לא מבין

[Shakshuka Master]

לא מבין

קשה לי להסביר את המצב שלי, אז אני מצטער אם אני נשמע מבובלבל, אני באמת ככה. מאז שהשתחררתי אני מוצא את עצמי חלק גדול מהזמן לבד, ולא נעים לי. אני חושב הרבה על פילוסופיה, על טעם החיים, ופעמים רבות מגיע למסקנה שבסופו של דבר אין שום סיבה, והכל זה העמקה של אותם הדברים. להיות בחברת אנשים לפעמים מקל, כי אני "בורח" מעצמי, רק בשביל לחזור מאוחר יותר, ולפעמים מרע, כי לא מבינים אותי. לפעמים אני אפילו לא מבין את עצמי כל יום הוא משהו אחר, ויש מעברים חדים ואלימים בין מצבי רוח. מתנחם באוכל, מוזיקה, סרטים, אלכוהול, אוננות.. הייתי בייעוץ קריירה שפחות או יותר אמר לי שאני יכול לעשות כל מה שאני רוצה. ומה אם אני לא יודע מה אני רוצה, או לא רוצה בכלל? הייתי במהלך הצבא כחצי שנה אצל פסיכולוג קליני, והפסקתי כי הרגשתי שאני יוצא מהפגישות במצב רע יותר משנכנסתי. נפגשתי עם פסיכולוג קוגניטיבי-התנהגותי מהמובילים, אמר לי שאני בדיכאון והציע טיפול משולב עם תרופות. אני לא מוכן לתרופות, יש סמים שנראים לי מוגזמים. נפגשתי גם עם מטפלת באמנויות, אבל לא הצלחתי להאמין בה. מה אני עוד יכול לעשות, בשביל להתמודד עם עצמי?

 

[mormorto3]

..

לפעמים טיול או "חופשה" במקום רחוק יכולים לעורר בך זכרונות של דברים שכן מסבים לך אושר ושמחה. אני מציע להתחיל משם. לפעמים הניתוק עצמו וההתעסקות המוגזמת בעצמך גם יכולה להרחיק אותך מהעולם בצורה כזאת או אחרת, לכן במקרים כאלה עבודה או השתלבות במסגרות שכוללות עוד אנשים וחושפות אותך לאורח חייהם של שאר האנושות יכולים לתת לך מעט שקט - גם זו יכולה להפוך לבריחה אך היא יכולה להעשות בעין יותר חדה וביקורתית כך שתועיל לך לבסס הבנות (למשל מה יש לך ומה אין לך, איפה אתה עומד וכו) ובכדי שלא תשקע בדכאון. אולי אתה מרגיש שנפלה עלייך אחריות כבדה איך שהשתחררת מהצבא , אתה כבר לא "ילד" בעיני החוק ויש לך חובות וציפיות "שעלייך למלא". קריירה או לא קריירה אפשר למצות את עצמך בדרכים רבות ולעיתים בצורה מספקת יותר גם בדרכים שאינן תמיד מקובלות/בנורמה. אולי הקטע הבא מתוך "הנעל המתאימה" של אושו יעזור לך: --- הוא מספר על רופא אחד שנעשה למנתח הגדול ביותר בארצו. הוא נבחר לנשיאות האיגוד הלאומי למנתחים. ביום שבו נבחר ערכו לכבודו מסיבה גדולה, אבל הוא היה עצוב. חבר שאל אותו:" למה אתה כל כך עצוב?" והרופא השיב: "מעולם לא רציתי להיות מנתח, הצלחתי בדבר שמעולם לא רציתי, ועכשיו אני לא יכול יותר לברוח, אילו נכשלתי, היתה לי אולי עוד הזדמנות, אבל עכשיו אני תקוע" אמר חברו: "אתה מתלוצץ. כולם מאושרים, המשפחה שלך מאושרת, אשתך מרוצה, הילדים שלך מרוצים, כולם מאושרים וכולם חולקים לך כבוד רב" אמר הרופא: "אבל אני לא יכול לכבד את עצמי, וזהו כל העניין, רציתי להיות רקדן, אבל אבי ואמי לא הרשו לי, הייתי מוכרח להישמע להם. הייתי חלש. אני לא מאושר שנעשיתי המנתח הטוב ביותר, אני לא מאושר, כיוון שאני הרקדן הגרוע ביותר בעולם. אני לא יודע לרקוד, זוהי הצרה". --- אתה מתאר שהיית יוצא מפגישות שלך עם פסיכולוג במצב רע, האם זהו פסיכולוג צבאי? בתור אחד שהיה בטיפול פסיכולוגי אני מציע לא לשלול את הטיפול על סמך ניסיון שלך עם מטפל יחיד. יכול להיות שבתת הכרה שלך הרגשת שאתה לא מספיק חופשי או יכול להתחבר עם המטפל. אני חושב שאם יש לך את היכולת אז שווה להשקיע מאמץ בלחפש מטפל מתאים. ואני אומר את זה בתור אחד שגם פחות או יותר במצב דומה לשלך, שיהיה הרבה בהצלחה

 

[גילת אפרים]

mormorto3, הסיפור מקסים ../images/Emo140.gif

ואהבתי גם את ההמלצות שלך. שאלה לי אליך; הסיפור שהבאת, מדבריו של אושו, נקטע לאחר הסברו של הרופא מדוע אינו מכבד את עצמו ואינו מאושר. לו היית אתה החבר- כיצד היית משיב לאותו הרופא? יום נפלא, גילת

 

[mormorto3]

תגובה.

אני לא חושב שתפקידנו הוא לחשוב איך היינו מגיבים לרופא אלא להסיק מסקנה עמוקה לגבי עצמנו. בכל אופן אני אישית הייתי מגיב לרופא בצורה של "צא אם כך ועשה את מה שרצית לעשות מאז ילדותך". סביר להניח שהייתי נתקל באלף ואחת מחסומים(תירוצים) פסיכולוגים של אותו רופא ללמה הוא לא יכול לעשות את זה עכשיו ואיך הוא כבול על ידי משפחה/בית/תשלומים וכולי. לא הייתי ממשיך ומכלה את האנרגיות שלי בשביל לחלץ אותו מהתסבוכת שלו כי אני עצמי אף כלוא בתסבוכת שלי אך עומדים לרשותי כוחות של אדם שעוד לא התלפפו סביבו כורי העכביש הכובלים הללו (או שכך אני מאמין).

 

[Shakshuka Master]

mormor

אני חוזר במעגלים. עשיתי לפני שבועיים גיחה של יום אחד לפלמחים, בתחבורה ציבורית. זה נחמד, לראות מקום אחר, ויצא לי לדבר עם אנשים שם, אבל אחרי כמה שעות הרגשתי את הבדידות, ולא משנה כמה ניסיתי, אין למי לפנות. אני מפחד לקחת חופשה ארוכה, כי כבר הגעתי למקומות אובדניים עם המחשבות האלה, ואין לי מושג למה, אבל יש לי תחושה שבארץ זרה הן יתגברו. נכון, אני כרגע מובטל, אבל גם כשעבדתי - במהלך העבודה עצמה הראש היה "מתפנה" בשביל להתעסק בצורך הנוכחי, אבל כשלא היה (לדוגמה בדרך לעבודה, או אחרי שהיא נגמרת, או סתם ברגעים מתים בין לבין) הראש היה שב וקודח. אני מרגיש את התחושות האלה כבר כמה שנים. בשנות התיכון כתבתי בלוג וכל מיני יצירות לעצמי, וכשאני קורא עכשיו אני שם לב שלא באמת השתנתי. כמה שנראה לי שהתגברתי וחזקתי, העולם נשאר אותו חרא שאני לא מצליח להתמודד איתו. אני מבין מה שאתה אומר לגבי "מה שרצית לעשות מאז ילדותך", אבל אתה עצמך - האם היית יכול לעשות דבר כזה? הבעיה האמיתית היא שבדברים האלה אתה לבד, וכרגע בכלל קשה לי לראות את טעם החיים. זה בא והולך, אבל בסופו של דבר - המסקנה שלי היא שבחיים יש מגוון מוגבל של חוויות, וכל מה שקורה זה לחוות אותן שוב ושוב.

 

[mormorto3]

תשמע

אני מזדהה מאוד עם שתי הפסקאות הראשונות שלך והאחרונה. יש לך כושר ניסוח ואבחנה שחבל על הזמן. בכל מקרה לגבי זה שאתה חש שאתה לא יכול לעשות מה שרצית לעשות מאז ילדותך - אולי תפרט? אני למשל משתדל להקדיש כל רגע ורגע לעשות את זה. כולנו זוכרים תקופות ילדות יפות, של חופש גדול שנמשך בעינינו כמו שנה שלמה (מי היה מאמין שאלו רק חודשיים), ומאמינים שתחושות הסקרנות שמחת החיים וההרפתקנות נעלמו ופגו להן. אני מאמין שאפשר למצוא אותן בכל מקום מחדש אם רק נשחרר את עצמנו מההרגלים הרעים שלמדנו במהלך השנים (הרגלי חשיבה בעיקר). ועוד שאלה, למה נראה לך שבחו"ל יש יותר מקום למחשבות האובדניות האלו שלך מאשר בארץ? אני חושב שאתה עלול למצוא את עצמך בחיים באמצעות תחושת הפחד. רובנו חונכנו להשתמש בפחד כמעין חומה לסגור את עצמנו מהעולם אך הפחד לא סגר ולא הגן עלינו מהעולם כשלעצמו רק בנינו מערכת התרעות מתוחכמת יותר, סינון על גבי סינון של תפיסותינו מן העולם. אם נמצא את הפחדים הקטנים שלנו ונתמודד איתם לאט לאט נעבור לגדולים יותר ולבסוף אני מאמין שנוכל לחוות את העולם בצורה הכי מהנה והכי זוהרת שאפשר. כי זה מגיע לעצמך יותר מכל ומתמיד - כמו בפרסומת ההיא - Because You Worth It.

 

[Shakshuka Master]

חצי

לא אמרתי שאני לא יכול לעשות את מה שרציתי מאז ילדותי. מבחינות מסויימות, אני עדיין לא בוגר, למרות שמבחינה חוקית אני כאן. הרי כשהייתי ביסודי היה ברור לכל שאהיה מדען או חוקר, והיום השאיפה שלי היא להיות אמן, ולחיות בצורה אקולוגית, וגם על זה אני לא סגור. מה שרציתי לשאול זה לגבייך, ידידי. אמרת שככה היית מגיב לרופא, וגם ציינת שאתה במצב דומה לשלי, אז בוא נעשה את זה ביחד. מה אתה רצית לעשות כל חייך? ואם לא, למה? ואם אתה כבר פועל ככה, האם היית יכול לעשות זאת מלכתחילה? תאמין או לא, חופש גדול אף פעם לא הייתה תקופה יפה עבורי. זו הייתה תקופה של בדידות עוד יותר גדולה משנת הלימודים. בחו"ל אין משפחה, אין "חברים" מהצבא או התיכון, אין משענת. על אי בודד. והמדרכה יכולה להראות מזמינה מאי פעם, בברלין או בסנטיאגו, כשאין סנט על שמך ומכר ברחוב. מסכים איתך לגבי הפחד. אני חושב לעבור, אבל כל הזמן מוצא את עצמי נרתע מאפילו להתקשר לבעלי דירות. תהרוג אותי אם אני יודע ממה אני מפחד

 

[גילת אפרים]

Shakshuka Master יקר

האם יש מישהו, מבין חברך, שחברתו נוחה לך ביותר? הוא אינו חייב בהכרח להבין אותך- הרי גם אתה לא תמיד מבין את עצמך- אך בילוי זמן נעים בחברה נעימה בהחלט יכול להיטיב עמך, גם אם אין הבנה מלאה זה של זה- אז מה? האם יש פעילויות שאתה נהנה לעשותן? אני מציעה לך לשבץ בלו"ז היומי שלך פעילויות שאתה יודע שיסבו לך הנאה- כאלה שיאירו בחיוך את פניך (ופנימיותך). חברה ופעילויות מהנות הן דרך טובה מאד כדי לשפר את הרווחה הנפשית-רגשית. האם פנית לפסיכיאטר? אם לא, הייתי ממליצה לך לעשות זאת, מאחר ומקריאת דבריך אני מתרשמת כי יתכן ומעורבים כאן דברים נוספים לדכאון, המצריכים התערבות תרופתית (על אחת כמה וכמה שהגעת למצב של מחשבות אובדניות). אני מבינה כי אתה מתנגד לתרופות... ראה, רגשות הן פוקציה של כימיה ולפעמים אנו צריכים להיעזר בכימיה כדי לתקן שיבושים כאלה ואחרים בכימיה של עצמנו. אני מצדדת בעמדתו של המטפל ב- CBT שהציע לך טיפול פסיכותראפויטי בשילוב נטילת תרופה- זוהי הדרך הנכונה ביותר לטיפול! מאחלת לך כל-טוב, גילת

 

[Shakshuka Master]

יש

אבל זה לא תמיד עוזר. אני מוצא את עצמי מתחבט רבות אם מה שאני צריך זה יותר אנשים או אפס אנשים. וזה משתנה, זה נכון, אבל אולי צריך להחליף את כולם וזהו. לשדרג, מה שנקרא. יש כמה, אבל כולם עסוקים בעבודותיהם, בחבר/ה, במשפחות וחלק גרים במקומות אחרים, רחוקים קמעה. כנראה שאני חבר שדורש תחזוקה רבה, אבל עדיין לא נעים לי "להתעלק" על אף אחד מבני משפחתי. אני מבין את ההליך הכימי, וזה מה שמטריד אותי בעניין. הקשרים אולי דפוקים, אבל אני לא רוצה שהתרופות יתעסקו לי במוח. מוזר שאני שמרן בעניין הזה, אבל אני לא מוכן לרדת. הציעו לי CBT משולב, לא בעניין.

 

[גילת אפרים]

נראה לי כי התשובה לרופא

היא, בעצם, התשובה לגבי עצמנו... דרך החשיבה, המציבה מחסומים פסיכולגיים (שהיתה עשויה להתגלות בתגובתו של הרופא לתשובת חברו), היא אותה דרך המחשבה עמה ייטב לנו אם נדע כיצד להתעמת. וכי אין המחסומים הפסיכולוגיים האלה לא יותר מאשר מחסומים שאנו בעצם מציבים בפני עצמנו...? מה דעתך?

 

[mormorto3]

אם את שואלת אותי אני מסכים במאה אחוזים

אך יש כמה מחסומים (אצלי למשל) שגובלים מאוד במציאות ודורשים יותר אנרגיה ומאמץ בכדי להתגבר עליהם.

 

[גילת אפרים]

אז...?

שים לב שאינך מגדיר את המחסומים הללו בתור כאלה שלא ניתן להסירם ולהתגבר עליהם, אלא שהדבר פשוט דורש "יותר אנרגיה ומאמץ"... זה כבר נשמע אחרת, הלא כן?

אך מאחר ואינני יודעת מהם המחסומים הניצבים בפניך, תשובתי אינה יותר מאשר בגדר התבוננות כללית. מאחלת לך כי תצליח לצלוח בהצלחה כל מכשול- פסיכולוגי כמו גם 'מציאותי'

גילת

 

[Shakshuka Master]

אודרוב, שתף

 

[גילת אפרים]

mormorto3 אכן משתף

במידה הנכונה והמתאימה לו - ממש כפי שעושים כולנו. לא נאיץ באף אחד לשתף מעבר למה שהוא בוחר, הלא כן...?

יום נהדר, גילת

 

[mormorto3]

שיהיו לי את יכולות הביטוי שלך ../images/Emo13.gif

אבל לבטח שאז כבר אהיה שלם יותר עם עצמי

 

[mormorto3]

דרך אגב

אני אוהב את הגישה המעשית שלך (אמנם את החיבה שלך להמלצת תרופות פחות) ומאמין שאימון אישי יש לו ערך חזק מאוד. חבל שאין בכל משפחה איזה אדם אחד לפחות שיש בו תכונות "דוחפניות" כאלה (כמובן תוך כדי השארת מקום התבטאות לאדם המטופל). אם היינו גדלים וגרים במסגרת כפרית, היה סיכוי יותר גדול להתקל באדם כזה

 

[גילת אפרים]

האין אנו נמצאים כאן ב"מסגרת כפרית" שכזו? ../images/Emo13.gif

האינטרנט הפך את העולם כולו לכפר גלובאלי, בו יש לך את הצ'אנס לפגוש אנשים, שקטן מאד הסיכוי שהיית פוגש בהם אי-פעם לולא הטיול במרחבי הרשת. ואנו הרי נמצאים בתוך תחום מרחביה הצרים של ארצנו היפה והפורחת... והנה כאן, במרחבי ה'כפר' הקטנטן שלנו, נתקלת באדם כזה...

אני שמחה ומודה לך על מילותיך... לאימון אישי אכן יש ערך רב, אך אני (כאמור) מאמינה בהעצמת התהליכים באמצעות השימוש בכלים מגוונים (חלקם נחשבים טיפוליים)- מה שאכן מוכיח עצמו מאד. ההמלצה החמה שלי על שימוש בתרופות נובעת מהניסיון המקצועי שלי- אני רואה במו עיניי את ההשפעה המבורכת שלהן. ועל-אף שבדרך כלל אינני מהששים לרוץ ולהשתמש בכימיה, הניסיון מלמד כי לעתים הברירה האחרת כואבת וקשה מנשוא (ממש כך!)... זה כמו שכאשר כואב הראש לוקחים אקמול- כך, כאשר כואבת הנפש, נוטלים תרופה מתאימה כדי לשכך את הכאבים. ההשפעה של התרופה (ממש כמו אקמול) היא על הסימפטומים בלבד- הרגעת המכאובים- ומשום כך נדרש גם טיפול פסיכותראפויטי (מניסיוני, גם אימון קוגניטיבי מחולל נפלאות) בגורמי המכאובים עצמם. ערב נהדר, גילת

 

[mormorto3]

גילת,

אני חייב להודות שהכלים המגוונים שלך ניכרים ונראה שאת מיומנת בהם. אך הרבה פעמים הכפר הגלובלי הוא לוקה בחסר, שאין בו את האינטרקציה הפיזית שלעיתים דרושה בשינוי התנהגות. כל שכן, קיומו עדיף על חוסר קיומו רק לטעמי צריך להזהר שלא ללכת לאיבוד בו ולתת לו להחליף מצבים "אמיתיים". חשוב לי לציין שגם אני לקחתי כדורי SSRI בתקופה שהייתה לי מאוד כואבת ובאמת קשה מנשוא. אך כיום אני מאמין יותר ביעילות של משברים, ובעדיפות כמובן, שהם יתרחשו בסביבה מוגנת (למשל כזאת שלא תשלח אדם לאשפוז כפוי או לתרופות "השתקה" - אני מאמין שגם לנפשו של האלים ביותר אפשר להגיע, אולי אף ביותר קלות ויעילות מהלא אלים). כל טוב והמשך ערב מעולה!

 

[גילת אפרים]

מסכימה עם שני הדברים שכתבת

האחד- 'הכפר הגלובאלי' שלנו, על כל מעלותיו הנהדרות, אכן אינו מהווה תחליף הולם לאינטראקציה פיזית. השני- גם אני מאמינה ביעילותם של משברים- פעמים רבות הם משמשים קרקע נפלאה לצמיחה. אך, כפי שציינת, תלוי בנסיבות ובמידת הכאב הנפשי. סביבה בטוחה ומוגנת היא דבר יקר-ערך. יחד עם זאת, כאשר אדם מגיע למצב בו הוא חווה מחשבות אובדניות, גם הסביבה המוגנת עלולה שלא להספיק- לא הייתי לוקחת סיכונים מיותרים. ושוב, תודה על מילותיך... וכעת- לישון!

לילה טוב וחלומות פז, גילת

 

[Shakshuka Master]

שיר קדמשנתי

הברירת האחרת? מה עוד אפשרי חוץ מטיפול, בצורה כזו או אחרת? כמובן, התעלמות, אבל זו לא דרך... והערה קלה על הכפר הגלובאלי, כי הייתי חייב להתייחס - אין עוררין שהטכנולוגיה משנה את חיינו, אך לא תמיד היא משפרת. ברור שהמכונית היא המצאה גאונית, אבל היא גם עושה נזק בלתי ישוער לסביבה (ולא רק בפליטת פחמן דו חמצני). האינטרנט, בעוד שהוא מרכז ועוזר בהפצת מידע ביתר קלות, גם הפך אותנו למתמכרים, ויש גם הטוענים שמרדד את מחשבתנו. אני אישית חושב שהכפר הזה הוא וירטואלי לחלוטין, ובגלל שנמאס לי לנהל שיחות דרך מחשב, לעת עתה השעיתי את חשבון הפייסבוק שלי, אפילו שאני יודע שהדבר יוציא אותי מאיזשהו מעגל חברתי. מניסיון מועט ביותר, נהניתי יותר מלפגוש אנשים ברחוב, מבפינה חשוכה של האינטרנט. ולמרות זאת - כוס קפה כשתרצו, קולגות? י.