אתה מתעלם מהעיקר
1. מהציטוט שהבאת מפסיקת בית המשפט העליון ב-
רע"א 9060/04 החסרת את הסיפא המודגש כאן:
“על הטוען לשיהוי להוכיח, כי שינה את מצבו לרעה עקב התנהגותו של התובע, ולא כתוצאה של שינוי נסיבות אובייקטיביות. אשר על כן, עליו להוכיח, כי התובע הציג מצג ממשי של ויתור על זכותו וכי אירעה פגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע
שלא להיתבע, עד כדי ניצול לרעה של התובע את ההליך השיפוטי”.
ושים לב גם למה שאמר השופט דנציגר בסעיף קודם (סעיף 13) באותו פסק:
“לפיכך נקבע, כי שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות ייווצר רק במקרים בהם יוכיח הנתבע, כי התובע זנח את זכות התביעה, כי במשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה עקב זניחת התביעה כאמור או כי השיהוי נגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע. התנאים לקבלתה של טענת השיהוי דורשים רמת הוכחה גבוהה מצד הטוען לשיהוי, שכן קיים מצג ברור מצד התובע אודות ויתורו על זכות התביעה שלו,
ובתי המשפט יקבלו טענה זו רק במקרים נדירים” (ההדגשה שלי).
2. תשובתי הקודמת הסתמכה על פסק הדין החדש ביותר שמצאתי בנושא שיהוי (מ- 6 באוקטובר 2013), וכך אמר בו בית המשפט המחוזי (מרכז), כשהוא מצטט פסק דין קודם של בית המשפט העליון:
“לצורך טענת השיהוי יש להוכיח, 'כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע' (ע"א 6805/99, תלמוד תורה...), כאשר הנטל בעניין זה מוטל על הנתבע, הוא הטוען לכך (שם)” (ת"א 30399-02-10, סעיף 6 לפרק הדיון,
כ א ן).
בציטוט זה מוצגים התנאים שעל הנתבע להוכיח כתנאים חלופיים, ועל כן התיקון שלך, המסתמך על פסיקת בית המשפט העליון, שהתנאים צריכים להיות מצטברים, נכון, אך הוא אינו מועיל לשואלת, אלא דווקא מחמיר אתה: משום שאם התנאים חלופיים, די בכך שהיא תוכיח אחד מהם (או שהתובע זנח את זכות התביעה או שמצבה הורע), ואם התנאים מצטברים, עליה להוכיח את שניהם ואת הקשר הסיבתי ביניהם (שמצבה הורע בשל התנהגות התובע).
3. אני ציינתי כאפשרות, שהשואלת תצטרך להוכיח שמצבה הכלכלי שונה לרעה. אפשרות זו לא נשללה בפסיקה, ולדוגמה: "לאור האמור לא נגרם כל חסרון כיס לעותרות בקיימן את ההסדר בתקופת ההסדר, ולפיכך גם לא שינו את מצבן לרעה מבחינה זו" (בג"ץ 5941/91, החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ ואח' נגד משרד האנרגיה והתשתית ואח').
4. עובדה היא, שהשואלת לא כפרה בחוב שלה לחברה (עד שהגבתי), אלא טענה: “אני לא מוכנה לשלם להם כי נאמר לי שאני לא חייבת כלום ולמה הם נזכרים אחרי שנתיים?”
מותר אפוא להניח, שהיא ידעה על החוב או, לפחות, ששוכנעה בדיעבד, כי אכן בטעות נאמר לה שאינה חייבת. לכן אני סבור, שטענת שיהוי לא תועיל לה במקרה הנדון, והפסיקה שהבאת רק חיזקה את דעתי, ולא להיפך.