נקודה קטנה למחשבה לכולכם.
אין לי עניין להצדיק או לסתור כל אחת מהטענות שהעלו פה, אני מודעת לאמני ה"שוליים" המצויינים- סגנון אלג'יר, גבריאל, ערן צור, אביתר בנאי,נמרוד שיקלר ורבים וטובים אחרים- ואוהבת את המוזיקה שלהם ומעריכה מאוד את דרכם חסרת הפשרות. אבל יש הבדל מאוד קיצוני בין הדרך של כל אלו לבין דרכו של אביב כבר מראשית דרכו. אם תרצו ואם לא, אביב אולי היה "מנהיג הדור המזויין" אבל הוא מעולם לא היה אמן שוליים, תמיד היה באור הזרקורים, תמיד היה עמוק בתודעה הישראלית ומאז ומתמיד מכר בעטיפות שונות את "עצמו". ראיונות פרובקטיביים בכל עיתוני הנוער והשתתפות בתוכניות של יעל בר זוהר בערוץ הילדים (בשנים המוקדמות של הקריירה המוזיקלית שלו) לא שונות מבחינת ה"מסחור" שבהן מראיונות מתברגנים והשתתפות בפרסומת לחברה כלשהי (זה רק התוכן והמדיה שמשתנים בהתאם לגיל, לסביבה ולעולם המשתנה) וחסויות של חברות כאלו ואחרות שמימנו את המוזיקה שלו, תמיד היו ותמיד יהיו, רק הסתתרו בעבר מאחורי האיפור הכבד והגלימה שהקהל בחר לראות. אפשר להתווכח על התכנים והפרטים, אבל לא להצהיר שביום בהיר אחד אביב גפן "נהיה ממוסחר", הוא היה תמיד בתוך המערכת המשומנת היטב. אם יש מי שיגיד שבעיניו התהליכים האחרונים מוזילים או מורידים מאיכות היצירה שלו, זה נשמע לי יותר רלוונטי וביקורת הרבה יותר לגיטימית. איכשהו הרבה יותר מדי זמן נראה לי שהבעיה האמיתית היא שהקהל של אביב מתרכז בדמות הרבה יותר מבמוזיקה באופן שהוא על גבול האובססיבי, בפורום הזה רב הזמן אני קוראת ה-מ-ו-ן רכילות וביקורת/שבחים על ההתנהלות של אביב ועל אירועים בחייו ומעט אמירות שנוגעות למוזיקה שלו. אין שום סיבה להתאכזב באופן כ-ל כ-ך עמוק מהתנהלות של זמר אהוב.
