לאפס שתיים - בהוקרה

[אפס שתיים]

את כל הזמן מתעלמת מעובדה בסיסית

פשוטה - חופש הבחירה החופשית. בדיוק כמו שלאמא שלך יש את החופש לבחור להתמסר לאמא שלה, כך יש לאחותה את הבחירה שלא לעשות כן, במיוחד שאחותה מחפה עליה. לפי ההלכה, רק הבנים חייבים בטיפול בהורים ולא הבנות. אבל, גם במידה ומחליטים שכל הילדים חולקים בשווה את הנטל של הטיפול בהורים, ניתן לשכור עובד/ת שיעשה את העבודה במקום זה המסרב לשאת בנטל ולחייב אותו לשלם על העבודה הזאת. שום חוק או הלכה אינם יכולים לכפות על אדם לטפל באדם אחר, פיסית, בעצמו.

 

[justme007]

עם כל הכבוד: למי אכפת מההלכה?

לפי ההלכה גם נשים צריכות להיות במטבח ושכולם מתפללים אז הן צריכות לשבת בעזרה כמו שפחות. באתי ממשפחה דתית ואני מבינה טוב מאוד את הדת ולא ממש מדבר אליי ההלכות.

 

[תולי החדשה]

זה עצוב ,

קשה לי מאוד כשאומרים זו זכות הבחירה ( זו חובתו של כל בן משפחה כי אין לנו אף אחד חוץ מהמשפחה שלנו ) ,אולי בגלל זה רואים בטלויזיה איך אנשים קשישים נשארים לבד והמשפחות שלהם מזניחות אותם . גם אצלנו זה קיים ,דודה שלי (אחות של אמא שלי ) לא באה אלינו וגם לא מתקשרת לאמא לשאול לשלומה ,אחי הקטן (בן 25) גר עם ההורים מסוגל להכנס הביתה ואפילו לא להגיד להם שלום , הוא מכין לעצמו לאכול ואפילו לא שואל את אמא שלי מה היא רוצה לאכול .. ועוד הרבה סיפורים . אני לא כועסת עליהם כמו שאני נפגעת מהיחס כלפי אמא ( נפגעת באופן אישי כאילו הם מתעלמים ממני) מה שאני יודעת שעכשיו אני לא מדברת כי אמא שלי מרגישה את המתיחות וזה מבלבל אותה מאוד היא מאוד רגישה ולוקחת מאוד ללב ,יום יגיע והגלגל יתהפך אבל אז אני לא אהיה שם עבורם !!!

 

[ענתי44]

אכן זה עצוב ../images/Emo24.gif

ולכל אחד מאיתנו יש לא מעט מקרים כאלו של אטימות והתנתקות בני משפחה וחברים.את התחושה שנותרנו לבד במערכה. שאנחנו נותרנו עם האמונה שלא מפקירים פצוע בשטח, אבל כל השאר נעלמו והתרחקו מטווח פגיעת האש ורק אנחנו שם חשופים למתך העופרת של האלצהיימר והאטימות המימסדית. אני הבנתי בשלב מסוים שזה בזבוז יקר להתעסק עם הכעס הזה שזה עושה בי שמות ומועבר באופן עקיף לאמא.והנחתי לזה הבנתי שאני כולה אדם קטן אחד. אפס מול הנצחיות של היקום, ושאני לא יכולה לשנות את התגובה של האנשים אני רק יכולה לשנות את הגישה שלי לזה. זה לא קל ולא פשוט כי כמו שאת חווה במשפחה שלך זה מקומם ומרגיז ופוגע כפליים. פעם אחת בנו שכן נותנים ועושים ופעם נוספת בהורה האהוב שלנו. אבל בעיניי זה חיוני לא להתעסק בזה אני מעדיפה להוציא את הזעם שלי על האלצהיימר הארור ועל האטימות והעוול להוציא לפסים חיוביים, ולכן אני מנסה, בדרכי הקטנה והצנועה, לקחת חלק בפגישות הצוות שלנו ובנסיון לשים מטרות בקנה ולנסות להשיג דברים חשובים יותר כמו הגברת המודעות למחלה, מציאת פתרון הולם למצוקת החולים הצעירים, הכנסת תרופות לסל בריאות....

 

[justme007]

ענתי היקרה

האם זה אומר שאת צריכה להתעלות על עצמך ועל הרגשות שלך ולחייך לאנשים האלו שהם המשפחה הכי קרובה שלך כאילו שלא קרה כלום? כי אני אדם מאוד אמיתי, אני מסוג האנשים שמה שאת רואה זה מה שאת מקבלת, פשוט ולעניין. קשה לי להעמיד פנים שהכל בסדר שהיא לא עוזרת.

 

[ענתי44]

גם אני אדם אמיתי

ואת לא צריכה לחייך אליה רק לא לכעוס. וכשיש סליחה בלב,אז לא מרגישים את מה שאת מתארת...

 

[אפס שתיים]

את הרי יודעת שמשפחה מתחילה

מהרגע שזוג מתחתן. כעת, כשהילדים כבר מבוגרים ישנם סוסי התנהגות פסולים שאי אפשר לשנות אותם. כשפתאום צריך שכולם יושיטו יד לעזרה, מגלים פתאום שה"ילדים" מעולם לא שותפו במשפחה, שאולי קיבלו אבל כמקבלי חסות ולא כשווים בין שווים ועוד המון קלקולים כאלה שצצים מאוחר מדי מכדי לתקן. מה אני לומדת מזה? המון על מערכות היחסים במשפחה הפרטית שאני הקמתי. יום אחד אמרתי לבת שלי, שהיא כבר נשואה ואמא ל-3 קטנטנים, שאם אגיע, חלילה, למצב שבו אהיה כמו אחד ההורים שלי, אני כבר אדע מה לעשות. והיא ענתה לי "אין לך שום זכות להחליט בשבילי אם אני רוצה שתהי אמא כזאת או אחרת בשבילי כשתזדקני, או סבתא לילדים שלי, את לא ההורים שלך ואנו לא אתם". והנה ענתי, שאוהבת את אמא שלה מאד, מסורה לה ומטפלת בה על חשבון החיים שלה עצמה, נתינה אינסופית שבאה ממקום של אהבה גדולה לאמא שעדיין יודעת, כנראה, להחזיר משהו או שהיא השכילה להעניק לענתי מאגרי אהבה בתקופה הטובה שלה. יש כל מיני משפחות וכולנו צריכים ללמוד לתפקד במגבלות של המשפחה שלנו ולא לקטר על מה שאין, זה לא ממש מקדם אף אחד לשום מקום.

 

[justme007]

תולי - זאת בדיוק ההרגשה שלי

ניסיתי להסביר שזה לא הרגשת כעס אלא הרגש אחרת, הרגשה דומה למה שכתבת, רק שמאוד עצוב לי שאחותי הגדולה לא באה לעזור לטפל באמא.

 

[אפס שתיים]

יקירתי, את מוזמנת להראות לי

איפה כתוב בשולחן ערוך שנשים צריכות להשאר במטבח... אני לא רוצה להכנס כאן לפולמוס הלכתי. ההלכה, וזאת אני יודעת היטב, טובה ומועילה רק, אך ורק, למי שבוחר בה ואין לה שום רלוונטיות למי שלא. אם מישהו כאן פתוח לזה, נהדר, אם לא, גם נהדר.

 

[justme007]

אפס שתיים: איש איש באמונתו יחיה

את תחיי בשלך ואני בשלי. אני מכבדת את כל הדתות של כל האנשים, ואני גם באה מבית דתי שלימדו אותי שכל האנשים שווים ושיש אנשים חילונים שהם יותר דתיים מדתיים, אני סהכ לא ממש בעינייני הלכה וכל דבר דומה הקשור לדת או לפסיקות ושולחן ערוך מזמן כבר לא נמצא אצלי על המדף, העפתי אותו עם החצאיות שהכריחו אותי ללבוש בבית ספר דתי. עדיין כל הערכים שקיבלתי והחינוך הדתי שקיבלתי מספיק לי כדי לא להכנס איתך לדיון על הנושא

 

[שריוש2]

אני לא מזלזלת בהלכה אבל אני בטוחה..

שהבחירה של דודתי לא לבוא ולבקר את אמא שלה באה ממקום של אטימות וחסרת רגישות. היא תמיד היתה כזאת אטומה וחסרת כל רגש. דאגה רק לעצמה ולא היה איכפת לה מהסובבים אותה. תמיד דאגה לטפח את עצמה, ללכת לאופרה, לקונצרטים וכו' וכל מה שמסביבה כלל לא חשוב. מה שמפליא אותי זו האטימות הגדולה שלה שמגיעה למרחקים. איך בתור בת שקיבלה מכולם הכי הרבה מסבתא, איך יש לה לב לראות את אמא שלה במצבה ולהתעלם ממנה ממש בכזה זלזול, באטימות ובלי כל רגש.. ואיך יש לה לב לעשות את זה, איך היא מצליחה לחיות עם עצמה בשלום, כאילו המצפון שלה נקי..

 

[אפס שתיים]

ואולי,

כל כך קשה לה להתמודד ולעמוד מול המעמס הרגשי שלה שהיא בוחרת פשוט להתנתק והאטם?

 

[שריוש2]

אני לא חושבת...

היא חסרת רגישות.. אין לה כל רגש.. זה אולי יכול להיות רק תירוץ בשבילה למה היא לא באה לבקר את אמא שלה.. אני מכירה אותה.. היא ובעלה תמיד היו כאלה.. אפילו אמא של בעלה התאבדה בגלל שהיא הרגישה שהיא נטל על בנה ועל דודתי.. גם לפני המחלה של סבתי, שסבתי היתה עוד ממש צלולה, היא לא היתה באה לבקר אותה כמעט. אפילו לא הרימה שיחת טלפון אל סבתא לשאול לשלומה. רק שהתחשק לה, היתה מודיעה לסבתא יום לפני כן שהיא באה לארוחת ערב וסבתא היתה נלחצת והיתה צריכה לשבת ולבשל עד 10 בלילה. סבתי בצעירותה, היתה נוסעת לביתה בנס ציונה עם סלים של אוכל ומנקה לה את כל הבית. היא לא חשבה פעמיים, ותמיד נתנה לה לבוא לבד באוטובוס עם כל הסלים. שלא לדבר על להחזיר אותה. מילא שלא החזירה אותה עד הבית אבל לפחות לתחנת אוטובוס, גם זה לא.. היא היתה מתווכחת עם בעלה מי ייקח אותה לתחנת אוטובוס. כשהיית ילדה, גרנו בחו"ל וכל כמה זמן היינו באים לארץ, ומביאים לילדים שלה בגדים, נייר כסף, קופסאות של חמאת בוטנים וכו'. מה שלא הבאנו להם, לא היה להם טוב, היו צרי עין וחמדנים, ותמיד אמרו על אמא שלי "תראו אותה, היא לא השתנתה..."

 

[justme007]

יש הרבה אנשים אטומים כאלו

לצערינו אנחנו "רואים" אותם רק שצריך משהו שמחייב אותם מורלית להתייצב. הריי יותר קל להם לעזור לאנשים אחרים מאשר למשפחה, שזה קשור למשפחה תמיד יש תירוצים ותמיד יש דברים אחרים באג'נדה. גם אני לא מבינה איך אחותי יכולה ללכת לישון בשקט בלילה שאמא ככה, אני בעצמי לפעמים לא נרדמת כי אני חושבת איך הייתי מרגישה במקומה. אני כל הזמן חושבת שהגרוע מכל עדיין לא הגיע וצריך להיות עם הראש מורם ולהיות חזקים כי הרבה אנשים לא חזקים את זה אפשר עוד להבין אבל הרבה אנשים גם מאוד אטומים ואת זה כנראה אני בחיים לא אבין.

 

[Nירי Nסיקה]

ועוד מילה..

אני דווקא רואה את זה אחרת, אל אף שההלכה אומרת שרק הבנים חייבים בטיפול בהורים... אני לוקחת לדוג' את אמא שלי שעזרה לסבתא שלי כל השנים, לא נתנה לה ללכת ברגל לאף מקום, תמיד הסיעה אותה לאן שהיתה צריכה, שילמה לה על תרופות וכו'. ועכשיו, אם כל זה שזה קשה לה והיא בלחץ גם בגלל העבודה, היא באה לבקר את סבתא כל יום. היא אומרת שסבתא עזרה לנו כל שני ועשתה הרבה למעננו, ואפילו שגם היא תמיד עזרה לה, אין לה לב לזרוק את אמא שלה לכלבים.. כאילו כל עוד היא היתה בריאה וצלולה היה טוב להעזר בה, ועכשיו כשהיא חולה והיא כבר אינה יכולה לבשל ולעשות המון דברים אחרים לא לטפל בה וממש כאילו לזרוק אותה לכלבים.. היא לא שלמה עם עצמה, זה ממש יושב לה על המצפון וכל יום שהיא יכולה לבקר את אמא ולא באה זה כואב לה..

 

[שריוש2]

אופס בטעות כתבתי עם נכינוי הישן שלי