אוטוטו מתחילים הקורסים במתמתיקה ובאנגלית.איך אפשר לעזוב? וכמו שידוע.אחרי חודש.עם הבקשה שלו ובלי הבקשה...הייתי כבר בבית. לפני שנפרד מהיבשת ההיא אני חייב לציין לטובה את המודעות של האנשים שם בנוגע ללופוס.אנחנו.רובנו.עד להיכרות האישית שלנו עם זה מעולם לא שמענו על "חיה" כזו.אולי למעט חלקנו שנתקל אם נתקל אי פעם בשם לופוס באיזה ספר ואשר הכוונה היתה לזאב ותו לא. ולכן.בשינוי קטן משירו של דורון מזר-"אני מוחזר הבייתה.אני והא...חלומות"
רק לאחר תקופה מסויימת בארץ.לאחר שהבנתי קצת יותר על הלופוס.נזכרתי גם אני כי היו סממנים נוספים.אומנם פרובלמטים ועד היום אינם חד משמעיים.כלומר לא בהכרח שרק חולה בלופוס מפתח או יפתח אותם.יש לא מעט אנשים בריאים לחלוטין שגם להם יש חלק מסממנים אלו ועדיין הם לא מקוטלגים כחולים. כמובן שהסממן הראשון היה חוסר התיאבון.כבר בניו יורק הפסקתי כמעט לאכול.בדרך כלל אכלתי ארוחה סינית טובה בצהרי היום.וגם צהריים יכול היה לא פעם להתרחש גם בשעות המאוחרות שלו.וכך נמשך הדבר גם בלוס אנג'לס.אני יחסתי את הדבר אז לעצבנות יתר.מעיין קיבה עצבנית.עצבנית ממתח.וחרדה בדיוק כמו אצל אנשים בריאים רגילים.כמובן שבמסגרת "הבדיקות" שלי אז בניו יורק במטרה לבדוק את הסיבות לאותם הנקודות הפסקתי בשלב כלשהוא לאכול את הסינית וחזרתי לאיטלקי אבל כאשר ראיתי שזה ממשיך...ויתרתי. גם חוסר שעות שינה ראיתי כדבר מובן מאליו.אחרי שנים שבהם לא פעם ישנתי 3 או 4 שעות שינה (אל תשכחו את הגיל.יש חברים שיושבים איתם את תוך הלילה.חברות אפלטוניות ולפעמים קצת לא אפלטוניות ובכלל...רוצים לבלוע הכל באותו הזמן.כך שגם על זה לא יכולתי להצביע כעל סממן מוקדם. עייפות? לא הייתה בכלל.בזמן ניו יורק כל הזמן הסתובבתי ברחובות תוך כדי ריצה להספיק לדבר.לפגוש.לדבר.לנסות לסגור דברים וכו'.בלוס אנג'לס רוב הזמן עבר בטלפונים.לזכותם אני חייב לציין את ה-1-800 שלהם.אין עסק שלא מכבד את עצמו מבלי האפשרות הזו.ולכן גם עייפות אם כך לא הייתה אינדיקטור. כאבים בפרקים? רק פעם אחת.שבוע לפני שחזרתי לארץ ובשבוע שלאחר שכבר הייתי בארץ.אבל אז כבר ידעתי בוודאות על ה "נישואים" שניכפו עלי לרוב החיים.וכן.פעם אחת בזמן הבדיקות אצל הרופא הראשון התלוננתי על פלאשים באחת העיניים שחויתי רק פעם אחת.אבל חויתי. כך.שלאחר ששמעתי מחלקכם את אשר היה עליכם לעבור עד להבחנה הסופית.כל מה שנשאר לי הוא רק להודות לאותו רופא צעיר שכבר מהרגע הראשון.לפי סממן חיצוני אחד.החל חותר בכיוון הלופוס. בלוס אנג'לס גם שונו תוכניות הלימודים.היות ושם היה לי קצת זמן להרגע ולהתחיל לסדר את המחשבות בראש החלטתי כי על אף.ויהי מה אני הולך בכיוון של הסוסים.ועברו עלי חוויות שרק עליהם ניתן לכתוב כמעט ספר.ובתוך אותה תקופה שלי שם.עוד לפני שנקבעה סופית ההבחנה הגעתי למצב ש: עמדתי להתקבל למכלה במונטנה ואשר שם לאחר 4 שנים הייתי אמור להצטיין בכל מה שנוגע לעניין הסוסים.החל מרכיבות שונות.דרך עבודה עם מוגבלים ועד לספורט שכולל רודיאו ועוד.התנאי היה לסיים קורסים באנגלית ובמתמתיקה שגם עניין זה כבר טופל.כמו כן עמדתי להשכיר דירה משלי והכי חשוב (טוב כמעט הכי חשוב...לגבר הישראלי) עמדתי כבר לשלם ולקבל לידי פורד מוסטאנג 67.קלאסית. אטבל כמו שראינו.לגורל תוכניות משלו... במשך הזמן אמא.כמו כל אמא יהודיה טובה ונהדרת.דאגה לטלפן כל כמה ימים ולשמור על קשר (היות ויודע צדיק נפש בהמתו.ידעה אמא לאחר הכרות של כמה שנים איתי כי אני מסוגל גם "לשכוח" ליצור קשר אף לתקופות של כמה חודשים...).אך ההפתעה הגדולה מכולם הייתה כמובן מצד...אבא.זה היה חודש לפני ש"הוחזרתי" לארץ.כאשר כבר כל התוכניות החלו רוקמות עור וגידים.עד לאותו הבוקר.שבו צלצל הטלפון ומהעבר השני נשמע קולו של אבא."בוא הבייתה" הוא ביקש ממני.הוא לא טלפן מהבית.הוא טלפן מאותו מקום שלימים "לקחתי" לו אותו לכמה שנים.ניסיתי להסביר לו את המצב.ואת ההספק שלי ואת התוכניות.אבל הוא בשלו."בוא הבייתה רק לשבועיים.אני שולח לך את הכרטיס" ושוב פעם ניסיתי להסביר שזה לא הכרטיס.לאחר מכן הוא כבר דיבר על שבוע בלבד וגם על סכום כסף שהכין לי.שיוכל מאוד לעזור.אבל גם אז עדיין עמדתי על שלי מתוך אמונה אמיתית כי אני לא יכול לעזוב כרגע.אוטוטו מתחילים הקורסים במתמתיקה ובאנגלית.איך אפשר לעזוב? וכמו שידוע.אחרי חודש.עם הבקשה שלו ובלי הבקשה...הייתי כבר בבית. לפני שנפרד מהיבשת ההיא אני חייב לציין לטובה את המודעות של האנשים שם בנוגע ללופוס.אנחנו.רובנו.עד להיכרות האישית שלנו עם זה מעולם לא שמענו על "חיה" כזו.אולי למעט חלקנו שנתקל אם נתקל אי פעם בשם לופוס באיזה ספר ואשר הכוונה היתה לזאב ותו לא. ולכן.בשינוי קטן משירו של דורון מזר-"אני מוחזר הבייתה.אני והא...חלומות"
חלק ד'
יש שוק ראשוני.אין טעם להכחיש זאת.הינה פתאום התבשרתה כי אתה חולה ועוד במחלה עם שם כל כך מוזר.לופוס זה עוד סביר.אבל ההמשך בלטינית נשמע כמו איזה שם של זמר יווני. ברגע הראשון יורים לכל הכיוונים.מחפשים את כל הרופאים שמכירים עד היום.סבב הטלפונים של אמא כלל שיחות עם החברות שלה משנים על כל הגלובוס.חיוביי שיחות הופיעו בחודש שלאחר מסידני שבאוסטרליה.יוסטון טקסס.מונטריאול קנדה.לונדון.פראג. ומי לא.ובמיקרה.מש במיקרה זכיתי להכיר את אחת הבחורות הנפלאות והטובות ביותר שרק יכולתי לבקש ואשר נמצאת כאן איתנו.לאחר שניקבעה פגישה עם מיודענו פרופסור שיינפלד יצאתי משם עדיין מבולבל אבל עם משפט אחד שמאז ועד היום וגם הלאה ימשיך ללוות אותי."לכל אחד יש תרמיל במסע הזה" הוא אמר לי."לתרמיל שלך נוספה עוד אבן.עוד משקל.וכך תצטרך להמשיך ללכת".למרות שהוא ביקש ממני לנוח בשנה הקרובה כמו שקרוב לודאי פנו גם אל חלקכם אני לא הסכמתי ובתוך חודש וחצי כבר עשיתי את דרכי לבית ספר פרטי להשלמת בגרויות.אי שם.בעיר החטאים.שאת ביקורי בה עד לאותו זמן הספיקו מספר אצבעותיי על 2 כפות ידי. זה לא סוד לגביכם.וכולכם יודעים שאחד הדברים הקשים ביותר הוא אותו משפט שנאמר לנו כתוספת-"המחלה בעלת אלף הפרצופים".ובמילים פשוטות.ובמילים פשוטות יותר-לא ניתן להשליך מחולה אחד על משנהו.ובמילים פשוטות עוד יותר-מעתה והלאה מצפה לך רומן ארוך מאוד ואשר בו תלמד על עצמך עם עצמך... מכה נוספת הייתה כמובן בחיים האישיים.עד לרגע חזרתי כולם ידעו כי אסי (שם הילדות בפי כל החברים.אסף החל בצבא.אבל מבחינתי...תגידו גם "היי אתה" וזה בסדר).ובכן כולם ידעו כי אני נשאר שם לכמה שנים.וזה אפילו אחרי שאחד מחברי הילדות היה אצלי וחזר לספר לכולם על "החייל" שאני עושה.אז איך מספרים לכולם?מה מספרים? רצוי לספר? על אף "המחיר" שכרוך בזה.ואולי זה טבוע באופי אני בחרתי לספר.לא שידעתי הרבה מה לספר אז אבל יצאתי מנקודת הנחה שאחרי הכל-מושבה.על אף 7500 תושביה.כאשר אתה אחד מה-"ותיקים" ומוכר במקום.אין סיכוי כי תצטרך לבצע בדיקות דם מבלי שהדבר יוודע.חוץ מזה-חליתי.מה לעשות? לא ביקשתי את זה וזה בא.וזה קיים.וזה איתי.והמעניין הוא שעם החשיפה פתאום יוצאים להם עוד כמה "מוסוים" כאחו ואחרים עם בעיות כאלו ואחרות.אבל אני שוב חייב לציין.זו החלטה אינדיוידואלית.היא קשה מאוד.והחברה לא פעם מכה ללא רחם.לא מתוך רוע.אלה מתוך...פחד.היות ולא בפסיכולוגיה עסקינן נעזוב זאת כאן ועכשיו. אני בחרתי להקצין ולהגשים "חלום" שלא מעט גברים חולמים עליו ויש אבל קצת פחות נשים שמוכנות לכך.והוא לעבור לגור "ב אי בודד".וכך.במקום לחזור לגור בדירה שגרתי בה לפני.ליד האחים שלי.עברתי לגור קצת...מחוץ לאבן יהודה.באותו מבנה שממנו טלפן אלי אבא ואשר היה חלק מכמה מבנים שהיו לולים לשעבר ואשר כבר אז בחלקם היו נגריות במשך היום ובערב והלילה-כל המקום.קודש לי.שם.במקביל להשלמת הבגרויות "שקעתי" למחשבות של הגות ופילוסופיה זולה.קראתי וחקרתי כל מיני תופעות בחייו של האדם והגעתי למסקנות שלא פעם מקובלות רק עלי.וזה בסדר גמור.שם הבנתי כי באושר האמיתי שלי טמון בדרך שבה אני מגשים את עצמי.ורק את עצמי.לא עוד עמידה בצפיות החברה סביב אלה רק מה שטוב לך.דרך אגב.הגעתי למסקנה גם (ואולי היא גם כתובה באיזה ספר פסיכולוגי כזה או אחר) כי כל אותם האנשים שמספרים על כמה טוב להם וכמה שהם והם והם. סובלים למעשה מחוסר בטחון מוחלט באשר הם...עושים או מתנהגים.כך שהדבר נתון לשיקולכם. מבחינה חברתית סגרתי את עצמי כמה שיותר.לא הייתי מעוניין בכל אותם חברים רבים שהיו לי לפני.לא טילפנתי ושמרתי על קשר כמו לפני.רציתי להיות עם עצמי.אך הדבר לא החל עם הלופוס.הוא כבר החל הרבה לפני.עוד מהימים שלי עם ויני.הסוסה המיתולוגית שכבר אז "אהבנו" לצאת לרכב לבד בלי נספחים.וחוץ מזה.כדרך הטבע.חלקם מתחתנים.וחלק אחר עובר מקום מגורים.ופתאום גם יש לך חברים חדשים בשל השינויים החדשים בחייך.כך ששוב.אני לא יכול להצביע על הלופוס כ-גורם. בחורות בחיי??? טוב.פה נשאיר פינה אינטימית.עם כל הכבוד ל "חשיפה". שאלת גם על לימודים דפנה. ובכן.לאחר שנתיים שבהם סיימתי את הבגרויות בציון מכובד נראה היה לי טבעי להמשיך בלימודים "גבוהים" ופניתי איך לא...למשפטים.אחרי הכל בגרויות זה ההתחלה.שם לומדים מילים.אבל לאחר כמעט סמסטר אחד.כבר כתבתי זאת כאן לפני.למעט מיה החמודה מהקריות.לא מצאתי שום דבר שמושך אותי לחזור לשם יום יום.ןאחרי ששאלתי את עצמי את השאלה הפשוטה ביותר-אם זה מה שהייתי רוצה לעשות בשנים הבאות.הגעתי למסקנה של לא מוחלט.אז קמתי ועזבתי. חזרתי לעסק המשפחתי.שוב להשקמות היומיומיות והשעות המטורפות עם הנסיעות הארוכות.וכך למדתי עוד קצת על החיים שלי עם הלופוס.עם עבודה פיסית קשה ועם מעט שעות שינה ועם חשיפה ממושכת לשמש ובכל זאת...הכל היה תקין (אצלי בכל אופן).לאחר שנה וחצי שבהם.מעבר לשעות העבודה.נחשפתי לשוק ההון חשבתי שיהיה זה נכון ללמוד מנהל עסקים.אבל שם אפילו לא החזקתי סמסטר.למרות שגם כאן וגם במשפטים.עד הפרישה כל העבודות שלי בכל מקצוע היו מעולות.פשוט...קמתי והלכתי.האם אני פורש תמידי? לא.כך יחשבו חלק מהאנשים.אבל כל הקטע הוא לא לחשוב מה יחשבו האחרים.אלה מה תחשוב אתה.והם.האנשים שסביב? להם יש את הביצה הטובענית שלהם.גם הם מנסים לאחוז בכל מה שניתן לתפוס ורק לא לשקוע. ומה עושים עכשיו? ובכן.פרשתי סופית מהעסק המשפחתי בספטמבר השנה.על מנת שלא להשאיר פתח לחזרה חתמתי על טופס של התפטרות.משכורת יש כרגע מאותו סעיף שנקרא "אובדן כושר עבודה זמני" ואשר מצוי בתוך ביטוח המנהלים שלי. כמו כן התחלתי במגעים עם הביטוח הלאומי.ונכון להיום "זכיתי" להכרה של 40% נכות כללית.(הטופס דרך אגב נמצא בשרותים...למקרא שיגמר הנייר טואלט) וכרגע "עובדים" על תוכנית חדשה שאני עדיין לא יפרט אבל...יש כיוון.אחרי הכל.החיים כנראה בנויים מתקופות.וכרגע אנו נמצאים בתקופה מסויימת ומנסים להפיק את המקסימום ממנה בידיעה כי אולי עוד נתגעגע בעתיד.ואולי לא??? סוף הדבר:
יש שוק ראשוני.אין טעם להכחיש זאת.הינה פתאום התבשרתה כי אתה חולה ועוד במחלה עם שם כל כך מוזר.לופוס זה עוד סביר.אבל ההמשך בלטינית נשמע כמו איזה שם של זמר יווני. ברגע הראשון יורים לכל הכיוונים.מחפשים את כל הרופאים שמכירים עד היום.סבב הטלפונים של אמא כלל שיחות עם החברות שלה משנים על כל הגלובוס.חיוביי שיחות הופיעו בחודש שלאחר מסידני שבאוסטרליה.יוסטון טקסס.מונטריאול קנדה.לונדון.פראג. ומי לא.ובמיקרה.מש במיקרה זכיתי להכיר את אחת הבחורות הנפלאות והטובות ביותר שרק יכולתי לבקש ואשר נמצאת כאן איתנו.לאחר שניקבעה פגישה עם מיודענו פרופסור שיינפלד יצאתי משם עדיין מבולבל אבל עם משפט אחד שמאז ועד היום וגם הלאה ימשיך ללוות אותי."לכל אחד יש תרמיל במסע הזה" הוא אמר לי."לתרמיל שלך נוספה עוד אבן.עוד משקל.וכך תצטרך להמשיך ללכת".למרות שהוא ביקש ממני לנוח בשנה הקרובה כמו שקרוב לודאי פנו גם אל חלקכם אני לא הסכמתי ובתוך חודש וחצי כבר עשיתי את דרכי לבית ספר פרטי להשלמת בגרויות.אי שם.בעיר החטאים.שאת ביקורי בה עד לאותו זמן הספיקו מספר אצבעותיי על 2 כפות ידי. זה לא סוד לגביכם.וכולכם יודעים שאחד הדברים הקשים ביותר הוא אותו משפט שנאמר לנו כתוספת-"המחלה בעלת אלף הפרצופים".ובמילים פשוטות.ובמילים פשוטות יותר-לא ניתן להשליך מחולה אחד על משנהו.ובמילים פשוטות עוד יותר-מעתה והלאה מצפה לך רומן ארוך מאוד ואשר בו תלמד על עצמך עם עצמך... מכה נוספת הייתה כמובן בחיים האישיים.עד לרגע חזרתי כולם ידעו כי אסי (שם הילדות בפי כל החברים.אסף החל בצבא.אבל מבחינתי...תגידו גם "היי אתה" וזה בסדר).ובכן כולם ידעו כי אני נשאר שם לכמה שנים.וזה אפילו אחרי שאחד מחברי הילדות היה אצלי וחזר לספר לכולם על "החייל" שאני עושה.אז איך מספרים לכולם?מה מספרים? רצוי לספר? על אף "המחיר" שכרוך בזה.ואולי זה טבוע באופי אני בחרתי לספר.לא שידעתי הרבה מה לספר אז אבל יצאתי מנקודת הנחה שאחרי הכל-מושבה.על אף 7500 תושביה.כאשר אתה אחד מה-"ותיקים" ומוכר במקום.אין סיכוי כי תצטרך לבצע בדיקות דם מבלי שהדבר יוודע.חוץ מזה-חליתי.מה לעשות? לא ביקשתי את זה וזה בא.וזה קיים.וזה איתי.והמעניין הוא שעם החשיפה פתאום יוצאים להם עוד כמה "מוסוים" כאחו ואחרים עם בעיות כאלו ואחרות.אבל אני שוב חייב לציין.זו החלטה אינדיוידואלית.היא קשה מאוד.והחברה לא פעם מכה ללא רחם.לא מתוך רוע.אלה מתוך...פחד.היות ולא בפסיכולוגיה עסקינן נעזוב זאת כאן ועכשיו. אני בחרתי להקצין ולהגשים "חלום" שלא מעט גברים חולמים עליו ויש אבל קצת פחות נשים שמוכנות לכך.והוא לעבור לגור "ב אי בודד".וכך.במקום לחזור לגור בדירה שגרתי בה לפני.ליד האחים שלי.עברתי לגור קצת...מחוץ לאבן יהודה.באותו מבנה שממנו טלפן אלי אבא ואשר היה חלק מכמה מבנים שהיו לולים לשעבר ואשר כבר אז בחלקם היו נגריות במשך היום ובערב והלילה-כל המקום.קודש לי.שם.במקביל להשלמת הבגרויות "שקעתי" למחשבות של הגות ופילוסופיה זולה.קראתי וחקרתי כל מיני תופעות בחייו של האדם והגעתי למסקנות שלא פעם מקובלות רק עלי.וזה בסדר גמור.שם הבנתי כי באושר האמיתי שלי טמון בדרך שבה אני מגשים את עצמי.ורק את עצמי.לא עוד עמידה בצפיות החברה סביב אלה רק מה שטוב לך.דרך אגב.הגעתי למסקנה גם (ואולי היא גם כתובה באיזה ספר פסיכולוגי כזה או אחר) כי כל אותם האנשים שמספרים על כמה טוב להם וכמה שהם והם והם. סובלים למעשה מחוסר בטחון מוחלט באשר הם...עושים או מתנהגים.כך שהדבר נתון לשיקולכם. מבחינה חברתית סגרתי את עצמי כמה שיותר.לא הייתי מעוניין בכל אותם חברים רבים שהיו לי לפני.לא טילפנתי ושמרתי על קשר כמו לפני.רציתי להיות עם עצמי.אך הדבר לא החל עם הלופוס.הוא כבר החל הרבה לפני.עוד מהימים שלי עם ויני.הסוסה המיתולוגית שכבר אז "אהבנו" לצאת לרכב לבד בלי נספחים.וחוץ מזה.כדרך הטבע.חלקם מתחתנים.וחלק אחר עובר מקום מגורים.ופתאום גם יש לך חברים חדשים בשל השינויים החדשים בחייך.כך ששוב.אני לא יכול להצביע על הלופוס כ-גורם. בחורות בחיי??? טוב.פה נשאיר פינה אינטימית.עם כל הכבוד ל "חשיפה". שאלת גם על לימודים דפנה. ובכן.לאחר שנתיים שבהם סיימתי את הבגרויות בציון מכובד נראה היה לי טבעי להמשיך בלימודים "גבוהים" ופניתי איך לא...למשפטים.אחרי הכל בגרויות זה ההתחלה.שם לומדים מילים.אבל לאחר כמעט סמסטר אחד.כבר כתבתי זאת כאן לפני.למעט מיה החמודה מהקריות.לא מצאתי שום דבר שמושך אותי לחזור לשם יום יום.ןאחרי ששאלתי את עצמי את השאלה הפשוטה ביותר-אם זה מה שהייתי רוצה לעשות בשנים הבאות.הגעתי למסקנה של לא מוחלט.אז קמתי ועזבתי. חזרתי לעסק המשפחתי.שוב להשקמות היומיומיות והשעות המטורפות עם הנסיעות הארוכות.וכך למדתי עוד קצת על החיים שלי עם הלופוס.עם עבודה פיסית קשה ועם מעט שעות שינה ועם חשיפה ממושכת לשמש ובכל זאת...הכל היה תקין (אצלי בכל אופן).לאחר שנה וחצי שבהם.מעבר לשעות העבודה.נחשפתי לשוק ההון חשבתי שיהיה זה נכון ללמוד מנהל עסקים.אבל שם אפילו לא החזקתי סמסטר.למרות שגם כאן וגם במשפטים.עד הפרישה כל העבודות שלי בכל מקצוע היו מעולות.פשוט...קמתי והלכתי.האם אני פורש תמידי? לא.כך יחשבו חלק מהאנשים.אבל כל הקטע הוא לא לחשוב מה יחשבו האחרים.אלה מה תחשוב אתה.והם.האנשים שסביב? להם יש את הביצה הטובענית שלהם.גם הם מנסים לאחוז בכל מה שניתן לתפוס ורק לא לשקוע. ומה עושים עכשיו? ובכן.פרשתי סופית מהעסק המשפחתי בספטמבר השנה.על מנת שלא להשאיר פתח לחזרה חתמתי על טופס של התפטרות.משכורת יש כרגע מאותו סעיף שנקרא "אובדן כושר עבודה זמני" ואשר מצוי בתוך ביטוח המנהלים שלי. כמו כן התחלתי במגעים עם הביטוח הלאומי.ונכון להיום "זכיתי" להכרה של 40% נכות כללית.(הטופס דרך אגב נמצא בשרותים...למקרא שיגמר הנייר טואלט) וכרגע "עובדים" על תוכנית חדשה שאני עדיין לא יפרט אבל...יש כיוון.אחרי הכל.החיים כנראה בנויים מתקופות.וכרגע אנו נמצאים בתקופה מסויימת ומנסים להפיק את המקסימום ממנה בידיעה כי אולי עוד נתגעגע בעתיד.ואולי לא??? סוף הדבר:
אספי
לא יעזור לך אני ממשיכה עם הכינוי הזה
, אני כל פעם שואבת ממך עוד ועוד אופטימיות. אם היו צריכים לעשות עלייך סרט תעודה אני לא מקנא בבימאים. היה לוקח להם כמה שנים טובות רק בכדי לאסוף את החומר. אספי, אספי, תמשיך להיות מקסים כמו שאתה ולהפליג בתיאורייך מרחיקי הלכת המעניינים- כולנו מרותקים!
לא יעזור לך אני ממשיכה עם הכינוי הזה
סוף ה "סאגה"
"אהוד קימל ובניו" נסגרה לפני חודש.הבסיס אמנם נשאר כי יש נכסים כאלו ואחרים אבל העובדים הוחזרו לתאילנד והבנים...עדיין נהנים מחופשת מחלה מצטברת ועוד מעט יצטרכו לבחור להם דרך חדשה לחיים.היות ולא בזה מדובר אין טעם להוסיף על הסיבות שגרמו לכך.כי כמו שכבר הזכרתי.הדברים קצת יותר מורכבים.מה שכן אומר הוא שזו הייתה ותהייה אחת החברות הרווחיות של שנת 2003 שנסגרו.ומיתון לא היה ולא נשמע בשדותיה. כבר לפני שנה וחצי(לאחר 3 שנים) חזרתי להיות "נורמלי" ואני גר כיום כמו כולנו מוקף שכנים ובתים סביב בתוך אבן יהודה. ואבא? מסתבר שהלופוס עשה רק טוב.מאז ועד היום אנחנו החברים הכי טובים.עד כדי כך שאם אני לא מגיע בערב לשתות איתו קפה עם סיגריה ו "לדווח" לו על התרחשויות כלכליות סביב לעולם אמא כבר מתקשרת מייד ושואלת "הכל בסדר...פשוט אבא שאל למה אתה לא מגיע" הפכתי אותו במשך השנים ל "שותף" סמוי של תיק ההשקעות שלי.הוא אמנם לא יודע על ההפסדים אבל כל לילה הוא מחכה לטלפון ממני ב 23:30 ורושם אצלו ביומן כמה כסף יש נכון לאותו יום. הוא גם שינה לא מעט את דעותיו ותפיסותיו וגבי דברים שנחשבו טאבו לפני.ובמקום שבו גרתי לפני.בחלקה קטנה ששם גידלתי צבעונים.הוא לקח והגדיל ושתל שם מאות פקעות של רקפות.אירוסים וצבעונים.מה שבעבר נחשב לבזבוז כסף נראה היום נכון לעשות כחלק מ...תוכנית להרפיית הנפש. את המוסיקה הקלאסית "גיליתי" בזכותו.ואנחנו נהנים לא פעם להפגין את בורותנו אחד לשני בעניין זה. זהו.הפעם סיימתי סופית.הגיע הזמן לקפוץ לשתות קפה עם... אינני מנסה לרדת לעומק הסיבות שגרמו לי לשבת כאן ולכתוב את כל זה.זה מה שהרגשתי וזה מה שעשיתי.ואם יכנס לכאן "גורם חיצוני"?.שיקרא ושיבושם לו. שמי אסף קימל.אני חולה לופוס.והבעייה שלי היא לא הלופוס כמו לאן אני מנתב את עצמי בשנים הקרובות. וכבר עמדתי לכתוב נשתמע .תאמינו או לא אבל הטלפון צלצל ומהצד השני הייתה...אמא.ששאלה... המשך סופשבוע טוב לכולנו אסף
"אהוד קימל ובניו" נסגרה לפני חודש.הבסיס אמנם נשאר כי יש נכסים כאלו ואחרים אבל העובדים הוחזרו לתאילנד והבנים...עדיין נהנים מחופשת מחלה מצטברת ועוד מעט יצטרכו לבחור להם דרך חדשה לחיים.היות ולא בזה מדובר אין טעם להוסיף על הסיבות שגרמו לכך.כי כמו שכבר הזכרתי.הדברים קצת יותר מורכבים.מה שכן אומר הוא שזו הייתה ותהייה אחת החברות הרווחיות של שנת 2003 שנסגרו.ומיתון לא היה ולא נשמע בשדותיה. כבר לפני שנה וחצי(לאחר 3 שנים) חזרתי להיות "נורמלי" ואני גר כיום כמו כולנו מוקף שכנים ובתים סביב בתוך אבן יהודה. ואבא? מסתבר שהלופוס עשה רק טוב.מאז ועד היום אנחנו החברים הכי טובים.עד כדי כך שאם אני לא מגיע בערב לשתות איתו קפה עם סיגריה ו "לדווח" לו על התרחשויות כלכליות סביב לעולם אמא כבר מתקשרת מייד ושואלת "הכל בסדר...פשוט אבא שאל למה אתה לא מגיע" הפכתי אותו במשך השנים ל "שותף" סמוי של תיק ההשקעות שלי.הוא אמנם לא יודע על ההפסדים אבל כל לילה הוא מחכה לטלפון ממני ב 23:30 ורושם אצלו ביומן כמה כסף יש נכון לאותו יום. הוא גם שינה לא מעט את דעותיו ותפיסותיו וגבי דברים שנחשבו טאבו לפני.ובמקום שבו גרתי לפני.בחלקה קטנה ששם גידלתי צבעונים.הוא לקח והגדיל ושתל שם מאות פקעות של רקפות.אירוסים וצבעונים.מה שבעבר נחשב לבזבוז כסף נראה היום נכון לעשות כחלק מ...תוכנית להרפיית הנפש. את המוסיקה הקלאסית "גיליתי" בזכותו.ואנחנו נהנים לא פעם להפגין את בורותנו אחד לשני בעניין זה. זהו.הפעם סיימתי סופית.הגיע הזמן לקפוץ לשתות קפה עם... אינני מנסה לרדת לעומק הסיבות שגרמו לי לשבת כאן ולכתוב את כל זה.זה מה שהרגשתי וזה מה שעשיתי.ואם יכנס לכאן "גורם חיצוני"?.שיקרא ושיבושם לו. שמי אסף קימל.אני חולה לופוס.והבעייה שלי היא לא הלופוס כמו לאן אני מנתב את עצמי בשנים הקרובות. וכבר עמדתי לכתוב נשתמע .תאמינו או לא אבל הטלפון צלצל ומהצד השני הייתה...אמא.ששאלה... המשך סופשבוע טוב לכולנו אסף
../images/Emo140.gif
אסף יקר!!!!!!!! אתה פשוט מדהים!!!!! אולי יש לך נתיב - הכתיבה ואם לא היא,אז אתה עצמך אלף נתיבים מעניינים . וכמו שכתבת-מה חשוב מה אומרים אחרים?ומה הדרך הנכונה בעיני החברה? אם לך טוב,את זה אתה בעצמך יודע-זה מה שיהיה נכון לעשות. שאלת למה כתבת את כל זה ומה הביא אותך לכך ואני שמחה שסקרנותי הובילה בעקיפין...תודה לך. עכשיו- תצטרך לכתוב משהו נוסף כי ב48 השעות האחרונות התרגלתי כמעט לקרוא את סיפוריך בהמשכים. יש משהו חדש על הקנה? שלך בידידות דפנה
אסף יקר!!!!!!!! אתה פשוט מדהים!!!!! אולי יש לך נתיב - הכתיבה ואם לא היא,אז אתה עצמך אלף נתיבים מעניינים . וכמו שכתבת-מה חשוב מה אומרים אחרים?ומה הדרך הנכונה בעיני החברה? אם לך טוב,את זה אתה בעצמך יודע-זה מה שיהיה נכון לעשות. שאלת למה כתבת את כל זה ומה הביא אותך לכך ואני שמחה שסקרנותי הובילה בעקיפין...תודה לך. עכשיו- תצטרך לכתוב משהו נוסף כי ב48 השעות האחרונות התרגלתי כמעט לקרוא את סיפוריך בהמשכים. יש משהו חדש על הקנה? שלך בידידות דפנה
התחלות חדשות
הצעקה הזו שלך... "שמי אסף קימל.אני חולה לופוס". הלוואי עלי האומץ שלך. לא יודעת למה, אבל אני די מסתירה את המחלה. ליודעים אני טוענת שזה לא סוד, שאני פשוט בוחרת מתי לחשוף זאת, הצחקתי אותי. האמת היא שאני לא יכולה להתמודד עם התיוק הזה, עם העובדה שיסווגו אותי, או יותר נכון שיסווגו אותי כחולה. דיברת על לנתב את עצמך, על אי הידיעה לאן תתנתב... ככה גרם לי לחשוב, לחשוב על הדברים שבחיי, דברים שאין בהם כוונה.
הצעקה הזו שלך... "שמי אסף קימל.אני חולה לופוס". הלוואי עלי האומץ שלך. לא יודעת למה, אבל אני די מסתירה את המחלה. ליודעים אני טוענת שזה לא סוד, שאני פשוט בוחרת מתי לחשוף זאת, הצחקתי אותי. האמת היא שאני לא יכולה להתמודד עם התיוק הזה, עם העובדה שיסווגו אותי, או יותר נכון שיסווגו אותי כחולה. דיברת על לנתב את עצמך, על אי הידיעה לאן תתנתב... ככה גרם לי לחשוב, לחשוב על הדברים שבחיי, דברים שאין בהם כוונה.
הגיגים
זה משונה איך דברים בחיים שלנו גורמים לנו ללהיות או להיות כך או אחרת. איך הנתיבים,אפילו של הסתכלותינו על החיים משתנה בגלל סיפור החיים שלנו. שאנל לא רוצה להיות מתויגת ואני כבר משתוקקת לקבל את התווית כדי שגם הסביבה תפסיק להסתכל עלי כאל "לא יכולה".או יפסיקו לשאול מה המחלה המסתורית שיש לי. הטריד אותי משפט אחד שכתבת "ככה גרם לי לחשוב,לחשוב על דברים שבחיי,דברים שאין בהם כוונה" ואולי לא היתה לך כוונה אבל משהו במשפט הזה קצת הפחיד אותי...ומצד שני,הכותרת התחלות חדשות מאוד מעודדת-אז ...זהו,המחשבות שלי על מה שכתבת.אכן,למחלה פנים רבות וגם לנו ולאיך שאני תופסים אותה. בכל מקום התחלות חדשות הן תמיד עם סימן של אופטימיות ובנימה זו אסיים את הגיגיי שלכם דפנה אין ספק שמה שכתב אסף משאיר רושם עז ומעורר הרבה מחשבות.
זה משונה איך דברים בחיים שלנו גורמים לנו ללהיות או להיות כך או אחרת. איך הנתיבים,אפילו של הסתכלותינו על החיים משתנה בגלל סיפור החיים שלנו. שאנל לא רוצה להיות מתויגת ואני כבר משתוקקת לקבל את התווית כדי שגם הסביבה תפסיק להסתכל עלי כאל "לא יכולה".או יפסיקו לשאול מה המחלה המסתורית שיש לי. הטריד אותי משפט אחד שכתבת "ככה גרם לי לחשוב,לחשוב על דברים שבחיי,דברים שאין בהם כוונה" ואולי לא היתה לך כוונה אבל משהו במשפט הזה קצת הפחיד אותי...ומצד שני,הכותרת התחלות חדשות מאוד מעודדת-אז ...זהו,המחשבות שלי על מה שכתבת.אכן,למחלה פנים רבות וגם לנו ולאיך שאני תופסים אותה. בכל מקום התחלות חדשות הן תמיד עם סימן של אופטימיות ובנימה זו אסיים את הגיגיי שלכם דפנה אין ספק שמה שכתב אסף משאיר רושם עז ומעורר הרבה מחשבות.
השאלה היא
אני חושבת, היא לא איך מסווגים אותנו אלה איך אנו עצמנו חשים. אם אנו שלמים עם עצמנו, והרי אין סיבה שלא כי אנו לא עשינו שום דבר רע ואנו לא אשמים, הרי שלא צריך להיות לנו איכפת מה אחרים יחשבו ותהיינה "הכותרות" הכי איומות שתהיינה . גם ונגוך נחשב למטורף וחסר תקנה ואילו לו לא היה איכפת מה אומרים וזה לא מנע ממנו להמשיך ליצור ולעשות את מה שהוא אוהב. אני בדעה שאין ממה להיסתתר ואין על מה להיתבביש - אנחנו בדיוק עם כל האחרים רק עם עוד מסע קטן נוסף על כתפינו כמ שאסף ציין. שיהיה טוב לכולם
אני חושבת, היא לא איך מסווגים אותנו אלה איך אנו עצמנו חשים. אם אנו שלמים עם עצמנו, והרי אין סיבה שלא כי אנו לא עשינו שום דבר רע ואנו לא אשמים, הרי שלא צריך להיות לנו איכפת מה אחרים יחשבו ותהיינה "הכותרות" הכי איומות שתהיינה . גם ונגוך נחשב למטורף וחסר תקנה ואילו לו לא היה איכפת מה אומרים וזה לא מנע ממנו להמשיך ליצור ולעשות את מה שהוא אוהב. אני בדעה שאין ממה להיסתתר ואין על מה להיתבביש - אנחנו בדיוק עם כל האחרים רק עם עוד מסע קטן נוסף על כתפינו כמ שאסף ציין. שיהיה טוב לכולם
רק עוד מילה...
זה נכון כשאתה יודע מה יש לך. כפי שציינתי עד לפני כמה ימים עוד לא ידעו שיש משהו אז אי הידיעה גרועה מאוד-תחשבו על מקום עבודה שמגיעים כמעט כל יום בערך על ארבע ומספיקים רבע ממה שרוצים ומצפים ממך,זה דורש הסברים לסביבה ללא כל ספק. נו,יצא לי יותר ממילה...אבל היה לי חשוב להסביר שבעיני הידיעה יש בה משום הקלה על הקושי. זה הופך אותך ממסתורי לבעל "משהו"וזה מקל,לפחות עלי. חג שמח לכולם
זה נכון כשאתה יודע מה יש לך. כפי שציינתי עד לפני כמה ימים עוד לא ידעו שיש משהו אז אי הידיעה גרועה מאוד-תחשבו על מקום עבודה שמגיעים כמעט כל יום בערך על ארבע ומספיקים רבע ממה שרוצים ומצפים ממך,זה דורש הסברים לסביבה ללא כל ספק. נו,יצא לי יותר ממילה...אבל היה לי חשוב להסביר שבעיני הידיעה יש בה משום הקלה על הקושי. זה הופך אותך ממסתורי לבעל "משהו"וזה מקל,לפחות עלי. חג שמח לכולם
הצלחת לרתק אותי למסך
כמו תמיד... קוראים מילה ועוד משפט... צריך ללכת לאכול, אבל אי אפשר להפסיק לקרוא..... היכולת המדהימה שלך לכתוב, הלוואי עלי יכולת כזאת.... טוב, אז מסכמים את זה ככה: שירי מכינה לנו ספר שירים (חשבת ששכחנו את זה???) אסף מכין לנו יומן חיים (אל תצחק! יש לך זמן עד סוף אפריל!!) אמא-פורום, ריטה שלנו, תכין לנו עוגה טובה ואני? אני מבטיחה להביא הרבה סוכר.... שחס וחלילה מישהו לא יתלונן שאני גומרת את כל הסוכר בכוס נס אחת... השבת הזאת תוכננה לסדר מחדש את הבית... אחותי הגדולה שלומדת פאנג שוי (או איך שקוראים לזה), החליטה שהבית לא מסודר כמו שצריך ויש לסדרו מחדש על מנת להביא אנרגיות חיוביות לבית. אוקי, אז התחלנו בזה שהעברנו את כל החדר שלה לקומה העליונה (החדר שלה היה במרתף)... עכשיו מסדרים את החדר של אחותי הקטנה... ולמה אני לא עוזרת?..... נו, כנראה שיש דברים שלא נועדתי לעשות ביום שבת... אחד מהם זה לעצב חדרים, דווקא ביום שתכננתי לנוח... לנוח הרבה... טוב, אז שיהיה לכם יום ראשון נעים ושקט אני הולכת לקנות בערב צורב..... הגעתי למסקנה שאם אני רוצה להמשיך לכתוב כאן בלי שהמחשב היקר שלי יתמוטט לי מול העיניים, אני חייבת להתחיל לנקות אותו כמו שצריך (זה אחד הדברים שכן נועדתי לעשות ביום שבת...
) אז הסרתי כמה תוכנות ומשחקים... ועכשיו הגיע הזמן לצרוב את הסרטים שכל כך מעמיסים על המחשב המסכן שלי..... שיהיה לכם המשך יום שבת נפלא!!!
כמו תמיד... קוראים מילה ועוד משפט... צריך ללכת לאכול, אבל אי אפשר להפסיק לקרוא..... היכולת המדהימה שלך לכתוב, הלוואי עלי יכולת כזאת.... טוב, אז מסכמים את זה ככה: שירי מכינה לנו ספר שירים (חשבת ששכחנו את זה???) אסף מכין לנו יומן חיים (אל תצחק! יש לך זמן עד סוף אפריל!!) אמא-פורום, ריטה שלנו, תכין לנו עוגה טובה ואני? אני מבטיחה להביא הרבה סוכר.... שחס וחלילה מישהו לא יתלונן שאני גומרת את כל הסוכר בכוס נס אחת... השבת הזאת תוכננה לסדר מחדש את הבית... אחותי הגדולה שלומדת פאנג שוי (או איך שקוראים לזה), החליטה שהבית לא מסודר כמו שצריך ויש לסדרו מחדש על מנת להביא אנרגיות חיוביות לבית. אוקי, אז התחלנו בזה שהעברנו את כל החדר שלה לקומה העליונה (החדר שלה היה במרתף)... עכשיו מסדרים את החדר של אחותי הקטנה... ולמה אני לא עוזרת?..... נו, כנראה שיש דברים שלא נועדתי לעשות ביום שבת... אחד מהם זה לעצב חדרים, דווקא ביום שתכננתי לנוח... לנוח הרבה... טוב, אז שיהיה לכם יום ראשון נעים ושקט אני הולכת לקנות בערב צורב..... הגעתי למסקנה שאם אני רוצה להמשיך לכתוב כאן בלי שהמחשב היקר שלי יתמוטט לי מול העיניים, אני חייבת להתחיל לנקות אותו כמו שצריך (זה אחד הדברים שכן נועדתי לעשות ביום שבת...
תוספת
היי לכולם וערב טוב לכל הנסיכות והנסיכים. בשמו של לופ(שנתן לי חלק מן ההשראה) וובשמי אני מודה לכולכם על המילים החמות והכנות.וגם לאחרים שקראו ומסיבותיהם/סיבותיהן הן בחרו לשתוק במובן החיובי כמובן. כמו כן אני חייב תודה לא קטנה לבתיה.המורה לספרות שלי מאותו בית הספר לבגרויות אשר עוררה בי או למעשה היוותה את הטריגר לדבר קיים שרק היה צריך עוד דחיפה קטנה והוא הסקרנות הטבעית על האדם ואופיו ואשר באה לידי ביטוי ע"י קריאת ספרים של סופרים שונים.קריאה דורשת כידוע זמן ולא מעט סבלנות והתמדה.הסתבר לי עם הזמן.שלרוב.לאחר זמן מה.אני שוכח את רוב הסיפור.אך מסתבר שבדרך כלשהיא משהוא נשאר בך.איזה ארוע כזה או אחר בספר אשר השאיר בך רושם באותו מקום שכולנו כבר יודעים להזכיר אותו פעם בשבוע לפחות-התת מודע.לא קראתי ספרי פסיכולוגיה למרות שיש ברשותי כמה והם משעממים אותי מאוד.אך כן קראתי ספר של פסיכיאטר שהמליצה לי ידידה טובה מהדסה שבירושלים ואותו ספר עסק בסיפורים אישיים ודרכי הטיפול שננקטו.למעשה רוב "הידע" שלי הוא לא שונה מכולכם.הוא בה דרך הסיפורים שבספרים.דרך סרטים שונים.וכמובן איך לא...הסיפורים של יום שישי סביב השולחן. טלויזיה.כבר הגעתי מזמן למסקנה-מנוונת את האדם.היות והגעתי למסקנה פעלתי בהתאם.ולפיכך בזמן שלמדתי לא צפיתי ולפיכך היה לי את הזמן לקרוא או לדבר עם שחף.החבר הטוב שלי על בעיות מסוימות ועל איך ניתן לתקוף אותן.תגידו "חוכמה גדולה.גרתה מחוץ לאבן-יהודה".אבל גם עכשיו.ברגעים אלו שאני כותב לכם יושבת כאן הטלויזיה עם המערכת קולנוע הביתית והיא מופעלת רק מדי פעם כשבא לי לראות סרט ספציפי ב די וי די.אבל ניתקתי את החיבור לכבלים לפני כמה חודשים.עם זאת.למי שיש משפחה.אני בהחלט לא ממליץ לעשות זאת.ואולי כן? בחירה אישית על כל המשתמעה מכך. אבל הנקודה החשובה ביותר שרציתי לגעת בה היא דבר אחר שהזכרתי ב"וידוי". "קוראים לי אסף קימל ואני חולה בלופוס" זה דבר שאני יכולתי.יכול וגם אוכל לעשות.אבל בכל הכנות אני לא יכול להגיד שאני ממליץ על כך.מדובר במעשה עם השלכות לא קלות.אני אישית כבר יצאתי וקראתי תיגר על החברה כבר הרבה לפני.עוד הרבה לפני שהכרתי לא מעט "גיבורים" בספרים שקראתי.כלל וכלל אני לא בא כאן "להאדיר" או "להשתבח" בעצמי.זה אני.על מעלותי ומגרעותי (ויש לא מעט).אבל עם כול הרצון שיש בחלק מכם לצאת החוצה ולצעוק לא פעם זיכרו כי החברה היא רעה.היא לא רעה כי היא נולדה כך אלה פשוט כי כך היא התהוותה.קחו פעם את ספר קוהלת.ספר בן כמה אלפי שנים.ותיווכחו שוב על היצרים שבאדם.הם לא השתנו מאז והם לא ישתנו.בספר בעל זבוב שלא מעט כאן נבחנו עליו לבגרות לימדה אותנו בתיה על אותו בחור שמן שסבל מהקנטות עד סופו המר.בתיה הוסיפה כי לא בכדי הוכנסה דמותו לסיפור.מסתבר כי פחד קדמון שתבוע בנו הוא זה שגורם לנו להתרחק מכל מה ששונה.מסתבר כי ככול שהאדם בור יותר-כך הוא מפחד יותר.החשש הקדמון שאולי זה ידבק גם בי הוא זה שמרתיע.לכן.עשו חושבים טוב. זיכרו שקיים כאן עוד דבר שאנו ממעטים לדבר עליו והוא חיי זוגיות.המרדף הבלתי נלאה אחרי האהבה.גם שהיא עדיין לא כאן.גם שהיא כאן.וגם אחרי.אני חייב להודות כי לא הייתי ממליץ לבחורה צעירה כבר בהיכרות הראשונה להגיד "היי נעים מאוד.אני...ודרך אגב אני רוצה להיות ישרה איתך.אני חולה בלופוס".רוב הסיכויים הם שהבחור יענה ב "הי אני...במה אמרת שאת חולה? לופ מה?" אחרי הכל בואו נודה בזה בנות.אחוז ההסתברות לפגוש בחור צעיר בוגר ומבין שואף להסתברות...הרי לפעמים עד כמה שזה מצחיק זה נשמע כמו פרדוקס.בחור צעיר-ובוגר.יש תהליכים בטבע האנושי שלא השתנו וגם לא ישתנו.בגיל צעיר הכל חייב להיות מושלם אצל שני הצדדים.בשלב מתקדם זה עובר ל כמעט מושלם. ובסוף כרב אומרים-לא משנה מה יש מה אין.העיקר שיהיה בן אדם. אבל כאן אתם לא חייבים להתייחס ברצינות לדברי ואולי אפילו לסתור אותם אחרי הכל...החיים הם לא מדע מדוייק ותמיד יש הסתברות ואפילו אם היא נמוכה...היא עדיין קיימת. ויותר מכך.לפנייכם בחור רווק שחי עם כלב שעוד לא אהב אז...מיהוא שירצה על דברים ברומו של עולם מסוג זה... שבוע טוב לכולנו אסף
היי לכולם וערב טוב לכל הנסיכות והנסיכים. בשמו של לופ(שנתן לי חלק מן ההשראה) וובשמי אני מודה לכולכם על המילים החמות והכנות.וגם לאחרים שקראו ומסיבותיהם/סיבותיהן הן בחרו לשתוק במובן החיובי כמובן. כמו כן אני חייב תודה לא קטנה לבתיה.המורה לספרות שלי מאותו בית הספר לבגרויות אשר עוררה בי או למעשה היוותה את הטריגר לדבר קיים שרק היה צריך עוד דחיפה קטנה והוא הסקרנות הטבעית על האדם ואופיו ואשר באה לידי ביטוי ע"י קריאת ספרים של סופרים שונים.קריאה דורשת כידוע זמן ולא מעט סבלנות והתמדה.הסתבר לי עם הזמן.שלרוב.לאחר זמן מה.אני שוכח את רוב הסיפור.אך מסתבר שבדרך כלשהיא משהוא נשאר בך.איזה ארוע כזה או אחר בספר אשר השאיר בך רושם באותו מקום שכולנו כבר יודעים להזכיר אותו פעם בשבוע לפחות-התת מודע.לא קראתי ספרי פסיכולוגיה למרות שיש ברשותי כמה והם משעממים אותי מאוד.אך כן קראתי ספר של פסיכיאטר שהמליצה לי ידידה טובה מהדסה שבירושלים ואותו ספר עסק בסיפורים אישיים ודרכי הטיפול שננקטו.למעשה רוב "הידע" שלי הוא לא שונה מכולכם.הוא בה דרך הסיפורים שבספרים.דרך סרטים שונים.וכמובן איך לא...הסיפורים של יום שישי סביב השולחן. טלויזיה.כבר הגעתי מזמן למסקנה-מנוונת את האדם.היות והגעתי למסקנה פעלתי בהתאם.ולפיכך בזמן שלמדתי לא צפיתי ולפיכך היה לי את הזמן לקרוא או לדבר עם שחף.החבר הטוב שלי על בעיות מסוימות ועל איך ניתן לתקוף אותן.תגידו "חוכמה גדולה.גרתה מחוץ לאבן-יהודה".אבל גם עכשיו.ברגעים אלו שאני כותב לכם יושבת כאן הטלויזיה עם המערכת קולנוע הביתית והיא מופעלת רק מדי פעם כשבא לי לראות סרט ספציפי ב די וי די.אבל ניתקתי את החיבור לכבלים לפני כמה חודשים.עם זאת.למי שיש משפחה.אני בהחלט לא ממליץ לעשות זאת.ואולי כן? בחירה אישית על כל המשתמעה מכך. אבל הנקודה החשובה ביותר שרציתי לגעת בה היא דבר אחר שהזכרתי ב"וידוי". "קוראים לי אסף קימל ואני חולה בלופוס" זה דבר שאני יכולתי.יכול וגם אוכל לעשות.אבל בכל הכנות אני לא יכול להגיד שאני ממליץ על כך.מדובר במעשה עם השלכות לא קלות.אני אישית כבר יצאתי וקראתי תיגר על החברה כבר הרבה לפני.עוד הרבה לפני שהכרתי לא מעט "גיבורים" בספרים שקראתי.כלל וכלל אני לא בא כאן "להאדיר" או "להשתבח" בעצמי.זה אני.על מעלותי ומגרעותי (ויש לא מעט).אבל עם כול הרצון שיש בחלק מכם לצאת החוצה ולצעוק לא פעם זיכרו כי החברה היא רעה.היא לא רעה כי היא נולדה כך אלה פשוט כי כך היא התהוותה.קחו פעם את ספר קוהלת.ספר בן כמה אלפי שנים.ותיווכחו שוב על היצרים שבאדם.הם לא השתנו מאז והם לא ישתנו.בספר בעל זבוב שלא מעט כאן נבחנו עליו לבגרות לימדה אותנו בתיה על אותו בחור שמן שסבל מהקנטות עד סופו המר.בתיה הוסיפה כי לא בכדי הוכנסה דמותו לסיפור.מסתבר כי פחד קדמון שתבוע בנו הוא זה שגורם לנו להתרחק מכל מה ששונה.מסתבר כי ככול שהאדם בור יותר-כך הוא מפחד יותר.החשש הקדמון שאולי זה ידבק גם בי הוא זה שמרתיע.לכן.עשו חושבים טוב. זיכרו שקיים כאן עוד דבר שאנו ממעטים לדבר עליו והוא חיי זוגיות.המרדף הבלתי נלאה אחרי האהבה.גם שהיא עדיין לא כאן.גם שהיא כאן.וגם אחרי.אני חייב להודות כי לא הייתי ממליץ לבחורה צעירה כבר בהיכרות הראשונה להגיד "היי נעים מאוד.אני...ודרך אגב אני רוצה להיות ישרה איתך.אני חולה בלופוס".רוב הסיכויים הם שהבחור יענה ב "הי אני...במה אמרת שאת חולה? לופ מה?" אחרי הכל בואו נודה בזה בנות.אחוז ההסתברות לפגוש בחור צעיר בוגר ומבין שואף להסתברות...הרי לפעמים עד כמה שזה מצחיק זה נשמע כמו פרדוקס.בחור צעיר-ובוגר.יש תהליכים בטבע האנושי שלא השתנו וגם לא ישתנו.בגיל צעיר הכל חייב להיות מושלם אצל שני הצדדים.בשלב מתקדם זה עובר ל כמעט מושלם. ובסוף כרב אומרים-לא משנה מה יש מה אין.העיקר שיהיה בן אדם. אבל כאן אתם לא חייבים להתייחס ברצינות לדברי ואולי אפילו לסתור אותם אחרי הכל...החיים הם לא מדע מדוייק ותמיד יש הסתברות ואפילו אם היא נמוכה...היא עדיין קיימת. ויותר מכך.לפנייכם בחור רווק שחי עם כלב שעוד לא אהב אז...מיהוא שירצה על דברים ברומו של עולם מסוג זה... שבוע טוב לכולנו אסף
עדית יואב פז
New member
אסףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף
לא הייתי אתכם בשבת ואני רואה מה הפסדתי. אז לקחתי שעה חופש לעצמי וישבתי וקראתי בשקיקה את סיפור חייך. (דפנה, שיחקת אותה. איך הוצאת את זה ממנו....יש לך את זה...) היה כייף לאללא, רוצה (רוצים) עוד. אני עדיין מהרהרת בתלאות הבחור מאבן יהודה שגילה שהוא חולה לופוס. והאמת.....אני כ"כ סקרנית לפגוש אותך ואת כולם כאן. תגידו, רק אני מרגישה כך? אני ממש רוצה להכיר אתכם פנים אל פנים. או, שאולי, זה יקלקל חלק מהכייף והמסתורין??????? יום טוב, ופורים שמח.
לא הייתי אתכם בשבת ואני רואה מה הפסדתי. אז לקחתי שעה חופש לעצמי וישבתי וקראתי בשקיקה את סיפור חייך. (דפנה, שיחקת אותה. איך הוצאת את זה ממנו....יש לך את זה...) היה כייף לאללא, רוצה (רוצים) עוד. אני עדיין מהרהרת בתלאות הבחור מאבן יהודה שגילה שהוא חולה לופוס. והאמת.....אני כ"כ סקרנית לפגוש אותך ואת כולם כאן. תגידו, רק אני מרגישה כך? אני ממש רוצה להכיר אתכם פנים אל פנים. או, שאולי, זה יקלקל חלק מהכייף והמסתורין??????? יום טוב, ופורים שמח.
../images/Emo9.gif
עדית יקרה, במקצועי אני מיומנת בהקשבה ובאהבת האדם. אולי אסף היקר הרגיש את זה מבעד למילים ואולי היה לו צורך להגיד ורק חיכה שמשהו ישאל? אסף פשוט מקסים. גם לי יש משיכה לכאן. ממש מצאתי איזו אוזן קשבת-גם המקשיב צריך שיקשיבו לו וכאן,פשוט יש לכם (לנו...?) את זה. אז שנמשיך להיות מה שאנחנו עם ולמרות הצרות המשותפות. שוב
חג שמח
לי היה מאוד נחמד לפגוש חברים בכנס
אבל- וזה אבל ממש גדול... תמיד יהיו אנשים שלא רוצים להחשף תמיד יהיו אנשים שיותר קל להם להפתח ולדבר עם הפורום כשאחרים לא יודעים מיהם.... לדעתי, אם וכאשר נפגש, היתי מציעה פשוט לא לדבר על זהויות. מבחינתי זה בסדר לפגוש את מתושלח הצעיר (סתם דוגמא) בלי לדעת בכלל שפגשתי אותו מה דעתכם?
אבל- וזה אבל ממש גדול... תמיד יהיו אנשים שלא רוצים להחשף תמיד יהיו אנשים שיותר קל להם להפתח ולדבר עם הפורום כשאחרים לא יודעים מיהם.... לדעתי, אם וכאשר נפגש, היתי מציעה פשוט לא לדבר על זהויות. מבחינתי זה בסדר לפגוש את מתושלח הצעיר (סתם דוגמא) בלי לדעת בכלל שפגשתי אותו מה דעתכם?
מחשבה רצינית ועמוקה
אתם צודקות בהחלט.אני אפילו חשבתי לבוא מחופש!!! אחרי הכל מי יזהה אותי? הדר??? אני כבר אשחד אותה לפני ב...משאית סוכר... חברה חברה.כל אחד יעשה איך שהוא מרגיש.העיקר הוא להגיע. יש לציין כי בכנס הקודם הדר קיבצה סביבה קבוצה לא קטנה של חברים.אני לא יודע מה היא סיפרה שם.אני הייתי בצד.שמרתי על דיסטאנס.אחרי הכל...מה לי "ולצעירים". אולי בכנס הנוכחי אני ארשה לכמה אנשים קצת "להיפתח" איתי.אני עוד לא יודע...צריך לשקול את זה ברצינות ובכובד ראש.החלטה מסוג זה היא לא פחות קשה מאשר ההחלטה עם לתקוף את עירק על כל ההשלכות שסביב לזה. טוב...אני הולך לחשוב...
אתם צודקות בהחלט.אני אפילו חשבתי לבוא מחופש!!! אחרי הכל מי יזהה אותי? הדר??? אני כבר אשחד אותה לפני ב...משאית סוכר... חברה חברה.כל אחד יעשה איך שהוא מרגיש.העיקר הוא להגיע. יש לציין כי בכנס הקודם הדר קיבצה סביבה קבוצה לא קטנה של חברים.אני לא יודע מה היא סיפרה שם.אני הייתי בצד.שמרתי על דיסטאנס.אחרי הכל...מה לי "ולצעירים". אולי בכנס הנוכחי אני ארשה לכמה אנשים קצת "להיפתח" איתי.אני עוד לא יודע...צריך לשקול את זה ברצינות ובכובד ראש.החלטה מסוג זה היא לא פחות קשה מאשר ההחלטה עם לתקוף את עירק על כל ההשלכות שסביב לזה. טוב...אני הולך לחשוב...
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.