לא מצליחה להבין את הקטע של הפרדת חינוך הילדים

[זהב טה ו ר]

לא מצליחה להבין את הקטע של הפרדת חינוך הילדים

אני קוראת פה כל מיני סיפורים על משפחות מורכבות בהם מחליטים שכל הורה אחראי על החינוך של הילדים שלו,
וההורה השני לא מתערב.
נראה לי קצת מוזר, בעיקר כשחיים במשק בית אחד.
נראה לי שכשיש משק בית אחד, ראוי ונכון ששני בני הזוג יסכימו על ההתנהלות החינוכית מול כל הילדים,
שהדרישות, החובות והזכויות של כל הילדים יהיו שווים
ושהילדים יבינו שהמבוגרים בבית אחידים ומאוחדים בהתנהלותם.
לכן גם היה לי מאד חשוב למצוא בן זוג שגישתו החינוכית זהה לשלי, בעיקר בנושאים עקרוניים.

מישהו יכול להסביר לי איך אפשר לגדל ילדים בבית משותף אבל עם אג'נדה חינוכית שונה?

 

[מרוניה]

הלוואי שהיה אפשר למצוא את הכול בבן-זוג אחד,

אבל כידוע לכול (נדמה לי), עד שמוצאים אדם שמסתדרים איתו ונחמד איתו (גם לדבר וגם לבלות וגם להיכנס למיטה וגם וגם וגם), לא תמיד זה מסתדר במאה אחוז גם עם הילדים. אז אין מה לעשות אלא למצוא פשרות. אחת הפשרות היא שאני אמשיך לנהוג בילדי כפי שנהגתי עד עכשיו, ואתה תנהג בילדיך כמו שנהגת עד עכשיו.
נכון שזה הרבה יותר מסובך כשיש ילדים באותו גיל, ואז באמת צריך ליצור איזשהו שוויון.
ובכל מקרה, גם כשהאג'נדה דומה בנושאים עקרוניים, יהיו די והותר נושאים צדדיים שיעוררו מחלוקות. וגם במקרים האלה צריך להסכים מראש איך נוהגים.
ואין ספק שזה מאוד מאוד לא פשוט.

 

[זהב טה ו ר]

יש דברים שאפשר להתפשר עליהם

אבל אג'נדה חינוכית משקף כ"כ הרבה על אופיו של הבנאדם, על הגישה שלו לחיים...

 

[מרוניה]

גם אם מסכימים על האג'נדה,

יש אלפי פרטים קטנים שמזמינים מחלוקות. (לא רק בחינוך ילדים, בכל החיים המשותפים.)
אם ניקח את הדוגמה של הילדה שלא רוצה ללמוד (באחד השרשורים הקודמים) - נראה שהאימא ובעלה (הספר) מסכימים בהחלט על חשיבות הלימודים ועל האג'נדה החינוכית, אבל הם פשוט לא מצליחים להסכים על הדרך לממש את האג'נדה הזאת לגבי הילדה המסוימת הזאת.
ובאמת, יש עשרות אלפי דוגמאות כאלה בכל מהלך חיים. אגב, כפי שנאמר כאן, גם הורים ביולוגיים מתקשים לא פעם להסכים על דרכי המימוש של האג'נדה החינוכית שלהם. על אחת כמה וכמה במשפחות מורכבות, שאחד ההורים הוא לא הורה ביולוגי.

 

[אדמiנית]

אני חושבת שזה קשה מאד

ומן הסתם יהווה גורם להרבה מריבות וחיכוכים, אבל זה בכל זאת אפשרי כנראה.
זה יכול לקרות גם לזוג הורים ביולוגיים שהשקפתם בנושא חינוך הילדים שונה,
ואז אפילו אי אפשר להסכים שאת הילדים שלי אני אחנך ואת שלך אתה...

כשאני חיפשתי בן זוג, אני חייבת להודות, שהנושא הזה לא עמד בראש הרשימה שלי,
וזה בגלל שלא חשבתי ללדת עוד ילדים.
כשחיפשתי בן זוג, אמנם רציתי בן זוג לחיים, אבל כנראה שלא חשבתי עד כדי כך קדימה על מגורים משותפים ומה הגישה החינוכית של כל אחד מאיתנו,
גם ככה יש כל כך הרבה גורמים במשוואה הזו, שזה בהחלט לא פשוט למצוא בן זוג לפרק ב'.

הגישה לחינוך שלי ושל בעלי לא זהה.
אני קשוחה וקפדנית יותר ממנו.
מאחר וגם כשהתחלנו לגור יחד,
למעט סופי שבוע פעם בשבועיים,
לא היה מצב שכל הילדים גרים יחד,
ההבדלים האלה לא משמעותיים,
ואכן אני לא מתערבת בחינוך ילדיו, והוא לא מתערב בחינוך ילדי.
לא מתערבים זה לא אומר שאי אפשר לומר את הדעה של כל אחד מאיתנו,
אבל אם יש לי מה לומר (או להיפך), אני אומרת את זה לאזניו בלבד, כמובן שלא בנוכחות הילדים.

כשיש ילדים קטנים לשני הצדדים, וכולם גרים יחד,
אני מסכימה שזה יכול להיות בעייתי מאד.

 

[זהב טה ו ר]

כאמור, האג'נדה החינוכית משקפת כ"כ הרבה דברים

אחרים...
אני מודה שזה לא היה במודע, אבל יצא לי לצאת לדייטים עם גברים שכאשר דיברנו על הילדים, הראש שלי מיד חשב קדימה ל"אוי, איך הילדים שלי יסתדרו עם שלו" או "אלוהים, אני לא מאמינה שהוא מרשה לבן שלו לעשות ככה וככה".
אגב - ברור שאת הפעולה החינוכית עצמה צריך לעשות ההורה הביולוגי, אבל קשה לי להבין איך הוא עושה את זה בלי גיבוי, או אפילו עם התנגדות, בן/בת הזוג...

 

[מרוניה]

נכון, גם אני מסתכלת על בן-הזוג

גם מזווית הראייה של איך הילדים שלי יסתדרו איתו ואיך אני אסתדר עם הילדים שלו. גם בעיני זה חלק בלתי נפרד. ובכל זאת, גם כשמסתדרים וגם כשמסכימים, קשה להסכים בכול.

 

[TatyBar]

מסכימה

זה נראה לי מהותי ביותר שבבית אחד יהיו חוקים אחידים לכולם.
לא חיפשתי בן זוג כזה.
אבל מי שמצאתי הוא בול אני. "תאום"..

כך שאנחנו מאוחדים בהשקפותינו.
ואם יש מחלוקות אנחנו יודעים לפתור אותן.
וזה קשה ביותר אם יש ילדים שלו וילדים שלה וילדים משותפים.
כי יוצא שלכל צאצא יש חוקים שונים וחינוך אחר והתייחסות שונה.
מסכימה איתך.

 

[זהב טה ו ר]

 

[סופרקאלה]

אצלנו זה הולך די בקלות בינתיים

הגישה הבסיסית שלנו היא די דומה, וחוקי הבית חלים על כולם, אבל בחינוף הפרטני יש הרגלים שונים וחשבנו שלא נכון להתחיל לשנות את כל סדרי העולם, כי גם ככה מעבר לחיים משותפים הוא לא פשוט בכל כך הרבה דברים קטנים ויומיומיים.
הקו המנחה אצלנו הוא שאם לא היינו יחד, כל אחד היה דואג לבית שלו - גם לילדים וגם לתחזוקת הבית, וככה אנחנו מתנהלים.
עברנו לגור יחד. לפני קצת פחות משנה, עם שתי מתבגרות שלו, ושניים שלי ביסודי - לי חשובים דברים כמו שיעורים, זמן מסך מוגבל, מזון בריא יחסית, מינ' שעות שינה וכו'.
ולבנות שלו חשוב להיות חופשיות כמו שהיו קודם לכן. ולו אין כח/חשק להתחיל להחיל חוקים שהוא לא מתחבר אליהם.
לא רואה בעיה בזה שהבנים חייבים להיות במיטה בשעה X והבנות לא, עם זה שההן יכולות לאכול שטויות בלי הגבלה והבנים מוגבלים בכמות השטויות ליום, ועוד.
ברור שנעשו התאמות קטנות לחוקי הבית המשותפים - לדוגמא, הבנים שלי התרגלו להיות בשירותים עם דלת סגורה, והבנות לא יכולות לאכול על הספה. יש עוד כמה דוגמאות כלו אבל מכיוון שלכל חוק יש סיבה לוגית הם התקבלו יחסית יפה.
לי באופן אישי נראה יותר קשה לחנך את הבנות שלו, ושהוא יחנך את הבנים שלי. החריג היחיד אצלנו הוא שכשאחד מאיתנו נמצא עם הילדים לבד, הוא המבוגר האחראי ומה שהוא אומר תופס באותו רגע עד שההורה הרלוונטי חוזר/עונה לטלפון.

 

[זהב טה ו ר]

אוקיי, אז בתכלס - איך זה עובד?

יש דברים שניתן להפריד ברמת הגיל, כמו שעות שינה. אבל הבנים שלך לא אומרים "למה להן מותר במבה וביסלי ולנו לא"?

 

[סופרקאלה]

כן הם אומרים ואני מסבירה שיש כמויות שאני לא

מרשה
בגדול המגבלות די דומות מבחינת תוכן אבל לא מבחינת כמויות. והם יודעים שלה מותר המון ולהם מותר "רק" הרבה. הוא מרשה לה ולכן מותר לה, ואני לא מרשה להם ולכן אסור להם. זה בעיקר עניין שיווקי לדעתי. יחסית אנחנו מעט זמן חיים יחד - פחות משנה, אבל בינתיים לא נרשמו רגשות נחיתות משמעותיים - לפחות לא כאלו שאני מודעת להם.

 

[מנסה ומתנסה]

זה באמת בעייתי...

כי החינוך שלי, לפחות לא בנוי על מה מרשה כל אחד,
אלא על סיבה הגיונית.
למשל - אסור לאכול הרבה ממתקים כי זה לא בריא.
אז אם הוא מרשה - זה הופך להיות יותר בריא?

 

[סופרקאלה]

זה יכול להיות גם וגם

הסיבה ההגיונית שלי היא שזה לא בריא
זה לא בריא גם להם וגם להן והמרשה או לא מרשה לא משנה את האיכות הבריאותית - זה לא שאני לא מרשה ממתקים (יש כמה סוגים שאני לא מרשה, ואותם סיכמנו שאוכלים מחוץ לבית או כשהם ישנים - בכל מקרה לא מתגרים בהם עם זה מול הפרצוף) - פשוט הגבול של הכמויות עובר אצלנו במקומות שונים.
אין ספק שזה לא שחור ולבן - מאז שאנחנו חיים יחד הגבולות שלי התגמשו והגבולות שלו התהדקו ,אבל עדיין יש פערים בין מה שמותר לחלק ואסור לאחרים.

 

[מרוניה]

מנסה, על כל היגיון יש גם היגיון נגדי.

אני טענתי לא פעם שהדרך הכי טובה היא לא להכניס ממתקים הביתה. אחרים טענו נגדי שזאת לא דרך נכונה וצריך להחזיק ממתקים בבית אבל למנן אותם. או-קי, כל אחד וההיגיון שלו. אני מניחה שלאבא יש את ההיגיון שלו ואת השיקולים שלו. ואין מה לעשות, ייתכן שבמשפחות מורכבות הילד צריך להבין שכל הורה מחליט על ילדיו, וזהו.

 

[מנסה ומתנסה]

לגבי להחזיק ממתקים בבית...

נוכחתי שזה תלוי ב"נפשות הפועלות"...

נוכחתי שלא כל ילד מתמכר לממתקים,
במידה ולא מציגים את הממתקים כמלחמת כוחות, כמו
משהו טוב ונחשק שאי אפשר לקבל ממנו כמעט אף פעם.

כלומר, יש ילדים (כמו בתי) שיכולה לחזור עם כמות
ממתקים מיום ההולדת, ולאכול בהדרגה על פני חודשים
(והיא אוהבת ממתקים, פשוט לא מכורה).

אבל לילדים אחרים (ומבוגרים כמוני

) עצם הימצאות
הממתקים בבית, מול פניהם, מהווה פיתוי שקשה מאוד
לעמוד בפניו...

ולכן לדעתי ההחלטה אם להחזיק ממתקים בבית, תלויה בשאלה
אם יש "מכורים" בבית.

 

[מנסה ומתנסה]

אוהבת את ההיגיון הזה ...

כלומר - אני ובן זוגי חושבים אחרת לגבי כמה ומה
בריא או לא בריא, ונוהגים בהתאם...

איך שאת מציגה את זה, לדעתי גם יוצר פתיחות לגבי דעות
שונות, כולל דעות של הילדים (לא שתמיד חייבים לקבל את
דעתם בכל נושא).

וזה באמת תקף גם אצלנו, לגבי הילדה המשותפת שלנו -
"אבא חושב ככה, ואני חושבת ככה, אנחנו צריכים לדבר
בינינו ולהחליט מה עושים"...
(ויש נושאים שאנחנו גם שואלים לדעתה).

 

[סופרקאלה]

תקשורת פתוחה וטובה היא אלף בית בעיני בנושאי

זוגיות וחינוך
שמתי לב שאת רוב המריבות / כעסים אפשר לפתור כשמדברים באופן אמיתי ופתוח, ואם שומרים על תקשורת טובה ופתוחה בשוטף כמעט לא מגיעים למריבות וכעסים.
זה נשמע מאוד פשטני ואפילו ברור מאליו, אבל אני באמת חושבת שזה כל מה שצריך כדי לתחזק מערכת יחסים טובה.

 

[מרוניה]

אולי באמת כי זה שתי קבוצות גילים שונות.

הילדים ביסודי רואים את הבנות הגדולות כ"גדולות" ולא כשוות להם. אני משערת שהבעיה קשה יותר כשהילדים בגילים קרובים.

 

[mother cat]

אג'נדה חינוכית שונה קיים גם בזוגיות "רגילה"

אני חושבת שמאד קשה (אבל ממה שאי שומעת פה - לא בלתי אפשרי) למצא בן-זוג עם גישה זהה לחינוך, כמו לעוד תחומי חיים. אני חושבת שקצת שונות לא מזיקה, ויש מקום לדעות שונות - כל עוד זה בגדול באותו כוון והמחלוקות מתנהלות בצורה פרודקטיבית ולא הופכות למלחמות עולם.

אבל אני מסכימה איתך מאד שאני לא מבינה את הגישה הזו שכל אחד יחנך את ילדיו. אני לא חושבת שהייתי יכולה לחיות בבית עם ילדים שאין לי זכות דיבור לגבי חינוכם. זה נראה לי די הזוי.

ספציפית בביתי - ברמת ה"סטייטמנט" בעלי טוען שאני אמא לכל דבר ושאני מחליטה דברים לילדיו בדיוק כמוהו. ברמת המעשה אני לא באמת הקובעת - יש הרבה דברים בהם הוא יקבע בסופו של דבר. אבל אני בהחלט אביע את דעתי, גם בתקיפות, ויש גבולות אדומים שלי שלא עוברים. בעלי רך ומתגמש יותר. אני מאמינה שילדים צריכים וצמאים לגבולות ברורים ומוגדרים, ושרק אחרי שהגבולות מקובעים אפשר לאפשר יותר גמישות. לגבי החתלתול המשותף - פה אני הרבה יותר קובעת. אני מנסה להתיעץ ולשתף את בעלי בהחלטות, אבל באופן די טבעי אני זו שמחליטה יותר לגביו.

אגב לי עלתה תהיה דומה במהלך השרשורים בימים האחרונים - יש איזה דיסונס אצלי בזה שמצופה מהורה חורג לאהוב את ילדיו החורגים ולקבל אותם בלי תנאי, אבל אסור לא להתערב בחינוך. אני לא כל-כך רואה איך זה מתישב.

פתחת דיון פילוסופי מעניין