אני ממש מכירה
את העניין של להיות מתוסכלת מזה שלולא החרדה והדיכאון וכל השאר הייתי כיום במקום אחר לגמרי, בעיקר כי אני בעצמי עדיין מרגישה את זה לפעמים. אבל החדשות הטובות הן שאני כבר מרגישה את זה פחות מפעם, כי פשוט השלמתי עם זה. ניסיתי לשנות ולשפר את זה, וזה לא הצליח, אז מה שנשאר זה או להמשיך להתנהג באותה צורה ולהתאכזב כל פעם מחדש, או פשוט להשלים עם זה. אין הרבה ברירה בנושא. זה כמו שמישהו עם שרירי רגליים מצויינים וסיבולת לב-ריאה נהדרת ששבר את הרגל ינסה לרוץ מרתון-כמה שהוא ירצה בזה, הוא לא יצליח וגם סתם יהיה מתוסכל מכך, כי הוא ידע שלולא השבר ברגל הוא היה יכול להיות אצן מעולה. אולי אחרי שהוא ינוח, יעשה פיזוטרפיה, הרגל תחלים והוא יתאמן למשך זמן מה הוא כן יצליח לרוץ מרתון, אבל כל עוד הרגל שלו שבורה-זה פשוט בלתי אפשרי.
ודרך אגב-לא התכוונתי שתוותרי לגמרי על הלימודים. התכוונתי שתנסי להכיר בזה שלמרות שיש לך את היכולת לעשות את הקורס הזה וגם הרבה יותר ממנו, בגלל שכרגע את עוברת תקופה קשה במיוחד, תשימי אותו בעדיפות נמוכה יותר מהטיפול ומהעבודה. זה לגמרי בסדר אם תסיימי אותו מאוחר יותר ממה שתכננת. קודם כל ולפני הכל-תתרכזי עכשיו בטיפול. נסי ללכת מחר לטיפול תוך המחשבה שכרגע זה הדבר שבו את מתמקדת. בעבודה המוגנת בגלל שיודעים על מצבך אני בטוחה שיתחשבו בך, ובעבודת הפרילנס אין יותר מדי מה לעשות מלעשות כמיטב יכולתך, אבל לא על חשבון הבריאות שלך, גם אם זה אומר להפחית את היקף העבודה או לאבד לקוחות. עם כל הכאב שבדבר, למרות שאני בטוחה שמבחינת אינטיליגנציה, יצירתיות וכו' את יכולה לעשות את עבודת הפרילנס מתוך שינה ולסיים את הקורס בהצלחה, כרגע את חייבת לעשות stop לכל דבר שמפריע להחלמה שלך. זה לא אומר שלא תוכלי לחזור לזה בהמשך, כמו בדוגמא של האצן, אבל עכשיו זה נראה כאילו את כועסת על עצמך בגלל משהו שהוא בכלל לא באשמתך. אני מבינה את התסכול, גם אני איבדתי הזדמנויות בגלל דברים דומים, אבל צריך לזכור שאף אחד לא מושלם, וזו היא חוסר המושלמות שלנו. תחשבי שבזמן שלך כואב על הלימודים בגלל החרדה והדיכאון, במקום אחר בעולם יש מישהו שכואב לו על כך שהוא לא יכול לסיים את הלימודים כי הוא לא מספיק חכם. כל אחד והסיבה שלו...
מבחינת העניין של כסף-את לא מקבלת קצבה כלשהי מביטוח לאומי?
