לאפס שתיים - בהוקרה

[ronnyw]

לאפס שתיים - בהוקרה

אני קוראת את המסרים שלך, ואני חושבת שאת חכמה, בהירת מחשבה, פרגמטית ונבונה. בניגוד לך אני הכי לא דתיה שיש, לא מנהלת את חיי לפי ההלכה, אלא לפי החוק, המוסר והשכל. עם זאת אני נדהמת כל פעם מחדש כמה את ואני חושבות את אותו הדבר... ממש בכל נושא שעלה כאן לדיון מילותייך הן מילותי. כנראה שיש אמיתות שהן נכונות תמיד, כמו כיבוד הורים, כמו ערך המשפחה הגרעינית שלך, כמו מקום הפרט במשפחה ובחברה, כמו תעלומת המוות. אני מאחלת לך שתצליחי לתמרן בין ארבעת הדורות הסובבים אותך מתוך אותה אהבה, חביבות, חמלה וצלילות דעת שהפגנת במסרים.

 

[ענתי44]

משהו באהבה לשתי נשים חכמות../images/Emo24.gif

רוני את יודעת שכמה שאנחנו לא רואות את הדברים באותה עין עד כמה אני מחשיבה את דעתך וכשאני לפני החלטה בנוגע לאמא, אני אוהבת להקשיב לדבריך השכלתניים ועם זאת מלאי הרוך והאמפתיה ( ובכלל אני מרחוק כרגע עוקבת בהתרגשות אחרי מסריך בפורום) ואפס שתיים, לא מכירה אותך הרבה אבל התרשמתי ממך עמוקות.... אבל, אני חשה צורך לשתף אתכן במה שאני מרגישה עם המסר הברור שלכן. בעיקר אחרי שקראתי בשקיקה ולמדתי את מה שההלכה אומרת. אז כן, בגדול אתם צודקים. אנחנו צריכים לתת דגש גדול לצרכינו שלנו ולצרכי משפחותינו... לתת מקום נרחב ולנסות להמשיך ולחיות את חיינו. אך אני חלוקה לגבי זה שצרכים חשובים אלה הם קודמים לצורך היקיר שלנו שחולה. אלו צרכים שצרכים להיות בד בבד. משולבים ביחד. שצריך ממש להיות קוסם כדי לנסות ולמצוא את שביל הזהב שיקפח כמה שפחות את כולם. לו שאלתי את אמא א' שלי, רוני המקסימה, היא היתה מסרבת שאעלה את חיי כקורבן לאל האלצהיימר והיתה רוצה שאחיה ובעיקר שאהיה אמא, אבל אמא א' גם לימדה אותי כמה קסמים איך לטפל בכל הצרכים, איך לחלק את הזמן. אמא א' רצה וסעדה את הוריה עד יומם האחרון. אמא א' במקביל הרעיפה עלינו ילדיה ונכדיה את מתיקותה ודאגתה וגם ברבע שניה שנותרה לה חיתה את החיים כפי שהיא חשבה לנכון. אני לא מתכוונת להפסיק ולחפש קריירה מקצועית ואני כבר לא מחביאה את הסיפורים שאני כותבת עמוק במגירה אני מנסה להיות סופרת כמו שאני כל כך רוצה, ואני לא אוותר על החיפוש אחר הנסיך שלי ועל התקווה להיות אמא ואפילו לא על האירוע הכי חשוב בתבל משחק ליגה בין בני לוד והפועל חיפה שלי.... אבל, צרכיה של אמא שלי לא עומדים מנגד. אלא ביחד עם כל זה. שלעיתים קרובות אני אבחר לוותר למען צורך של אמא, ולא מעט פעמים אני אעמיד את צרככי בראש הסולם. אוהבת אותכם מאוד ומעריכה אתכן ואת היושרה שלכן.

 

[אפס שתיים]

ריגשת אותי, תודה!

ההלכה, כך אני רואה את זה, רק מוסיפה לנו עוד נדבך בחיים. אני שמחה שיש לך את שלך. ואני חייבת לומר לך, שזה לא בא לי בקלות. בשנתיים הראשונות למחלה של אבא, הלכתי לאיבוד. הרגשתי ממש רע עם עצמי בגלל המחלה שלו וחוסר היכולת שלנו, 7 אחים ואחיות, להתמודד עם זה, יותר מזה, לגרום לו להיות בריא. בגלל עוד כמה דברים החלטתי ללכת לטיפול פסיכולוגי, בו התמדתי במשך שנתיים עד שהרגשתי שאני דורכת שוב על קרקע בטוחה. זה גם לא אומר שאני לא חווה, עדיין, רגעי שבירה ויאוש. זה לא אומר שלא בכיתי מרה כשהבנתי שאנו עומדים לעבור שידור חוזר עם אמא, אבל, אני מנגבת את הדמעות וממשיכה בהכי טוב שאני יכולה, כי אי אפשר אחרת. החיים הם כפי שהם ולא כפי שאני רוצה שהם יהיו, לא?

 

[justme007]

שאלה לאפס שתיים

מה שני ההורים שלך חלו במחלה???

 

[אפס שתיים]

אבא שלי חולה כבר 7 שנים,

אמא שלי רק בהתחלה, עוד אין הבחנה ברורה, אבל אנו כבר מכירים את הסימנים...

 

[justme007]

נשמע לי מאוד קשה

איך אתם מסתדרים עם זה? אם אבא לא היה מטפל באמא אז אני לא יודעת...אמא שלי חולה רק שנתיים במחלה ושאבא לפעמים לא מרגיש טוב (כמו השבוע שהוא היה חולה) אז זה מאוד קשה לטפל בשני ההורים בו זמנית. אבל יותר מכל זה עצוב. אני מאוד מקווה שהסימנים שאת מדברת עליהם אולי שגויים.

 

[אפס שתיים]

מאד קשה!

נתחיל מזה שאמא לא טיפלה באבא בכלל בעת המחלה שלו, מסיבותיה שלה וכל נטל הטיפול בו הופל על כתפינו, הילדים. לא רק שלא טיפלה, אלה האשימה אותו בהתחזות לחולה, שהוא עושה לה דווקא כי הוא רשע וכולי. לגבי הסימנים, הלואי, אנו מנסים להשלות את עצמנו שאולי אנו טועים, היא לא כמו אבא, לדעתי, היא תהיה במצב גרוע ממנו. שוב, הלואי ואתבדה... אבל זה מה שיש ועם זה צריך להמשיך הלאה, לא?

 

[justme007]

כן זה מה שכולנו עושים ממשכים הלאה

מסתבר שאנחנו המשפחות סובלים יותר מהחולה, כי זה קשה נפשית, אבל מה אפשר לעשות? לברוח? להתחבא? הורים זה הורים וזה בעייני משהו קדוש. תמיד חשבתי שההסתברות שזוג (גם האבא וגם האמא) יחלו היא הסתברות גבוהה, אז אני מקווה באמת שאמא שלך לא תחלה, כי אם היא לא טיפלה בו אז לדעתי יהיה קשה לסובבים אותה לטפל בה כי בתת מודע תמיד תדעו שהיא לא טיפלה שאבא שלכם ושהכל נפל עליכם. בני כמה הם ואת אם מותר לשאול?

 

[אפס שתיים]

הם צעירים למדי,

אבא שלי בן 77 ואמא בת 74.

 

[Nירי Nסיקה]

אכן קשה...

גם אנחנו בהתחלה נאחזנו בכל תקווה שזו שכחה של הגיל, ושאין מה לדאוג.. אבל כשזה החריף, ועשינו בדיקות וגילינו שזה אלצהיימר, לא היתה לנו ברירה אחרת אלא להתמודד עם זה עם כל הקושי והכאב.. אצלנו נפל כל הנטל על אימי, אחיה ואחותה (חסרת רגישות, שמתנערת מזה כל הזמן).. בזמן סכסוך משפחתי כל הנטל היה על דודי (אח של אמא), ולאחר שהסתדרו העניינים הנטל שוב חזר להיות על אימי ואחיה.. וזה ממש היה קשה.. אח של אמי, היה נועל את סבתא בבית, כי לא היה מי שייקנה להם אוכל.. עכשיו יש לנו פיליפינית שמקלה בהרבה, אבל בכל זאת אנחנו מבקרים את סבתא כל יום.. אמי תמיד אומרת שאפילו שהיה סכסוך, ושזה מאוד כואב לה, אין לה מצפון,לב והיא לא שקטה עם עצמה אם היא לא מבקרת את סבתא לפחות פעם ביום, בגלל כל הדברים שסבתא עשתה למעננו..

 

[justme007]

בעניין הסכסוך המשפחתי

עד לפני שנה לא הבנתי למה משפחות מסתכסכות ולמה מגיעים לידי מצב שאנשים לא מדברים עם יקיריהם ככ הרבה שנים. היום אני מבינה את זה טוב מאוד, אחותי הגדולה לא טורחת בכלל לבוא לשבת עם אמא ואני לא מדברת איתה כבר הרבה מאוד זמן וגם לא אדבר איתה כי היא ממש מגעילה אותי עם ההתנהגות שלה. חשבתי שסכסוך משפחתי שייך למאה הקודמת - כנראה שטעיתי.

 

[ענתי44]

יקירה../images/Emo24.gif

אני מקווה שיום אחד תצליחי עם הלב הגדול והטוב שלך לסלוח לעצמך. את צודקת בכל מה שאת אומרת לגביה.אבל, היא אחותך. בשר מבשרך.ואת יודעת מה, על סמך הרגעים הנפלאים והמרגשים שיש לי עם אמא שלי לצד אותם שעות וימים קשים, ולאור מה שאני קוראת אצלך שכל כך נפלא הרגעים שאמא שמחה וחוזרת לעצמה.... ההפסד כולה של אחותך. היא מפסידה את רגעי החסד המעטים איתה. אפילו אחותך השניה הבינה את זה ובאה מחו"ל. יהיו עוד ימים שהיא תצטער שלא זכתה לטפל באמא. להיות שם איתה ובשבילה.

 

[Nירי Nסיקה]

גם אני מקווה..

אמא שלי החליטה לסלוח לדוד שלי על אף הפצע שנשאר לה בלב ממנו.. היא תמיד אומרת כמה עוד אפשר לריב? בשביל מה צריך לחיות כל החיים במתחים, סכסוכים ועצבים? צריך להנות מהחיים.. לא איכפת לה הכסף, הירושה, מבחינתה שלא תקבל כלום אבל היא תעשה הכל למען אמא שלה.. בשכונה של סבתי יש הרבה סיפורים של סכסוך על ירושות בין בני משפחה, ובינתיים אחד מת ועוד אחד מת ועוד אחד.. בשביל מה צריך את זה.? כסף זה לא הכל בחיים.. יותר עדיף שלא יהיה לך כסף, אבל תהיה לך בריאות, מאשר יהיה לך המון כסף אבל לא תהיה לך בריאות..

 

[אפס שתיים]

במשפחה זה הכי קל לריב ולסכסך,

כי הם האנשים הכי קרובים לנו ולכן אנו מאד רגישים אליהם. יתרה מכך, אנו מצפים מהם להרבה יותר מאשר מאחרים. אבל במשך השנים למדתי שזאת ממז טעות עצומה לריב עם המשפחה. כי, בכל מצב, הם איתנו בסירה אחת גם אם עושים הכל כדי לתת לנו הרגשה שזה לא כך. לכל אחד מאיתנו הדרך שלו להתמודד (או לברוח) עם המחלה של ההורים ואסור לנו להכנס לעמדה של שיפוט. בדיוק כמו שלענתי מותר לבחור לתת את המקסימום האפשרי עבור אמא שלה, כך מותר לאחרים לבחור שלא לעשות כלום, או רק את המינימום. אין לזה כללים ברורים, אין לזה חוקים ואין לזה נכון או לא נכון, כי לכל אחד מאיתנו יכולת התמודדות שונה ועלינו לקבל את השונות של כל אדם, גם אם הוא ממש קרוב אלינו. בסופו של דבר, אל תשכחו את זה, הם האנשים איתם תשבו שבעה ימים רצופים ותתאבלו על היקר לכם. אם תריבו עכשיו, איך תתמכו אחד בשני? תתרכזו במה שיש לכם ביחד, תנסו לעבוד בשיתוף פעולה, אל תבזבזו מיליגרם אחד של אנרגיה על מריבות, אין בהם שום תועלת. לא לדבר עם אחיך או אחותך???? איפה נשמע כדבר הזה???? לא חייבים להיות חברים טובים, אבל אהבה? מה קרה לאהבה?

 

[justme007]

אני מאוד אוהבת את כל האחים שלי

אני פשוט כועסת עליה שהיא לא באה לשבת עם אמא - זה מאוד מאכזב לראות את האחות הבכורה שאת מעריצה כל החיים שלך מתנהגת ככה.

 

[Nירי Nסיקה]

אכן התנהגות ממש מגעילה..

לאח של אמי אף פעם לא היו חיים מסודרים ועבודה קבועה. הוא אמן ותמיד עשה עבודות מזדמנות וגר בדירה הישנה אל אמי. עם השנים הוא החליט לעבור להתגורר בהולנד מכיוון ששם החיים שקטים יותר. אני חושבת שפרוץ המחלה של סבתי נפל עליו פתאום בבום. הוא היה צריך לשנות את אורח חייו. במקום לבוא לכמה שבועות ולחזור להולנד, הוא היה צריך להתארגן ולהשאר פה לטפל בסבתא.מתוך כל זה היה לו איזשהוא כעס, ואז הוא ואמי כל הזמן היו רבים וצועקים אחד על השני. עד שאמי החליטה שהיא לא רוצה לראות אותו יותר, והיא לא תגיע לסבתא. רק בשעות שהוא לא נמצא שם. להם עוד אחות אחת שאף פעם לא דאגה או תרמה לבית. כשקרה הסכסוך עם אמי, לדודי לא נשאר אלא לפנות אליה כי הוא עצמו לא היה מסתדר לבד. היא כמובן דפקה לא ברזים, היתה מאחרת או לא היתה באה.. הוא הגיע למצב שהוא היה צריך לנעול את סבתא בבית כי לא היה מי שיקנה להם אוכל..עכשיו כבר הסתדרו העניינים לאחר שבת של חברת ילדות של סבתי קישרה שוב בין אמי ודודי.. ועם דודתי, איש מהמשפחה כבר לא מדבר.. בשל התנהגותה החזירה וחוסר רגישותה, ובלי בושה אומרת שלבוא ולטפל באמא שלה זה פשוט בזבוז זמן, והיא לא מוכנה לבזבז את זמנה.. שלא לדבר על הכתם הגדול שיש לה ולבעלה.. חמותה היתה צריכה להתחנן ליחס מבנה, ממנה ומנכדיה.. הם על כל דבר קטן עשו לה פרצופים עד שיום אחד בערב היא החליטה שזהו.. היא נעלה את הבית במפתח, לבשה כותונת יפה כתבה מכתב ובלעה כדורים.. כשהם הגיעו לדירתה הם מצאו את המכתב ואותה כבר ללא רוח חיים.. פשוט אנשים אנוכיים ומגעילים..

 

[justme007]

מירי - אני מסכימה איתך

יש באמת אנשים אנוכיים ומגעילים שבחרתי שלא להיות צבועה, אפילו אם זאת אחותי אני אומרת לה בפנים את מה שאני חושבת עליה - פשוט קשה לי להיות עם אנשים כאלו כי זה מאוד מפריע לי שהם מתנהגים ככה, ולא ממש אכפת לי מה התירוץ שלהם - אמא זה אמא ולא לבוא ולשבת איתה ככ הרבה זמן מסיבה כזו או אחרת זה פשוט מגעיל אותי.

 

[ענתי44]

ג'סטמי עוד משהו על לסלוח../images/Emo24.gif

יש לך המון על הראש, קריירה טובה ותובענית, הטיפול בהוריך וכמובן חייך האישיים. זאת אומרת, שדרוש לך המון כוח, אנרגיה חיובית ואווירה טובה ונינוחה. כשאת מבזבזת אנרגיה על לכעוס ולנטור את מוצאת שבסופו של דבר את מענישה את עצמך, כי הכעס הוא כמו זיהום אוויר מרעיל את מצב הרוח והחוסן הפנימי. את עושה המון כדי לקרב את האחים שלך לאמא, אבל זה לוקח זמן, אחותך הגדולה היא האגוז הקשה לפיצוח. הניחי לה, השלימי איתה. כאילו אם היתה חס וחלילה נכה הרי לא היית רושמת אותה למירוץ סביב התבור לא? אז תחשבי שסף היכולת נתינה שלה ויכולת ההתמודדות שלה עם אלצהיימר נמוך.וקבלי אותה כמו שהיא. אני בטוחה שהפיוס יעשה טוב לכולכם כולל להורים, והביקור של אחותכם בארץ הוא הזדמנות לאחווה משפחתית.

 

[justme007]

את צודקת, אבל מה אני אמורה לעשות?

אני לא ממש בקסח איתה או משהו וגם אין אווירה רעה, אני פשוט בוחרת שלא לדבר איתה ככ הרבה כמו שהייתי מדברת איתה בעבר. במילא היא לא באה להורים אז במילא אני לא רואה אותה, אז מה זה משנה?

 

[ענתי44]

יקירה שלי פשוט להניח לזעם בלב לשקוע

ולהעלם בתהום הנשיה. את לא צריכה לעשות כלום מלבד להחליט שאת סולחת לה בלב שלך, ולהרפות מהזעם האצור בך. זה יתן לך יותר כוח, יותר עוצמה... גם אני בהתחלה כעסתי בלב ( לא העזתי להתעמת ) על כל מי שנטש את אמא שלי. בהתחלה כשעוד היתה בפוקוס נעלבתי ונפגעתי איתה, כשראיתי את העלבון שלה מרוח על הפנים. אחר כך, היא הניחה את זה. שמחה עם מי שכן בא ולא נטרה למי שלא.... ואני למדתי ממנה. הנחתי לכעס על דוד שלי, אחיה הצעיר שהיא גידלה אותו ממש. ברגע שהבנתי שלא כולם בנויים כמוני ( וכמוך) והרפתי הוקל לי. הלב שלי גם ככה מכיל כל כך הרבה עצב וכאב והראש מלא דאגות וחששות. אין מקום לכעס. זה משנה בלב שלך כי את מלאה בכעס על אחותך. מה שקרה זה שאת התפכחת. אחותך היתה עבורך סמל ודוגמה וגילית שהיא בשר ודם. את לא חייבת להיות איתה בקשר יום יומי אבל, מידי פעם, תזמי את שיחה, ספרי לה על אמא, אולי כשטון דיבורך לא יהיה כועס היא תתרצה ותנסה להתקרב לאמא ואבא.