barvazon19
New member
לבד הרבה שנים וזה אוכל אותי - אשמח להקשבה
הי לכולם,
אני מרגישה צורך ענק באוזן קשבת וחיבוק וירטואלי, לאו דוקא עצות פרקטיות (כי הכל כבר נוסה כולל פסיכולוגים). אני פשוט אשמח לתמיכה רגשית, ואעריך כל מי שמוכן להקדיש מזמנו ולזרוק איזה משפט סימפטי. תודה!!!!
אתחיל בפרטים יבשים: בת 30 עוד מעט. כמעט שבע שנים בלי זוגיות, וממש לא מתוך בחירה. ההתנסויות המיניות בחיי היו מעטות, כואבות ולא מהנות בכלל, כך שאני מרגישה שאני בהתנזרות לכל דבר. אני באמת מתקשה לשים את האצבע על הסיבה להיעדר של מערכות יחסים משמעותיות לתקופה כל כך ארוכה, אבל אני חושדת שאולי זה בגלל הקושי שתמיד היה לי בהבנת מצבים חברתיים. לא ניכנס לזה עכשיו, מה שיותר מפריע לי כרגע זה הצורה שבה זה מחלחל ומשפיע עליי ככל שעובר הזמן, ועכשיו אני בנקודה הכי נמוכה-
אז הינה הרשימה של מה שאני רואה אצלי, וממש לא אוהבת:
1. קשה לי עם המראה שלי. אני כל כך התרגלתי להרגשה שלא נמשכים אליי שאני הפסקתי להרגיש יפה. אני מרגישה כמו סוג של מכוערת ולא מצליחה לראות את עצמי אחרת.
2. אני מרגישה שמנעד הרגשות שלי נהיה ממש אפור. אני חיה חיים באמת מעניינים, יוצאי דופן ומלאי הרפתקאות (שאני לא אוכל לפרט כי אלה פרטים מזהים), חברים שלי מקנאים בי ואומרים לי שאני חיה "חיים מעוררי השראה" או "מעניינים", אבל שום דבר לא מצליח לרגש אותי, כאילו איזה קיר זכוכית מפריד ביני לבין ההתלהבות שאני אמורה להרגיש, שפעם הייתי מסוגלת להרגיש. הכל מרגיש אפור ומשעמם כי אני חווה את כל החוויות האלה לבד.
3. במהלך כל השנה האחרונה אני חושבת ומדברת באובססיביות על הלבד ברמה שאני מעיקה על הסביבה, ועדיין לא מצליחה להשביע את הרעב הזה. יש גם הרבה לילות שקשה לי להירדם מרוב מחשבות על הלבד, והכאב הזה שמרגישים בבטן, אתם בטח מכירים.
4. לפני חצי שנה בערך היכתה בי ההכרה שרוב הסיכויים שאהיה כל חיי לבד ושכדאי לי "לשחרר", להשלים עם זה ולחיות בשלום עם עצמי, אבל מה שקרה זה בדיוק ההיפך. התחלתי תודעתית לחיות בעולם נטול מיניות, נטול רומנטיקה או סיכוי לרומנטיקה, ופתאום הכל נראה אפור ומשעמם וחסר טעם, כולל מפגשים חברתיים. אני לא יודעת להסביר את הקשר, אבל אני יותר מסתגרת, לא מרגישה את הטעם במפגשים חברתיים גדולים, וגם מהמשפחה מאד התרחקתי ואני מרגישה ממש אומללה באירועים משפחתיים.
אני קוראת המון על נושא של רווקות, המון טורים שטותיים של אנשים שמייעצים לרווקים לטפח חיים מלאים ומעניינים, עם קריירה, תחביבים וחיי חברה, וזה בדיוק מה שאני עושה במשך שנים (סורי שאני אהיה בוטה, זה המרירות והכעס שמדברים, אבל אני חושבת שאני יכולה לעקוף בסיבוב את כל ה"מייעצים" עם הדברים שהספקתי לעשות בזמן שהם ישבו בסלון וכתבו את השטויות האלו). הבעיה היא הרגש בפנים, וקשה לשלוט עליו. אני לא מצליחה כמו בקלישאה להיות החברה הטובה והמאהבת של עצמי, זה פשוט לא הולך. אני בספק אם זה בכלל ישים. נראה לי שהתנזרות ובדידות הן בעיות חשוכות מרפא ואנשים מוצאים להם "פתרונות" שהם בעצם קלישאות שלא עוזרות בכלום ונשמעות יותר כמו הטפות.
לפעמים אני חושבת שהפיתרון היחיד הוא להמציא בשביל אנשים כמוני תרופות אל-חשק ואל-אינטימיות, שיהפכו אותנו ליצורים ללא שום צורך מיני או רומנטי.
אניוויי, אם אעזוב לרגע את הקיטורים בפסקה למעלה (כן, זה מצב רוח כללי שקשה לי לצאת ממנו), אני פשוט רוצה להיות בן אדם שמח יותר, להיות האני שיכלתי להיות, עם מנעד רגשות צבעוני יותר.
תודה על ההקשבה.
הי לכולם,
אני מרגישה צורך ענק באוזן קשבת וחיבוק וירטואלי, לאו דוקא עצות פרקטיות (כי הכל כבר נוסה כולל פסיכולוגים). אני פשוט אשמח לתמיכה רגשית, ואעריך כל מי שמוכן להקדיש מזמנו ולזרוק איזה משפט סימפטי. תודה!!!!
אתחיל בפרטים יבשים: בת 30 עוד מעט. כמעט שבע שנים בלי זוגיות, וממש לא מתוך בחירה. ההתנסויות המיניות בחיי היו מעטות, כואבות ולא מהנות בכלל, כך שאני מרגישה שאני בהתנזרות לכל דבר. אני באמת מתקשה לשים את האצבע על הסיבה להיעדר של מערכות יחסים משמעותיות לתקופה כל כך ארוכה, אבל אני חושדת שאולי זה בגלל הקושי שתמיד היה לי בהבנת מצבים חברתיים. לא ניכנס לזה עכשיו, מה שיותר מפריע לי כרגע זה הצורה שבה זה מחלחל ומשפיע עליי ככל שעובר הזמן, ועכשיו אני בנקודה הכי נמוכה-
אז הינה הרשימה של מה שאני רואה אצלי, וממש לא אוהבת:
1. קשה לי עם המראה שלי. אני כל כך התרגלתי להרגשה שלא נמשכים אליי שאני הפסקתי להרגיש יפה. אני מרגישה כמו סוג של מכוערת ולא מצליחה לראות את עצמי אחרת.
2. אני מרגישה שמנעד הרגשות שלי נהיה ממש אפור. אני חיה חיים באמת מעניינים, יוצאי דופן ומלאי הרפתקאות (שאני לא אוכל לפרט כי אלה פרטים מזהים), חברים שלי מקנאים בי ואומרים לי שאני חיה "חיים מעוררי השראה" או "מעניינים", אבל שום דבר לא מצליח לרגש אותי, כאילו איזה קיר זכוכית מפריד ביני לבין ההתלהבות שאני אמורה להרגיש, שפעם הייתי מסוגלת להרגיש. הכל מרגיש אפור ומשעמם כי אני חווה את כל החוויות האלה לבד.
3. במהלך כל השנה האחרונה אני חושבת ומדברת באובססיביות על הלבד ברמה שאני מעיקה על הסביבה, ועדיין לא מצליחה להשביע את הרעב הזה. יש גם הרבה לילות שקשה לי להירדם מרוב מחשבות על הלבד, והכאב הזה שמרגישים בבטן, אתם בטח מכירים.
4. לפני חצי שנה בערך היכתה בי ההכרה שרוב הסיכויים שאהיה כל חיי לבד ושכדאי לי "לשחרר", להשלים עם זה ולחיות בשלום עם עצמי, אבל מה שקרה זה בדיוק ההיפך. התחלתי תודעתית לחיות בעולם נטול מיניות, נטול רומנטיקה או סיכוי לרומנטיקה, ופתאום הכל נראה אפור ומשעמם וחסר טעם, כולל מפגשים חברתיים. אני לא יודעת להסביר את הקשר, אבל אני יותר מסתגרת, לא מרגישה את הטעם במפגשים חברתיים גדולים, וגם מהמשפחה מאד התרחקתי ואני מרגישה ממש אומללה באירועים משפחתיים.
אני קוראת המון על נושא של רווקות, המון טורים שטותיים של אנשים שמייעצים לרווקים לטפח חיים מלאים ומעניינים, עם קריירה, תחביבים וחיי חברה, וזה בדיוק מה שאני עושה במשך שנים (סורי שאני אהיה בוטה, זה המרירות והכעס שמדברים, אבל אני חושבת שאני יכולה לעקוף בסיבוב את כל ה"מייעצים" עם הדברים שהספקתי לעשות בזמן שהם ישבו בסלון וכתבו את השטויות האלו). הבעיה היא הרגש בפנים, וקשה לשלוט עליו. אני לא מצליחה כמו בקלישאה להיות החברה הטובה והמאהבת של עצמי, זה פשוט לא הולך. אני בספק אם זה בכלל ישים. נראה לי שהתנזרות ובדידות הן בעיות חשוכות מרפא ואנשים מוצאים להם "פתרונות" שהם בעצם קלישאות שלא עוזרות בכלום ונשמעות יותר כמו הטפות.
לפעמים אני חושבת שהפיתרון היחיד הוא להמציא בשביל אנשים כמוני תרופות אל-חשק ואל-אינטימיות, שיהפכו אותנו ליצורים ללא שום צורך מיני או רומנטי.
אניוויי, אם אעזוב לרגע את הקיטורים בפסקה למעלה (כן, זה מצב רוח כללי שקשה לי לצאת ממנו), אני פשוט רוצה להיות בן אדם שמח יותר, להיות האני שיכלתי להיות, עם מנעד רגשות צבעוני יותר.
תודה על ההקשבה.
