ברוך אתה ה' בורא פרי הסרקוול
כל הערב שכבתי במיטה ובכיתי. השתדלתי לא לבכות יותר מדיי כדי שלא ייכנסו לי דמעות למסכת החמצן שאמורה להיות אטומה, ואז השח"ע שלח לי SMS שמגיעה שוכרת לראות את הדירה. בדיוק לקחתי סרקוול ושקעתי לתוך שלווה חמימה, שרירים קצת רפויים וטיפה הקלה בכאב, והוא הקפיץ אותי מהמיטה שאסדר את הבית ואתלבש. תקתקתי מהר את המטבח ואת המרפסת של החתולה, שלא יסריחו, ועשיתי את ההשתדלות שלי. אז באה הבחורה עם ידיד שלה ונראה מה יהיה. דווקא באות הרבה בחורות.
לפעמים כל כך קשה עם איילה. הייתי היום גם אצל אלה, הפסיכולוגית של המעקבים, והיה בסדר, היא נחמדה ורואים שהיא רוצה לעזור. והכי שימח אותי שבסוף איילה לא יוצאת לחופשה של חודש אלא רק של שבוע, ושגם בשבוע הזה יהיה לי טיפול.
עכשיו צריכה להתמודד עם הדיכאון של החג, איך סוחבים את זה?? מה עושים? אולי אקנה לי קצת אוכל אצל הדרוזי מחר. אני מוגבלת מאוד בתקציב שלי. אני צריכה לחפש גם איזו מתנה למקרה שמישהו כן יזמין אותי לחג, לא טוב להיתקע בלי, אבל רצוי שאלו לא יהיו ממתקים...
אני מתעניינת באחי מדי יום בוואטסאפ וחבל לי שהוא סובל כל כך מכאבים. זה נורא לסבול ככה, אני יודעת מה זה. ועם כל זה לפחות יש לו משפחה אוהבת ותומכת, אישה מפנקת וילדים מקסימים אחד אחד. באמת משפחה למופת. ויש לו את המפלגה שלו שהוא מאוד אהוד בה וכולם תומכים. חבל שאני לא יכולה לנסוע לאחותי, גם כי היא לא עושה כלום וסתם צופה בטלוויזיה בלי להתיק את עיניה ממנה בכלל, גם כי זה בפול ווליום, גם כי בעלה צועק כל הזמן, וגם כי הילדה שלה לא מוכנה לראות אותי ולא מסכימה שאבוא (חבל שאחותי שואלת אותה בכלל, אבל עדיף ככה, לא חסר לי המתח הזה ולהרגיש שאני לא רצויה). וגם מוניות עולות הרבה כסף. זה לא שבעלה יטרח לקחת אותי או להחזיר אותי, הרי מקום חניה זה דבר קדוש, ואוי ואבוי אם יתפסו לו את החניה. מובן שאילו זו הייתה הבת שלו הוא היה הופך את העולם בשבילה, אבל אני לא חשובה ברמה כזאת לאף אחד, בטח שלא לו. אני לא בת של אף אחד ואני לא אחות מי יודע מה, מתברר.
חייבת לסמם את עצמי כדי לעבור את התקופה הזאת. מזל שיש סרקוול וטוב שיש גם אוכל. אם כבר למות, לפחות ליהנות תוך כדי (על מי אני עובדת? כל הלילה אתמול ביליתי בשירותים
).
